חסר רכיב

אבנר דבורה

אבנר דבורה
כ"ג אלול ה'תרע"ו - כ"ו אב ה'תש"נ
21/09/1916 - 17/08/1990

דבורה אבנר

אמא שלי

בתמונה עם אמא שלה - הסבתא  אותה לא הכרתי 

עם אמא שלי היה ברור לי - צריך להתחיל לספר על  החיים שלה הכי מוקדם שאני יודע. 


אמא נולדה בשנת  21/09/1916

אמא נפטרה ב  17/08/1990

גם עם אמא שלי. כשהייתי צעיר - יותר משאני היום :),  היה ברור לי שהיא תמיד הייתה אמא שלי, אף פעם לא הייתה ילדה, בחורה צעירה ואישה צעירה. רק הרבה אחרי מותה, כשאני הייתי מבוגר הרבה יותר, התחלתי להבין את זה.  מזל שאחותי הגדולה - אריאלה, לא היתה כמוני. היא שאלה וחקרה. אלמלא היומן שכתבה לא הייתי יודע כלום אל החיים של אמא שלי כילדה ואישה צעירה .

לאמא היו שישה אחים, והיא היתה בת הזקונים. היא נולדה בשנת  21/09/1916  . רק נולדה ואביה גוייס למלחמת העולם הראשונה. ארבע שנים הוא שירת בחפירות. הוא נולד בברלאד, היום פולין, כמדומני.  הוא היה נגר ויצר קתות של רובים. סבתא לא ידעה אם הוא חי או מת. ארבע שנים הוא לא כתב מכתב. היא היתה מטופלת בשישה ילדים קטנים, והבת זה עתה נולדה. הילדים עבדו במקצת. איך התפרנסו? לא יודע. כשהייתה בת ארבע, ילדה יפהפיה, הוא חזר. "אמא מנשקת חייל!" היא קראה בתדהמה.  אביה חזר מהמלחמה.

    אמא היתה אישה יפה. כחולת עיניים עם שיער שאטני, בהירת פנים. הנמשים, רחמו עליה, כיסו בעדינות רק את ידיה ורגליה.  נמשים היו מוקצים מחמת מיאוס. שערה היה חלק, וזה ציער אותה כי תלתלים היו באופנה, ושער חלק לא. הרבה עבודה הושקעה בסידור ותלתול השיער... 

       היא טיפלה ופרנסה את הוריה המבוגרים בזמן מלחמת העולם השניה.  סולומון הבכור כבר עזב עם אשתו לארץ ישראל, האח השני - מת בילדותו מדלקת קרום המוח. האח מוזס, מספר ארבע,  עדיין לא היה נשוי, גר בבית, עבד לפעמים  אך לא תרם - דאג לצרכיו הוא בלבד. רודי, השלישי, היה חולה אסטמה ולא עבד.  איזוּ, הרביעי5  היה כבר נשוי עם ילדה. עבד כפקיד, חי חיים אלגנטיים נעימים ולאשתו היה קריירה. הוא לא שש לתרום. אמא היתה בת הזקונים, עבדה במחתרת כל תקופת המלחמה, ופרנסה את הוריה ואת האח הנכה. עם כל גל של הפצצות, סיפרה, היתה רצה הביתה, כי הוריה פחדו מאד.

אמא עבדה בבוקרשט בחנות לחזיות ומחוכים.  בזמן המלחמה נאסר על היהודים לעבוד. אך מעסיקיה לא ויתרו על אימי שהייתה בעלת מקצוע טובה. היא פוטרה, ושכרו מישהי במקומה כביכול, והם התחלקו במשכורת. היא עבדה "מתחת לשולחן". גם אם השכר היה זעום – בזה היא פירנסה את הוריה המבוגרים...בוקרשט הייתה תחת הפצצות ארבע  שנים. קודם הגרמנים, אחר כך הרוסים ואחר כך האמריקאים. 

ופעם אחת כשהייתה בעבודה והתחילה הפצצה פתאומית ללא אזעקה,  היא הסתכלה מהחלון, בחלון בבניין ממול, שהיה קרוב למדי, ראתה את זוג הזקנים שהיתה רואה יום - יום בשעה קבועה, שותים תה בספלים אלגנטיים, בשולחן ליד החלון. ואז נפלה הפצצה, הבניין קרס, הפך לאבק. ולא היו יותר זוג הזקנים…

       לפני נישואיה, כשהייתה צעירה יפיפיה, אימי הייתה מבלה עם אחיה וגיסתה, הבילוי המקובל היה באופרה. אבל כנראה לא התלהבה מזה, כי לא נשארו לה זכרונות ראויים בנושא. ואפילו נסעו אתם ביחד לחופשה בחוף הים. אך דרכם נפרדה והם התרחקו מאז שהתחתנה עם אבא.

 

 

שושבינה בחתונה של חברה (עם מחזר?)

      אמא איזו ופיפי אשתו

      רק אחרי המלחמה מצאה חתן - את אבא שלי . גם אחרי שהתחתנה עם אבי המשיכו שנים לפרנס את ההורים ואת האח, כי בתקופה הזאת לא היה ביטוח לאומי או כל תמיכה אחרת... זו הסיבה כנראה שירשה  את הבית והחצר.

בחורים היהודים לא היו מספיק. חלקם נהרגו במלחמה או בעבודות הכפיה, היו שעזבו לפלסטינה בספינות רעועות, חלק מהבחורים נספו  כששלוש מהספינות טובעו  סטרומה דאריאן ומפקורה. יהדות רומניה ידעה טרגדיות. רבים נרצחו, נלקחו למחנות הריכוז טרנסניסטריה.  מחוץ לבוקרשט, בגבולות רומניה המצב היה עוד יותר דוחק, והגרמנים השמידו את הקהילות היהודיות בפוגרומים, ואלו ששרדו נלקחו ברכבות בקר למחנות הריכוז.

כך שרווקים, היו בהחלט יקרי המציאות. ואלו ששרדו ויצאו בשן ועין מן המלחמה, מן הסתם עם בעיות נפשיות או הלם קרב לא מטופל. ואפילו אלו שהוריהם השיגה ידם להרחיקם מהתופת בחזית ומעבודת הכפיה, לא עברו בשלום את התקופה הקשה.

אחרי המלחמה, כשאבא ואמא היו רווקים מבוגרים יחסית –אימי בגיל שלושים ואחת, שלושים ושתיים, ואבא מבוגר ממנה בארבע שנים,  קרוב משפחה הכיר ביניהם. השידוך הצליח והם התחתנו.

אפילו שמשפחתו של אבי לא ידעו מחסור במלחמה,  – כשהתחתנו הוריו לא עזרו להם. להפך, אחרי שנישאו, ועבר לגור אצל משפחת אימי, המשיכו אימו ובתה לדרוש ממנו שיתן להם כסף לכלכלתם כפי שהיו רגילים. כבר התרגלו שהוא מפרנס, תורם את משכורתו, ומן הסתם החמיצו פנים כשירדו ירדו ברמת המחיה. אולי סבי כבר לא פירנס בשפע כפי שהיו רגילות, המעבר מהבית ובחזרה גזל כסף רב,  ושליחת בנו בסטרומה עלו דמים מרובים והוא גם מת והוא לא התאוששו מהאסון. אמו, סבתי,  היתה רגילה לרדות במשרתות, ובנה הצעיר, אבי בעל האופי הנוח נתן למשפחתו את רוב משכורתו. כדי שיעמדו בהוצאות המרובות. כל זמן היות בבית הוא לא המרה את פי הוריו.  אבל כשהתחתן, כנראה שאמא התנגדה. ובצדק  כמובן - להמשך הסידור הזה.

 

                              אמא ואבא עם אחותי

                                  אמא אחותי ואני 

אמא ילדה את אחותי כשהייתה בת 36 ואותי כשהייתה בת 40. גיל מבוגר מאוד באותם ימים.

החיים היו קשים ברומניה של אותם שנים.  היה צנע  וקנו לפי תלושים. היה תור לכל דבר,  ולפעמים עד שהגיע תורך המוצר נגמר. בחורף הארץ התכסתה בשלג.  המים בברז במטבח, היו קופאים בחורף, ואם היה צריך מים – היו מפשירים שלג בסיר קרוב לאח. בשירותים כמובן שלא היה מים. זה היה  בור ספיגה, שהיה מסוכן, וילדים לא היו הולכים לשם לבד. גם המבוגרים נכנסו לשם בזהירות רבה. ורק ביום. בלילה היו משתמשים בסירי לילה.   בורות היו מועדים לקריסה. השתמשו בקרעי נייר עיתון. נייר טואלט עוד לא המציאו. צריך טכנולוגיה מתקדמת למדי ומשאבים כדי לייצר את נייר הטואלט כפי שאנו מכירים אותו היום. זה היה מרוחק מעט מהבית, כי זה היה מסריח מאד, אך בחורף זה היה בעיה.  כשאי אפשר היה לצאת מהבית בגלל השלג, השתמשו בסירי לילה – לילדים ומבוגרים גם ביום ולא רק בלילה... כי אם כבר הצליחו לצאת  – עדיף היה לעבור את המרחק עד למחסן העצים. בלי חימום בחורף -  היה זה מוות בטוח…

 

העליה ארצה

ביום מעונן וקר בסוף אוקטובר  1958, התבשרו הורי שתוך חודש עלינו לעזוב את מקום הולדתנו לנצח.  אישור העליה שהגיע אחרי שחיכו עשר שנים, כפה עלינו לפעול מהר, תוך חודש. כדי לקבל דרכון, אם חפצת לנטוש את ארץ זו, רכושך הולאם. והבית – לא ניתן למכור אותו. הבית הוא רכוש המדינה. כדי לקבל דרכון היה צורך  לוותר על  את הרכוש. בקיצור המדינה הלאימה את הבית שסבי בנה. לכן, היה על הורי לוותר על החצר ובית העץ הכפרי שסבי בנה, בפרבר של בוקרשט, בסוף המאה התשע עשרה. 

חודש דצמבר  1958 החל בהתרגשות גדולה. עד אז היתה לארץ רק מעט מאוד עלייה. ואז השתחרר הפקק והעליה החלה לזרום. זמן רב  אחרי זה התברר שהמהפך שהתרחש בשנת 1958 קרה כי  ממשלת ישראל והסוכנות היהודית שילמו  בסודיות לנשיא רומניה צ'אושסקו, עבור כל יהודי שעזב את רומניה ועלה ארצה.   אקדמאי עלה לממשלה 4000 $, סטודנט 3000$, פועל 600$ וילד 475 $ . מחירנו היה  זול יחסית.  סחרו בנו כבבקר.

