חסר רכיב

אוכמני (שוורץ) עזריאל

אוכמני (שוורץ) עזריאל
ד אדר ה'תרס"ז - כ"ב חשון ה'תשל"ט
18/02/1907 - 22/11/1978

עזריאל אוכמני  היה מתרגם ועורך עברי, בעל המונחון "תכנים וצורות" לספרות כללית ועברית, וכן משורר עברי, שפרסם את שיריו תחת שם העט רן עדי.

נולד בשם עזריאל שוורץ בסאנוק שבגליציה, אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. השלים לימודי רבנות בבית המדרש לרבנים בוורשה. הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "השומר הצעיר", ויצא ללמוד חקלאות מטעמה באוניברסיטת טולוז שבדרום צרפת. בשנת 1932 עלה לארץ ישראל, והיה בין מייסדי קיבוץ עין שמר, שבו היה חבר כל חייו, ובו גם עברת את שמו. היה בעלה של הסופרת רבקה גורפיין.

 

בכל שנותיו בארץ לא עסק בחקלאות אלא בהוצאת עיתוני השומר הצעיר, בעריכת ספרים בהוצאת ספרית פועלים מראשיתה, בתרגום ספרות ריאליסטית מספרויות אירופה ובפובליציסטיקה בעיתונות מחנה העבודה. היה מעורכי כתב העת "מאזנים" של אגודת הסופרים, והדפים לספרות של השבועון "השומר הצעיר" שהפך לימים ליומון "משמר", ואחר כך לביטאון מפלגת הפועלים המאוחדת, "על המשמר".

 

בשנותיו האחרונות כתב במפתיע כמה ספרי שירה, שעליהם חתם בשם העט "רן עדי" – צירוף של שמות נכדיו. תרגומו ל"מות וירגיל" מעיד על יכולתו בתחום התרגום. אבל גולת הכותרת של מפעלו הספרותי הוא המונחון לספרות עברית וכללית: "תכנים וצורות". במונחון נתן ביטוי למגוון כישוריו הספרותיים.

 

עזריאל אוכמני - "עזרי", כפי שכונה בפי מכריו - נפטר בכ"ב בחשון תשל"ט, 22 בנובמבר 1978 בעין שמר.


-------


אבנר הולצמן על עזריאל 

מבקר, משורר ועורך

נולד בעיר סאנוק, פולין. קיבל חינוך מסורתי ועברי-ציוני. בנעוריו למד בבית המדרש לרבנים "תחכמוני" בוורשה וקיבל סמיכה לרבנות. לאחר מכן יצא ללמוד חקלאות בטולוז, צרפת. עוד בנעוריו בפולין החל לפרסם שירים בחתימת "עזריאל החיימי", הח"דור"ים הכרה ציונית-סוציאליסטית. ב-1932 עלה ארצה עם רעייתו, בת-עירו, הסופרת רבקה גורפיין, ושניהם נמנו עם מייסדי קיבוץ עין שמר, שבו היו חברים כל חייהם. בצד התפקיד המרכזי שמילא בחיי הקיבוץ התמסר לשליחויות ולמשימות שונות במסגרת הקיבוץ הארצי ומטעמו. ב-1943 היה ממייסדיו ועורכיו של היומון "משמר" (לימים על ה"משמר"), וב-1946 השתתף בייסוד "המרכז לתרבות מתקדמת". בשנים 1948-1950 כיהן כמשנה לשגריר ישראל בפולין, והשתתף בארגון העלייה הגדולה משם. מתחילת שנות החמישים ועד סוף ימיו היה מראשי הוצאת הספרים התנועתית, ספרית פועלים. בין היתר ערך במסגרתה, עם משה שמיר ושלמה טנאי, את האנתולוגיה "דור" "בארץ" (1958), שסימנה ובמידה רבה עיצבה את פני הקנון של ספרות "דור" תש"ח. במקביל מילא תפקידים שונים באגודת הסופרים העברים, כולל תפקיד יו"ר האגודה, וערך כמה ממפעליה, ביניהם הירחון "מאזניים", "מאסף אגודת הסופרים" וספריית "מקור".

כמו מנהיגי תנועתו וחבריה נהה מתחילת שנות הארבעים אחרי ברית המועצות, "המולדת השנייה". בעוצמת המחויבות שלו לתרבות הסובייטית, ובמיוחד לתורת הריאליזם הסוציאליסטי הסטאליניסטית, הרחיק לכת מכולם. עמדותיו הדוגמטיות כמבקר וכעורך ודרך הבעתן הנמרצת עוררו לא פעם אנטגוניזם כלפיו והצמיחו לו, לא בלי מידה של צדק, כינויים כגון "קומיסר", "פוליטרוק", "ז'דנוב" ו"אוכמנוב" אפילו במחנהו שלו. ביטוי מרוכז לעמדות אלה ניתן בספרו הראשון, קובץ מסות ביקורת בשם "לעבר" "ה"אדם"" (1953), העוסק בסופרים עבריים מ"דור" ביאליק ואילך. כלפי כולם מופעלת אמת מידה נוקשה אחת לשיפוט ולהערכה, והיא: באיזו מידה מקיים הסופר זיקה ישירה לזמן ולחברה ונותן למציאות לבוש ריאליסטי אופטימי. תביעתו העיקרית בספר זה הופנתה אל כותבי הפרוזה הצעירים, בני הארץ, שעליהם קיווה להשפיע. ממשה שמיר, מתי מגד, נתן שחם וחבריהם ציפה לכתיבה מגויסת שתצמח ממציאות החיים הישראלית ותשמש מכשיר במאבקן של תנועות השמאל "בארץ" להגשמת האידיאלים המרקסיסטיים. "לעבר" "ה"אדם"" עורר ויכוח ממושך בעיתונות, בעיקר בין אוכמני למשה שמיר, שמצא עצמו מותקף בחריפות בספר על גישתו ה"ריאקציונית".

