לוי עליזה
עליזה נולדה בשנת 1932 באלכסנדריה שבמצריים, בת שנייה מתוך 4 ילדים –
3 אחיות ואח (שלמה בורלס). ההורים, שהיו בני-דודים, באו ממשפחות עניות באיזמיר
שבטורקיה. לכן נסע אביה בגיל 18 לחפש עבודה במצרים. לאחר שהסתדר כעובד בחנות, הביא
למצריים את משפחתו.
עליזה ושלמה אחיה, הצטרפו ל"שומר-הצעיר". כשהייתה בת
17 התחתנה בנישואים מזויפים, רק כדי שתוכל לנסוע לצרפת, שם בוטלו הנישואים.
בשנת 1948 היתה בהכשרה בצרפת, ולאחר שנה עלתה לארץ כשהיא כבר
בהריון עם בנה הבכור – אורי. את החתונה עם שלמה, שהכירה עוד במצריים, חגגו
במועדון-לחבר עם עוד 3 זוגות מההכשרה המצרית, לבושים מכנסיים קצרים עם גומי.
במצריים חגגו המשפחות את החתונה בגדול, בלי הכלה והחתן.
החיים שתיאר להם המדריך בצרפת, לא היו דומים למציאות שמצאו
בקיבוץ. עליזה ושלמה קיבלו אוהל, וגם כשירד בשנת 1950 שלג וכולם הצטופפו
בחדר-האוכל, עליזה ושלמה ישנו באוהל.
אריה שמרי היה המדריך ולימד אותם עברית. הם הגיעו לעין-שמר 80 אנשים, אבל
לא התכוונו להישאר אלא להקים קיבוץ צעיר וחדש. בפרשת סנה עזבו רבים, ובשנת 2007
נשארו רק 40 מכל הקבוצה.
בשנה הראשונה עבדה עליזה במטבח ולא אהבה, ואחרי שנה עברה לעבוד
בבית-הילדים. שנה למדה בסמינר "אורנים" וחזרה לעבודה בגיל-הרך. נושא
החינוך מאוד עניין והעסיק את עליזה. הרבה הורים וילדים זוכרים את המטפלת האהובה,
רבת הידע, החום והביטחון שידעה לתת לכולם.
לאורך השנים ריכזה את הוועדות: חינוך, קליטה ובריאות.
עליזה מספרת על ילדיה, על אורי שהיה בן טוב, עדין ושקט, שתמיד
מוכן לעזור; נירית שהיתה בת מצוינת והלוואי שהיו עוד כמוה; וירון שהיה
צריך להשקיע הרבה בלימודיו, ובבגרותו עבר לגור בארה"ב ושם נפטר. הפרידה מירון
היתה קשה. עליזה רצתה שיקבר בעין-שמר, אבל הוא נקבר בארה"ב ליד ביתם של אשתו
ובנו.
עליזה העבירה לילדיה ונכדיה מסר שיהיו שמחים בחלקם, שיקימו
משפחות חמות ואוהבות, ישמרו על קשרים טובים ויתמכו זה בזה.
נזכור תמיד את עליזה – אישה צנועה, חמה ואוהבת. תנחומים למשפחה.
אוריין גנדלמן
אמא יקרה מכל,
הרבה זמן שאת מבקשת בחצי-חיוך שמספיק, את רוצה ללכת. שמספיק זמן
את יושבת על כיסא-גלגלים.
ואנחנו אומרים: "אמא את לא הולכת לשום מקום. יש לך עוד
הרבה מה לעשות כאן. גם על כיסא-הגלגלים שאת כל-כך שונאת".
חלק ניכר מיקירייך כבר לא כאן – אחיותייך, אבא וירון,
שהקדים ללכת ואת עצרת בתוכך כאב עמוק על הפרידה ממנו. ואנחנו לא משחררים אותך, גם
ממרומי גילך וגילנו. כי אמא אין אף-פעם מספיק. תמיד רוצים עוד.
אמא, את החזקת את כל המשפחה בטלטלות החיים, בעצב ובשמחות. היית
אומרת: "צריך לקבל את החיים כמו שהם באהבה. ואז יותר קל".
אמא, הצניעות והשקט הפנימי שלך, המשפחה, אהבתך לילדים - אפיינו
את חייך. הגעת כנערה מעולם אחר, מצאת את מקומך והיית מסופקת כאן בקיבוץ.
אמא, בשנים האחרונות ניסינו לאפשר לך חיים מלאים עד כמה
שאפשר... תעסוקה ב"הדרן", שהיה לך שנים רבות לבית שני.
שלמה, אחיך, היה בקרבתך כל יום, ומשפחת בורלס עם הילדים,
הנכדים והנינים היו בביתך יום-יום.
היית מופקדת בידיה של המטפלת המסורה רג'י בייגו, שהייתה
לך כבת אוהבת. היה ביניכן קשר מיוחד של הבנה, באנגלית וגם בשפה שלא מדוברת. כך
יכולנו אנחנו להמשיך בחיינו, בידיעה שאת בידיים הכי טובות שאפשר.
אמא, בלכתך את משאירה לכל אחד מאיתנו - ילדים, נכדים, בני
המשפחה וחברים - את ההמון שהיה בך וכל מה שאת. משאירה לנו כירושה חשובה ביותר
לחיים.
תודה שזכינו שתהיי אמא שלנו.
ותודה רבה לכל הציבור והחברים, שבא לכבד אותך בדרכך האחרונה.
נירית לוי-דקל
עליזה יקרה,
כמה צניעות, אהבה ושקט יכולה אישה אחת להכיל בתוכה?
אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותנת לך הזדמנות
לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, ואז היית יודעת כמה אנחנו אוהבים ומעריכים
אותך.
הלכת לעולמך, אך בליבנו את משאירה זיכרונות יפים.
היית בשבילי אחותו האהובה של אבא – אחת מ-3 אחיות קטנות – שעלו
מאלכסנדריה שבמצריים, ונשארו יחידה אחת ומלוכדת, שלימדה אותנו משפחה מהי, עד שבשנים
האחרונות נפרדו מאיתנו בזו אחר זו.
היית אשת משפחה, ראיתי זאת לאורך כל הדרך עם הנכדות ועכשיו עם
הנינים.
המבחן הגדול היה כשירון נפטר, ומתוך שקט ועוצמה המאפיינים אותך,
מצאת את הכוחות להמשיך לחייך ולתת כוח וביטחון למשפחתך המלוכדת.
נזכור אותך אישה צנועה, שקטה ואוהבת. אמרת: "אלו
החיים", וידעת לקבלם ולחבקם באהבה גדולה.
עכשיו את קרובה ליקירייך – לשלמה בעלך היקר ולירון
בנך האהוב. נוחי לך בשלום אישה מיוחדת.
חגית בורלס
עליזה,
לעד אשמור לך חסד נעורים...
היית מטפלת של גל בני, והיית חמה ואנושית... יותר כמו
אמא.
היה לך יחס מיוחד לילדים, למטפלות ולהורים.
דאגת תמיד למטפלות שייצאו לימי-עיון והשתלמויות ויתקדמו.
בשבילי, אחרי פעם-פעמיים זה הספיק, ואמרתי מספיק כבר עם
הפסיכולוגיה של העוברים...
עליזה,
לעד אזכור לך, שבלילות בבית-הילדים, היית יושבת ליד גל, וביחס אימהי
וחם מלטפת לו את הגב עד שהיה נרדם.
לאה מרקם
עליזה הייתה עבורי המטפלת המיתולוגית שלי מגיל 8 עד גיל 12. היא
ליוותה אותי בכל מה שמצופה ממטפלת בעין-שמר בשנות ה-60 של המאה ה-20. היא לימדה
אותנו את מטלות היום-יום של החיים: לסדר, לנקות, לקפל, לתפור כפתור, בקיצור הכול.
את המיומנויות האלה הפנמתי היטב והן שלי לעד. הן שלי בזכות עליזה.
ברבות הימים כשהפכתי לבוגרת ומחנכת, הבנתי שהרווחתי שעליזה
הייתה המטפלת שלי, כי היא הייתה מחנכת במלוא מובן המילה. תמיד חשתי שהיא "יחד
איתי", שזה עיקרון חשוב מאוד בחינוך. היא ידעה מה שמדופלמים בהרבה ממנה לא
ידעו: איך לתת לילד לחוש שהמחנכת יחד איתו בסיטואציה.
לימים הפכתי ל"מקימה". הייתי שייכת ל"צבא"
הנערות שהיו מופקדות על חינוך ילדי הקיבוץ, מדי יום בין השעות 13:00-16:00. עליזה,
שהייתה רכזת הגיל-הרך, הבינה איזו אחריות הייתה מוטלת על כתפינו הצעירות וערכה לנו
השתלמות, בה ענתה על שאלותינו והעלתה סוגיות בחינוך שהיו רלבנטיות עבורנו. למיטב
ידיעתי, איש לא חשב על כך לפניה או אחריה.
אחר-כך כבר הפכתי מורה בעצמי ומה שמחתי שעליזה, שהייתה קולגה
שלי בחינוך המיוחד, המשיכה להנחות ולהדריך אותי.
אומרים על אדם שהיה משמעותי בחייו לאחרים, כי קנה את עולמו. עליזה
יקרה, היית ונשארת משמעותית בחיי ובחיי רבים אחרים.
יהיה זכרך מבורך.
חניכתך, תלמה כרמין.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!