תוך חודש צריך לרכוש אצל נגר שני  ארגזי עץ בנפח שמחזיק משקל מדויק ומדוד  - כל ארגז 50 ק"ג, לחסל את רכוש דלא ניידי, למכור ולחלק כמעט את כל המטלטלין, למעט  100 ק"ג שיכולנו לקחת עימנו ארצה. האפשרות לקחת מכל הרכוש – רק שני  ארגזי עץ גסים צבועים בצבע חום כהה, היתה סנקציה נוספת, הצקה לשמה.

תארו לעצמכם, שכל הדברים שאגרתם, אותם אתם אוהבים, נשקלים ונמדדים , וסה"כ משקלם לא עולה על מאה ק"ג, חודש שלם שקלו ומדדו, ולבסוף לקחו עימם כמויות עצומות של דברי רקמה, את וילונות הקרושה הכבדים מחוט דייגים עם המלאכים שאמא סרגה ביד (כיסוי מיטה תואם היה עוד יותר כבד, ולא נכנס), את שתי  השטיחים משאריות בד באריגת יד,  שהיו חדשים, תמונות משפחתיות, מעט כלים ובגדים, בעיקר בגדי חורף. תכשיטי זהב אסור היה להוציא מגבולות המדינה, למעט טבעות נישואין – גם  הזהב היה שייך למדינה. 

המסע ברכבת

בחירת  50 ק"ג מכל המטלטלין, מלאה את הלב אימה. מה ניקח ומה נוותר. החפצים האהובים שליוו אותנו כל חיינו, והקיפו אותנו בחמימות נעימה, חולקו בחינם לכל דכפין. היינו נסערים, עצובים ובודדים. השכנים החברים דווקא עכשיו נעלמו מחיינו.  כעבור חודש בדיוק מאז שקיבלנו את הסרטיפיקאט היה עלינו לעזוב מבלי להתחרט, התייצבנו ,  בהתרגשות גדולה בתחנת הרכבת בבוקרשט, מבלי להסתכל אחורה - פנינו לנסיעה ברכבת, דרומה.

היינו צריכים לחצות את דרום רומניה, בולגריה ויוון, כל דרום אירופה - כדי להגיע לשדה התעופה של אתונה, לפגישה מדוייקת בשעה מסויימת עם מטוס אל על, שיביא אותנו ארצה. הפגישה נקבעה ביום מסוים בשעה  נקובה,  כשהכול מתואם פיקס, ואין מקום לטעויות. 

 

                אריאלה אני ואמא -תמונת הדרכון. אבא צולם בנפרד

שלחנו לדודים בפלסטינה מכתבים דחופים ,  לבת-ים, לאח של אמא ומשפחתו, ולקרובי אבי בירושלים – אחותו ובנה היחיד, שהיה כבר נשוי, וציפה לילד . במכתב נכתב בתמציתיות שאנחנו נוחתים בארץ, בערך באמצע דצמבר ושנבוא אליהם.

מייד בתחילת הנסיעה, נכנסו לרכבת המוכסים. גסים ורעי לב, במדים ומגפי עור גבוהות. החל חיפוש אחר זהב ויהלומים. כאמור, הזהב נחשב לרכוש המדינה, ואסור היה להוציאו מחוץ לרומניה.  אחרי חיפוש על הגוף, כולל על הילדים, פירקו את עקבי הנעליים. הנעליים דאז היו מחוברות עם דבק ומסמרים. אני זוכרת את התדהמה – כיצד נמשיך עם הנעליים המפורקות?, והחורף בדצמבר כבר התחיל,  קור, גשמים ושלג.  אך הם הקשו את ליבם, פניהם אטומות, והשלימו את המלאכה. אחר כך החל החיפוש  הגס במזוודות,   נטפלו לעוגות. הצידה לדרך לעשרת הימים כללה בעיקר עוגות מגולגלות, ובתוכם ריבה. כיוון שהאוכל היה מועט ויקר, וכמעט לא נשאר כסף לאוכל. ואולי לקחנו גם קצת שימורים ונקניק. הסתכלנו בעוגמת נפש איך הצידה לדרך פוררה בגסות בידיהם המלוכלכות. וזה מה שאכלנו במשך עשרת הימים – פירורי עוגות. זוג מבוגרים, ילדה וילד קטן. 

כמעט עשרה ימים, הרכבת לא עצרה ממסעה.  וגם אם עצרה לתדלוק, הקרונות היו נעולים, ואי אפשר היה לצאת לחוש אדמה יציבה מתחת לרגליים... היינו בני ערובה, כדי שלא נברח אל החופש. אם אפשר היה לקרוא לזה חופש.

היה לנו קרון משפחתי, וכמעט ולא יצאנו מהקרון. היו שירותים ומים מן הסתם. ועם מיטות דו קומתיות, ושם החזקנו את המזוודות ותיקי היד. מזג האוויר בדצמבר היה אפרורי וקריר.  רצפת הקרון לא שקטה אלא פעם או פעמיים במשך המסע. ואז גרם השקט לבהלה. רצפת הקרון הזדעזעה ורעדה ללא הפסקה עשרה ימים. יום ולילה, עשרה ימים. יום ולילה ללא הפסקה, הקרון היה אפור-שחור ומלוכלך. מן הסתם זה היה גם מצב הרוח של הורי. עם שני ילדים קטנים וללא אוכל כמעט, נוסעים לקראת הלא נודע.                           