אולם כגודל הלהט הרעיוני שהפגין אוכמני במאמריו, כן היה גודל המהלומה שספג עם גילויי הוועידה העשרים במוסקבה (אוגוסט 1956), שזעזעה את כל המאמינים התמימים בדרכה של ברית המועצות. פעילותו הספרותית מאז ואילך מעידה על התפכחות מכאיבה מהאמונה בריאליזם הסוציאליסטי. הוא הפחית מאוד את פעילותו כמבקר, ומה שכתב מאז בתחום הביקורת טבוע בחותם הומאני כללי. עדות לכך היא קובץ מסותיו השני, "קולות" "אדם" (1967), הבוחן אומנם את זיקתם של סופרים כביאליק, שלונסקי וס. יזהר לזמן ולחברה, אך מנוער כליל מן הטרמינולוגיה המרקסיסטית הנוקשה. במאמר מאוחר שלו על י"ח ברנר (1971) הודה במפורש עד כמה קשה היה לו להתכחש לברנר, סופר המבוכה, הקרעים והייאוש, בתקופה שבה עבד אידיאולוגיה "אופטימית-חיובית-אמונתית… אמונה היודעת-כל, זו שאין לפניה שום תמיהה שלא תדע לתרצה". רק משנתפוגגו אמיתותיה של זו – כתב – שוב החלה מאירה עליו האמת של ברנר, שתמציתה "אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית".

כחלק מאותו משבר התפכחות פנה בעשרים שנותיו האחרונות לתחומי כתיבה הרחוקים ממוקדי הוויכוח האקטואלי. ב-1957 פרסם את "תכנים וצורות – לקסיקון מונחים ספרותיים" (מה"דור"ה שנייה מורחבת בשני כרכים, 1976; 1978), ששימש שנים רבות ספר יסוד בתחומו בעברית. אולם בעיקר התמסר מחדש בשנים אלה לכתיבת שירים, ופרסם ארבעה ספרי שירה בחתימת "רן עדי" (כשמות שניים מנכדיו): "אבל לילה לילה אני" (1968), "משעה לשעה מנס לנס" (1970), "אמור פלאים סַפֵּר איך כמו סער שמימי" (1973) ו"אתר" "קדום" (1976). השירים ברובם אישיים מאוד ועוסקים בנושאיה הטיפוסיים של השירה הלירית – אהבה, בדידות, רשמי הנוף הקרוב, זיכרונות ילדות, חרדות מוות. ייחודם מצוי בתחושה מתמדת של סערת נפש קדחתנית השורה עליהם, המתבטאת בצבעוניות מטפורית עזה, בתמונות חזוניות או מסויטות ובהזרמת המבע במבנים חופשיים של שורות ובתים.

אחרי מותו פורסם מעיזבונו קובץ מסות שלישי, "שוליים ושיר" (1979), וכן צרור רשימות-יומן, בין "אדם" לעצמו (1979).

 

 

מספריו של עזריאל אוכמני

  • אבל לילה לילה אני: שירים (בשם העט רן עדי), מרחביה, 1968.
  • אמור פלאים: ספר איך כמו סער שמיימי, שירים בשם העט רן עדי, מרחביה: ספרית פועלים, 1973.
  • אתר קדום : שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
  • תכנים וצורות, א-ב, לקסיקון מונחים ספרותיים, תל אביב: ספרית פועלים, 1978 (יצא בכמה מהדורות).
  • שוליים ושיר: כתבים, תל אביב, 1979.
  • קולות אדם: מסות, אגודת הסופרים, 1967.
  • אנשים ושורשים : סיפורו של קיבוץ, הוצאת חמו"ל 1967.
  • משעה לשעה, מנס לנס: שירים (בשם העט רן עדי), עקד, 1970.
  • לעבר האדם: דברים בשולי הספרים והזמן: מסות, ספרית פועלים, 1953.
  • דור בארץ : אנתולוגיה של ספרות ישראלית, הוצאת ספרית הפועלים, 1958.


מספריו שערך

הזעם והלב - מסיפורי הזמן הסוער, תרגמו מפולנית : צבי ארד, בנימין טנא, מרחביה, 1959.
נעורי המלך הנרי הרביעי, תרגמה מגרמנית : לאה גולדברג, הוצאת ספריית הפועלים, 1960, ובהוצאה נוספת של הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב