נולדה בגרמניה בדיסלדורף. 8 ילדים. אבא היה שוחט. אווירה טובה. שולמית הכי צעירה. בגיל 12 עם ההורים ואח צעיר עברה להולנד. המשפחה הסתדרה שם לזמן קצר ואח"כ עלו ארצה, והיא אז בגיל 13 והתיישבו בת"א. גרו ברח' שינקין. בארץ הצטרפה לתנועת נוער דתית – בני עקיבא. אבא מצא עבודה כשוחט – שנחשב לתפקיד מכובד, האבא גם היה חזן בבית הכנסת. בבית היו גם האחיות הגדולות. במסגרת עליית הנוער היא הגיעה לאפיקים ושם למדה, אח"כ עברה ל"להבות", ששכן אז ליד עין שמר, יותר מאוחר עבר הקיבוץ להתיישבות בגליל ונקרא להבות הבשן. היא נשארה בקשר עם הקבוצה ובמשך שנים המשיכו להיפגש. בתקופה שגרה בלהבות הייתה מגיעה לעבודה ב"גלעם" שהיה מפעל משותף לכמה קיבוצים. בגלעם הכירה את אריה שהיה במענית ולימים הפך להיות בעלה. תקופה קצרה אחרי החתונה עברו לגור בחולון כי אריה קיבל שם עבודה כמורה, שולמית עבדה בניקיון בתים. בחולון נולדו שתי הבנות שרקה ומרסקה, אחרי כמה שנים חזרו למענית ומשם עברו לעין שמר. בעין שמר נולדו עוד שני ילדים – יהודה ודורון. אריה כל השנים היה מורה לכינור. שולמית עבדה בגן ירק, עבודה מאומצת, בעיקר זוכרת דילול גזר.

בהסתכלות לאחור מרגישה שהיו לה חיים טובים. יש לה זיכרונות טובים ובעיקר זוכרת את החברותא בעבודה, את היחסים הטובים עם החברות. מאוד אהבה את השחייה ואת צליחת הכינרת. זוכרת שפעם שכחו אותה על שפת הכינרת והיא חזרה הביתה בבגד ים, בטרמפים.

היו תקופות שעבדה ב"סניטריות" – אחראית על ניקיון שירותים ומקלחות ציבוריות. היא הכניסה אז מצרך חדש לשימוש הציבור – נייר טואלט. השיגה את האישור אחרי מלחמה קשה עם המוסדות. באותה תקופה למדה קוסמטיקה – גם זו הייתה מלחמה מתמשכת, על כל קרם ועל כל פריט הייתה מלחמה. שולמית אהבה את "המלחמות" על חידושים והמצאות.

לשולמית משפחה גדולה. השתדלה לשמור על קשר עם כולם. אחד הדברים שאהבה לעשות בזמנה הפנוי – לנסוע לבקר את האחיות והאח שלה, ראתה בכל נסיעה כזו הזדמנות לטיול בארץ. נהנתה מהחיים וחושבת שניצלה אותם טוב.