וכך נסענו דרומה דרך בולגריה ליוון, כדי להגיע לשדה התעופה של אתונה, לפגישה מדויקת עם המטוס   בתאריך ובשעה מסוימת, מטוס שיביא אותנו ארצה. הכל היה מתואם בדיוק, ולא מקום לטעויות.

אני, בן שלוש באותם ימים, נכנסה בי רוח הרפתקנות ועצמאות, נכנסתי לבדי  לשירותים ציבוריים בשדה התעופה של אתונה. המנעול נסגר בסיבוב. נסגר, אבל לפתוח אותו כדי לצאת,לא ידעתי.  אחרי בהלה רבה וחיפושים התגלה הילד הבוכה בהיסטריה, קיבלתי שם הסבר מאדם רגוע,  מה לעשות כדי לצאת, או שאולי פרצו את הדלת? לא יודע. אבל השתחררתי. המטוס עומד להמריא, מנועיו כבר דולקים. ההורים רצו בהיסטריה כשהם גוררים את  המזוודות הכבדות,  התיקים, והמעילים ואת שני הילדים. כמעט פספסנו את המטוס...איזה פחד.   (כנראה בעקבות המקרה הזה -עד לתחילת בית הספר היה לי פחד נוראי מפני מקומות נעולים, הייתי פורץ בבכי היסטרי, צרה צרורה. עם תחילת כיתה א התגברתי על הבעיה, לא יודע איך,  הבעיה פשוט נעלמה). 

בתאריך ה-18 בדצמבר 1958, התעוררנו כשהגענו לפנות בוקר לשדה התעופה לוד. פלסטינה נעלמה ובאחת הפכה באופן רשמי לארץ ישראל.  ההורים הוחתמו על ניירות, רדומים, רעבים ותשושים הבהילו אותנו לתוך אוטובוסים ששכרה הסוכנות. נגררו המזוודות והצרורות, הילדים והמעילים, ותפסנו מקום עם עוד עולים מאותה טיסה. לאן? שאלו את שליח הסוכנות. "למקום טוב, אל תדאגו!" אמר השליח בפסקנות.

שעות רבות נסענו באוטובוס. מהשחר עד 10 בלילה. עייפים, רעבים, מודאגים, היסטריים. הטמפרטורה עלתה יותר ויותר. המעילים הורדו, הסוודרים התקלפו. הבגדים של כל הנוסעים הושמו בערימה משותפת. שליח הסוכנות עמד באומץ מול הלחץ.

נסענו דרומה עוד ועוד. הנופים הירוקים התחלפו בשממה צהובה... השממה רק התגברה ככל שנסענו דרומה.  החשכה בלילה הייתה מוחלטת. רק אורות האוטובוס האירו את העיקולים. לא עיר ולא כפר, ולא מקום ישוב בדרך. לקראת השעה עשר בלילה האוטובוס עצר בפתאומיות. הגענו.  בשממה היו מספר צריפים בודדים, וחושך מצרים מסביב. הגענו ולא ידענו איפוא. והשליח, שפתיו קפוצות, אי אפשר להוציא ממנו את שם המקום. אמנם היה שלט, אבל אף אחד לא קרא עברית – "ברוך בואכם  לתל ירוחם".

העולים, כולם מרומניה. הסתכלו על שליח הסוכנות בתדהמה ובאיבה. רדו! מחלקים צריפים! – אמר בטינה. היו צעקות  ובכי, וכעס גדול. והתייעצות קולנית.  לבסוף החליטו פה אחד: לא יורדים! מה תעשו לנו? רומנים הם לא פראיירים.

"לא יורדים מהאוטובוס? אם כך, מעתה ואילך אתם מסתדרים בעצמכם, והכל על חשבונכם". אמר שליח הסוכנות. כולל הנסיעה בחזרה. כל יתר הנסיעה הארוכה לא הוציא מילה, ולא היה מוכן לעזור במאום.  הנהג רצה תשלום על הנסיעה.... התגייסו כולם ולמי שהיה נתן כסף, ושילמו כפי יכולתם.  הנהג הבין שזה מה יש. שוב נסענו כל הלילה. לקראת השעה שמונה בבוקר הגענו לתחנה המרכזית של תל אביב, וממש נזרקנו שם.

"תסתדרו לבד", אמר האיש היחיד שהכרנו בארץ, והתנער מאיתנו בזריזות.

הדבוקה של נוסעי האוטובוס, שהיו זרים לפני וזרים אחרי, התפרקה. נותרנו איש לנפשו, בודדים בארץ זרה. אחרי שבועיים של נסיעה מטלטלת, אחרי שתי לילות ללא שינה ללא מקום לנוח בו ולהתאושש, רעבים. זרוקים לנפשנו, ואיש לא בא לקבל את פנינו בתחנה המרכזית (הישנה)  של תל אביב.

קרובינו, שהתבשרו על בואנו במכתב שכתבנו לפני שבועיים, אולי ציפו לבואנו. ללא תאריך מדויק וכמובן ללא שעת הגעה. אבי שדיבר יידיש,בירר ואמרו לאבי שקו 18 מגיעה לבת ים.

בת ים, ובעיקר ירושלים

עד היום לא ברור לי  מאיפה היה להם האומץ לעזוב את הצרות המוכרות, ולקפוץ ליקום אחר.  כנראה שהיה רע מספיק כדי להחזיק בתקווה שלא יהיה רע יותר ואולי ציונות?, הניסיון לחפש מקום בו לא תהיה " יהודון " . אבל החיים היו יותר קשים  משקודם. באין אפילו שפה ותקשורת בסיסית. 

חבל שלא שאלתי אותם את השאלה הזו כשעדיין יכולתי לשאול אותם שאלות.

השכם באותו בוקר לקח אותנו קו 18 מתחנה מרכזית בתל אביב לבת ים. הנוסעים יעצו לנו לרדת איפשהו בחולות בת ים. ירדנו. אך לא בתחנה הנכונה, רחוק מהכתובת.  היה זה אמצע דצמבר, והשמש עלתה מאוחר, אך להטה בכל הכוח. כמעט שבע בבוקר, אבי לבש מעיל חורף כבד, סוודרים, כובע ברט. גם אנחנו התחלנו להתקלף, וכבר הצטברה ערימת בגדים חמים,  גדולה וכבדה. בתוספת לתיקי היד והמזוודות הכבדות, בתוספת לילדה בת שמונה וילד בוכה בן שלוש. המצוקה של הורי היתה גדולה. התחלנו לחפש את הכתובת, אך אחרי מספר צעדים הבינו הורי שזה בלתי אפשרי, והחליטו לפצל כוחות. אמא ואני נשארו על גבעת חול צחה עם ערימת בגדי החורף והמזווה הכבדה, אחותי ואבי עם המזווה הקטנה והתיקים התחילו ללכת לחפש נפש חיה בשממה, כדי שיעזרו לנו למצוא את הכתובת. איכשהו, הגיעו לרחוב, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, הגיעו לבית ודפקו בדלת.  מה רבה היתה התדהמה של דודתי. שכחו בכלל שאנחנו בדרך, שאנחנו באים. אחרי  10 שנים שלא התראו.... התרגשות ונשיקות,  אך היא היתה צריכה לצאת -  להביא  לגן את בתה, והיא נלקחה לגן חובה.  אבי שיצא עימה כדי שיביאו את אימי ואחי, לא זכר היכן בדיוק השאיר אותם בשממת החולות... אחרי זמן ממושך, יותר משעתיים נשמעו קולות בשפה  מוכרת, כולם הגיעו -   מזיעים, רעבים, עצבים מרוטים, עייפים מאוד, כמעט מעולפים משתי לילות של חוסר שינה, נושאים את הבגדים והמזוודות וגוררים את הילד הבוכה, אותי .  דודתי הכינה מהר ארוחת בוקר סלט ולבניה, לחם עם מרגרינה וגבינה לבנה. היה צנע בארץ, והיא הפרישה לנו מהאוכל המועט שלהם. תוך כדי הכנת הסלט.  תוך כדי אכילה גם קלחה שיחה והוחלפה אינפורמציה. אך הורי, ראשם התחיל להתנדנד,  נרדמו הם תוך כדי אכילה. כל כך עייפים היו.  מה קרה באותן שעתיים וחצי שנשארנו אני ואימי לבד?   כשהתגלה לי שאני  נמצא בארגז חול ענקי, ולא היה לי את הדלי הכחול עם הכף המנוקדת בנקודות לבנות. זו היתה סיבה מספקת לפרוץ בבכי תמרורים שנמשך זמן רב.  צל לא היה שם, והיה לנו חם.  אמא היתה לבד עם ילד בוכה, ומסביב רק חול וחול. היא התיישבה על המזוודה ובכתה בעצמה. ראשה התנדנד, היא נמנמה... הימים הראשון בארץ החדשה לא בישרו טובות.

בבוקר הראשון שלנו בארץ ישראל, אצל הדודה והדוד, נחנו ואכלנו, אכלנו ונחנו.  ובערב הגיע מהעבודה דודי, האח הגדול של אמא, דוד סולומון. גם הוא הופתע מבואנו. דודתי הרגישה צורך להתנצל בפני בעלה על האוכל הרב שהפרישה לנו בנדיבות. בכל זאת היה צנע, והאוכל מועט. והוא היה שען שכיר. כל היום החזיק את המשקף עם זכוכית המגדלת על העין. והפרנסה היתה בקושי. ישבנו אצלם, והורי אוכלים מלחמם, מספרים סיפורים ומשלימים את ההיסטוריה בכל מה שקרה באותן שנות פרידה, אבל לא נעים היה להם, הכנסת האורחים לא היתה בלב שלם. לבם נפל מדאגה לבאות.  דודי ביקש שלא נשאר יותר משלושה ימים. אין באפשרותם.                                                                                                     

מה עושים עכשיו? לאן נלך? 

ים הבוץ אשר בירושלים

המכתב הגיע לסרג'ו (הבן של בלומי - אחותו של אבא ) כעבור שבוע. מייד לקח חופש מהלימודים באוניברסיטה, והגיע באוטובוסים, מירושלים לבת ים. בחור צעיר בשנות העשרים המאוחרות כמדומני שהיה סטודנט לרפואה באותה תקופה. אבא מאד אהב אותו. כי השתתף בגידולו והיה מופלא בעיניו שכבר היה נשוי אז, ואשתו בהריון, כי בעיניו היה עדיין ילד. גרו בשכונת בקעה, לא רחוק מהגבול,  בקומה שניה, בבית ערבי מאבן. אשתו, דולי, היתה בשמירת הריון ולא יכולה היתה לעלות ולרדת במדרגות. הגענו לירושלים, נחתנו אצלם, והיא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. עוד ארבע פיות להאכיל, וזה לא היה קל. אבל המחסור לא היה בו בושה כמו היום. זה היה נורמטיבי. חלק מהחיים. סרג'ו הבטיח שיעזור עם הבירוקרטיה. ועזר.  האדם הנכון במקום הנכון. היכן תרצו לגור? בבת ים או בירושלים? התלבטו - רק מעט. ירושלים נראתה קצת יותר מבטיחה.  למרות שהבטיחו לנו קור וגשם בשפע. מה גם שסרג'ו יכול היה לעזור מעט  עם הסידורים והבירוקרטיה יותר מאשר דודי שלא שש לעזור, אולי לא דיבר עברית טובה, לעומת סרג'ו שהיה צעיר וחצוף והתמצא במבוך הבירוקרטיה. בת-ים, שחולות סביב לה, לא  נראה עתיד מבטיח, ולא רק שזו טבעה בחול, אלא גם צמחה לה עוד יבלת – עיר בת, גם היא בחולות, – חולון קראו לה מרוב חול שהיה בה.  בתים בודדים בין הדיונות.

סרג'ו  רץ לסוכנות והתחנן שיחזירו לנו את הזכויות שפקידי הסוכנות שללו מאיתנו, כאשר סרבנו לרדת מהאוטובוס בסוף העולם שמאלה, בתל-ירוחם, שהיתה בכלל שכונת פרבר של ירוחם.

בסוף מצאו לנו שיכון בדיוק במקום שהתחילו לאכלס בירושלים. המרחק מבקעה, מקום מגוריו,  היתה נסיעה של שעה וחצי ויותר, שתי אוטובוסים, שתדירות האוטובוסים הייתה אחת לשעה. וזה אומר שלא הרבינו להתראות. טלפון כמובן עדיין לא היה, אז  לא כל כך היה קשר.  השיכון היה על צלע הר. ככל שעלו בהר התגלתה השכונה עיר-גנים. מעלינו, גבוה יותר בהר,  טרסות מאבן עם עצי פרי, זכר לגני הפרי של הכפר "אורה" שהופקעו ועליהם נבנו השכונות . עצי תאנים וגפנים, ושקדים ועוזרד, צמחו שם לפי העונה. בראש ההר היה בוסתן תאנים.  למטה היה עמק גדול, ובו נבנו כבר צריפים מאסבסט. שכונת האסבסטונים.  הבתים שלנו היו קטנים,אך הצריפים היו עוד יותר קטנים. מבנה דו משפחתי, מופרד עם קיר דק.   40 מ"ר למשפחה בסך הכל בכל צד,  מאבן ירושלמית, מוגבהים על בסיס בטון אפור, בגלל הפרשי הגבהים של הקרקע, לבני טרה-קוטה מתחת לחלונות (אולי חשבו שיבנו מרפסות במקום חלונות והתחרטו), וגג רעפים אפור. אבל לא ציפינו ליותר.

הסוכנות סיפקה לנו מעט מטלטלין. מיטות סוכנות עם מזרוני עשב ים, שהיה לו ריח של חציר, שולחן עץ קטן ושלושה כסאות עץ גסים, מרובעים, ללא משענת. הכל חדש, מעץ ללא צבע.  שמיכות סופקו לנו, שמיכות סוכנות אפורות  מצמר גס.  סדינים לא היו לנו. השאלנו. ארונות לא סיפקו לנו בכלל. המזוודות תפקדו זמן רב כאחסון בלעדי. בגדי החורף שהבאנו איתנו במזוודות  היו בשימוש כל הזמן.

כל רכושנו בעולם נסע לארץ בשני ארגזים, בבטן אוניה ששטה בעצלתיים. שלושה חודשים חיכינו לארגזים, והם הגיעו רק באביב. ובינתיים לא היה לנו כלום. לא שטיח לרפד את הרצפה הקרה, לא כלי בית לא קומקום ולא כוסות זכוכית, וזה היה מוזר מאוד לשתות רק מספלים ואין שום דבר מזכוכית בבית..  ומעט כסף לצרכים ראשוניים חשובים – למשל, תנור ונפט. הסוכנות סיפקה מינימום לא בחינם. בעתיד נשלם עם ריבית עבור כל פריט שקיבלנו.

אבי נרשם לאולפן, אבל חיפש עבודה. אמא חיפשה עבודה ומצאה לפניו...לא יודע איך, אך מצאה בירושלים , במרכז העיר, ברחוב יפו ליד בניין ג'נרלי, החנות של אדון קוקיא, אותה שכר אדון פיש,  ופתח שם חנות לחזיות ומחוכים. אמא קנתה מכונת תפירה זינגר עם פדאל רגל, זו היתה נגיסה רצינית במעט הכסף שקיבלו כדי להסתדר, אך היא הביאה עבודה הביתה. נסעה שעה הלוך, שעה חזור, ועבדה בבית בחדר הקטן, שהיה גם חדר ילדים. היא פרנסה אותנו כשאבי למד באולפן. מכאן יצא שלא למדה עיברית באופן מסודר, וכל חייה לא דברה עברית, בכל אופן לא שפה תקינה. אפילו אידיש לא ידעה. זה היה מקור לבעיות, אפילו זלזול בכבודה. 

 ואז התחיל החורף הירושלמי במלו עוזו . גשמים ירדו בחמת זעם. כל הזמן ירד גשם. לא כל יום היתה הפוגה בגשמים, אך כאשר היו כמה  שעות ללא גשם – יצאנו החוצה לשאוף אוויר. העולם היה מלא בוץ. מסביב, מסביב, מסביב.  לא היו דרכים סלולות. רק שלוליות ובוץ רך. וקור. קור ירושלמי חודר. 

 את הבית חיממנו  עם תנור גלילי מפויח, התנור זלל נפט, והסריח. בלילה התנור לא בער. זה היה מסוכן – וקפאנו עם שמיכות הסוכנות הדקות.  כל יומיים אבי הלך מרחק גדול וחזר עם שני פחי נפט מלאים. הבית היה אפוף ריח ועשן. הוא לבש את מעילו הירוק הכבד, מעודפי הצבא האמריקאי, המעיל שכמעט התחרט שהביא לארץ.

אה, גם חשמל עדיין לא היה. חצי שנה חיכינו לחשמל שיגיע...כי האזור עדיין לא חובר לרשת החשמל. אבל זה לא היה נורא מאד, כי היינו רגילים... החושך ירד מוקדם. ספרים לא היו. צעצועים לא היו. היה לנו שתי עששיות, הסתדרנו. בשבועיים הראשונים עדיין לא חיברו את המים. אך לא יודע מאיפה הבאנו מים. היינו בהלם.

גם האוכל היה במשורה. אני חושב שהיו מצרכים שחילקו לפי תלושים. ביצים אני חושב. אבל היינו רגילים לעמוד בתור לאוכל, ברומניה היה יותר גרוע.  בשכונת עיר גנים, הגיעה משפחת גולדין מפולין, ופתחו בקצה הרחוב מכולת. היו בה מעט דברים בסיסיים – לחם וחלב ולבן וגבינה לבנה ומרגרינה,  שהתחילה לתפוס נפח גדול בתפריט.  אולי היו שם גם תפוחי אדמה בצל ותפוזים? אולי, כי זה מה שהיה. אולי נסעו לפעמים לשוק מחנה-יהודה באוטובוס, קו 20, שהתחנה שלו היתה על ההר ורחוקה, ותדירותו פעמיים בשעה, במקרה הטוב. וסלים. גדולים כאלה, מפלסטיק.  אמא בשלה על פתיליה. עם נפט כמובן. הבית שלנו הסריח מנפט, כי לאוורור היה קשה. החורף היה בעיצומו הרוח נשבה בחוזקה, והגשם ירד כל הזמן. 

המחסור היה  בור שחור ללא תחתית. ה"יש" היה מועט ביותר, והמחסור היה ענק.  בגדים לא היו. מצעים לא היו...כלי בית רק מה שקיבלנו מהסוכנות מכוערים להפליא.  היה קר. הסביבה היתה קרה הבית היה קר, הרהיטים וחפצים היו חסרי חן כלשהו , ממתכת אפורה, וגם כל היתר היה אפור. שום בד רך, צבעוני . בלי מפה, בלי מפיות, בלי וילונות, בלי כיסוי מיטה, ועם מצעים שאולים. גם ספרים לא היו. אף ספר.  לא בבית ולא בבית הספר.  בלי תמונות על הקירות. שום חמימות, שום נעימות. דלות. 

 

      אני אבא אמא אריאלה  ושני שכנים (לא זוכר מי הם )

המצב השתפר עם הזמן.  דרך העפר לפני הבית נסללה באספלט -רחוב הלילך (איזה כיף - הרבה פחות בוץ בחורף). המטבח הוגדל במקצת (ושלמנו קנס לא קטן על בניה ללא רישיון). נבנה חדרון קטנטן לפני דלת הכניסה כך שהרוח והגשם לא חדרו הביתה בחורף.  

התקינו תנור חימום עם מיכל נפט גדול בחוץ בחצר (בתחילת החורף הגיעה משאית ומלאה אותו (לא היה צריך לסחוב פחי נפט והבית היה חם כל החורף). היה סוג של רווחה כלכלית, לא שפע - אבל לא גם לא מחסור. הצבע נכנס לחיינו, בתמונות המעטות שצילמנו וצולמנו. נקנתה טלוויזיה. אחרי שהמתנו  כ 6   שנים קיבלנו טלפון. המאה ה20 הגיעה גם עלינו.

בקיצור - החיים התיצבו והפכו יותר סבירים, נוחים ונעימים יותר

טוב. עכשיו אני עובר לזכרונות שלי

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמות שלי.  ליל חורף ירושלמי עם קור צורב, לפני שאמא מכבה את תנור הנפט   (לא ישנו עם תנור דולק - סכנת חנק!!). אמא מחממת בלטה על התנור עוטפת אותו במגבת ושמה אות בקצה המיטה שלי לחמם לי את הרגליים. 

תמיד כשהגעתי הביתה, מהגן או מבית הספר, אמא חיכתה לי עם ארוחת צהריים. סלט, מרק ומנה עיקרית. לפעמים גם קינוח. אבל ממש לא תמיד. העיקר זה האוכל. אני חושב שהייתי ילד די נוח מבחינת האוכל וגם לא הייתה אפשרות להתפנק. אכלנו מה שהיה. היו שני דברים שלא סבלתי, את הקרום של החלב - אמא היתה מורידה לי אותו.  העור של העוף. אמא הייתה מורידה אותו לפני שהייתה נותנת לי לאכול.  אבל חוץ מזה כל מה שאמא הכינה היה טוב וטעים.  לא היתה אפשרות להתפנק. אכלנו מה שיש.

באחד מהימים  בחופש הגדול נסענו לגן החיות התנכי (שני אוטובוסים לכל כיוון בחום הלוהט של הקיץ). הגענו הביתה צמאים מאוד. אמא הכינה לי לימונדה (סחטה  לימונים ועירבבה עם הרבה סוכר) ודאגה שאשתה שוב ושוב לפני שהתפנתה להוריד את הנעליים או לשתות מים בעצמה.

בגיל קצת יותר מבוגר. לא זוכר איך בדיוק אבל שברתי נברשת של המנורה בסלון. אחרי שאמא הזהירה אותי מספר פעמים לשים לב. הנברשת נשברה עלי ובמזל התאונה נגמרה בשריטה קלה (יכול להיגמר בכי רע - נברשת זכוכית נשברת לך מעל הראש ).  אמא בדקה שהכל בסדר איתי, טיפלה לי בשריטה ורק אחר כך נזפה בי קשות. על זה שסיכנתי את עצמי, שלא הקשבתי לה וגרמתי לנזק.  אבל היה לי ברור לגמרי שקודם כל הייתה הדאגה לשלומי.

לקראת סוף שנת הלימודים של כיתה ט התעוררתי לפנות בוקר עם כאב אוזניים. כ"ילד גדול " החלטתי שאני מתאפק ומחכה לבוקר,לפתיחה של קופת חולים.  ממילא - מה אמא תוכל לעזור לי?. שכבתי וסבלתי בשקט. אחרי מספר דקות אמא התעוררה "מה קורה דני? , מה מציק לך?. כמובן שאמא הקלה על הכאב ועזרה לי לעבור את הזמן עד לקופת חולים.

אמא מעולם לא הפגינה שום תכונות של "פולנים" (לפני שמישהו מזכיר לי שהם לא פולנים אלא רומנים אקדים ואומר שפולניות לא קשורה לארץ לידה - זה אופי). מעולם לא אמרה לי "איך אתה מתנהג אחרי שאנחנו..". גם לא שעזבתי את ירושלים עם מרה וצור, הנכד הקטן שלהם שהכניס להם אור הביתה.  אני נדדתי בעקבות העבודה שלי(נדמה לי שעברנו להרצליה).  אמא מעולם לא אמרה או רמזה שיהיה נחמד אם אשאר בסביבה בזמן שנותר להם, טובת הילד (אני ) תמיד הייתה  במקום הראשון.                                  

אבא ואמא מעולם לא סיפרו לי על הקשיים שעברו אליהם ברומניה. אבל גם מעולם לא הפגינו געגועים  ל " סיר  הבשר " שהיה ברומניה. מניסיון שלי עם עולים אחרים אנשים נוטים לשכוח את הדברים הרעים ולהעצים את הדברים הטובים. אבא ואמא שלי חתכו את הקשר לרומניה. לא נסעו לבקר ולעולם לא דיברו על ה "החיים הטובים על שפת הדנובה ". מעולם לא  דיברו על ארץ אחרת. הגענו לכאן, זה מה יש.




אבא ואמא בחתונה שלי ושל מרה. רגע של אושר 


אמא ואמא עם הנכד הראשון - צור.

אמא לא זכתה לראות אותו גדל והוא בעצם לא זכה להכיר אותה

אמא נפטרה ב  17/08/1990 לפנות בוקר . בבית החולים שערי צדק. אחרי התקפת לב נוספת שעברה. 

אני ישבתי במסדרון וחיכיתי לרופא שיצא ויגיד לי שהכל בסדר, שאמא שוב עברה בשלום את האירוע. אני זוכר את הספר שקראתי, ספר אפוקליפטי על אסטרואיד מתרסק על כדור הארץ והורס את כל המערכת הכלכלית והחברתית של העולם. באותו רגע הרגשתי כאילו אסטרואיד קטן מתרסק אלי,                                      חשבתי ועדיין אני חושב שהייתה שם בעיה של רשלנות רפואית אבל מה יעזור להתלונן עליהם, אמא כבר איננה. לא היה לי זמן אפילו להתאבל - הייתי צריך לחזור אל אבא ולא ממש ידעתי איך להודיע לו שאמא איננה. ומה שיותר גרוע. מה עושים עכשיו עם אבא?. המחשבה על כך לא הניחה לי. לא נתנה לי אפילו להתחיל להתאבל. מה עושים עם אבא?!.

למעשה לא הספקתי להיפרד מאמא שלי, אולי עכשיו זו הזדמנות  להגיד " תודה רבה על הכל, היית האמא הכי טובה בעולם ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה. אהבתי אותך מאוד ועדיין אוהב אותך"


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב