חסר רכיב

רימון דני

רימון  דני
ז חשון ה'תש"ח - י"ט אייר ה'תשע"ט
21/10/1947 - 24/05/2019

דני נולד בשנת 1947 להוריו שושנה ואריה רופאני. המשפחה התגוררה בשיכון חיילים משוחררים בקרית-בנימין אשר במפרץ חיפה. אביו של דני לחם במסגרת הבריגדה בפולין, הגיע לארץ במסגרת צבא אנדראס ונשאר. אמו של דני עלתה לארץ בשנת 1936 לקיבוץ גבע. בקרית-בנימין גרו ההורים, דני ואחותו, מספר שנים. דני למד עם ילדי המעברה השכנה והיה תלמיד מצטיין. כשהיה בן 7 החליטו ההורים לעבור לקיבוץ, במסגרת התנועה שקראה לעבור מהעיר אל הכפר. הם עברו לקיבוץ גבת, אך לאחר שנה וחצי החליטו לעבור למשמר-העמק ושם השתקעו.

עם המעבר למשמר-העמק, עבר דני ללינה-משותפת, אותה הוא זוכר לטובה. הוא משתלב היטב בחברת-הילדים ואחר-כך במוסד החינוכי "שומריה", שם הוא מצטיין בתחומי הספורט - ריצה וכדורסל ואף משחק בקבוצה השנייה של הפועל משמר-העמק. הוא נחשב לרקדן ולזמר הטוב ביותר במוסד, ואהב מאוד לקרוא ספרים - הוא קרא כמעט את כל הספרים בספרייה של המוסד.

בצבא שירת בסיירת גולני המהוללת, וכמנהג הימים ההם רצה לתרום כמה שיותר. עם חבריו לסיירת, לחם במלחמת ששת-הימים, שפרצה במהלך שירותו הסדיר. במסגרת שירות המילואים, לחם במלחמת יום-הכיפורים. בשירותו הצבאי איבד דני חברים בני המחזור שלו לסיירת, ואת זכרם נשא עמו כל השנים. את שם המשפחה שינה ל"רימון", לזכרו של אברהם רימון מקיבוץ יגור, לוחם הסיירת שנהרג בקרב בתל-פאחר. שנים לאחר השחרור, המשיך ליזום ולארגן את המפגשים והאזכרות של בני המחזור שלו.

בצבא הכיר דני את נחמה, שהייתה פקידה בסיירת, ושנה לאחר השחרור הם מתחתנים במשמר-העמק, שם נולד לירז בנם הבכור. בהחלטה משותפת הם עוברים לקיבוץ שניר, שבו כבר הייתה לינה משפחתית, ואחר-כך הם עוברים לקיבוץ חורשים, שם מצטרפים למשפחה אלעד וליאל. דני יוצא ללימודי חינוך-גופני, ובסיומם מלמד ספורט בחורשים ובמוסד "רמות-חפר". לאחר 13 שנה בחורשים, מחליטים נחמה ודני לחפש קיבוץ אחר. בעקבות המלצה הם מגיעים בשנת 1984 לעין-שמר, וכאן נולד בנם הרביעי - מור.

דני נכנס לעבוד במפעל-הגומי, ולאחר זמן לא רב הוא נקרא לשמש כמורה לספורט בחברת-הילדים. הוא נהנה מאוד מהעבודה, מהיצירתיות, ומהביטוי של יכולותיו ואהבתו להדרכת ילדים. כאשר חברת-הילדים עוברת לבית-הספר האזורי, דני חוזר לעבוד במפעל, ולאחר-מכן במיניפלסט ובקוקימן, ושוב חוזר לתקופה ארוכה של עבודה במחסן מיניפלסט. בכל מקומות העבודה, היה דני עובד חרוץ ומעורב, שלא פחד להגיד דברים שלא נראים לו, גם אם צריך לשלם על כך מחיר אישי. עם יציאתו לפנסיה, הוא מצטרף לצוות ההדרכה בחצר-ראשונים, נהנה מאוד ואף זוכה להערכה גדולה. מבחינתו זו "העבודה הטובה ביותר שבה עבד בכל שנותיו". הוא נהנה מאוד מהדרכת ילדים ומבוגרים, והעברת הידע הרב שצבר.

 

דני שותף בכיר למשחקי הכדורסל בקיבוץ. כשחקן-עבר באימפריה של משמר-העמק, היה לו מקום של כבוד בחוג השחקנים הוותיקים. הוא השתתף בהרבה מאירועי התרבות בקיבוץ, בשירה, בריקוד, וגם תרם את קולו הרדיופוני לסרט יום-הזיכרון, כדי לספר בצורה מרגשת את סיפור חייו ונפילתו של חנן בוך.  

עם השנים התרחבה המשפחה ונולדו הנכדים, שדני כל-כך אהב לבלות בחברתם. בעקבות זאת הוא מביא לידי ביטוי עוד כישרון שהיה חבוי בו – הכתיבה, ומוציא לנכדתו ספר ילדים, יחד עם כלתו אורלי שאיירה את הספר.

דני היה איש ארץ-ישראל היפה והקשוחה, קיבוצניק, לוחם, איש עבודה חרוץ, צנוע, מורה ומחנך, המאוהב בשבילים ובשירים היפים של הארץ.

תנחומים לנחמה, לירז, אלעד, ליאל ומור, לכלות, לנכדים ולכל המשפחה המורחבת.

 

אוריין גנדלמן

 

דני שלי אהוב יקר...

מהר מידי נגמר.

כמה סמלי ביום-ההולדת של ליאל שממש חיכית לו.

לא הספקנו לתכנן מה נגיד ומה תרצה שנעשה בפרידה ממך.

תמיד אתה בירכת, הספדת, אתה הכותב של המשפחה. ועכשיו השארת את זה לי.

היה לנו טוב ביחד, אהבנו לטייל, אהבת לשיר, לחיות את החיים בשקט ובצנעה. טיילנו הרבה, הוצאת לי את "המיץ", אבל אתה רצית עוד-ועוד, אף פעם לא שבעת.

הנכדות ואילי היו כל עולמך, כל שבוע חפצי-בה כמו שעון – יש כוח אין כוח, נוסעים. וכל-כך נהנית מהן.

אחרי זה קיבוץ משמרות, גם כשהיה קשה לא ויתרת על להביא אותן אלינו.

כמה אהבת את העבודה בחצר, גם כשהיה קשה, כשנפלת מהרגליים, לא רצית להפסיק, והם אהבו אותך מאוד.

מתוק שלי, היו לנו עוד הרבה תוכניות, וקיוונו, כי אמרו לנו שאפשר לחיות עוד 10 שנים עם המחלה הארורה. לא ניתן וזה לא היה בידינו.

תדע לך שהבנים היו איתי ואיתך נהדרים, עזרו לי ולא עזבו אותי ואותך. רעות ואורלי היו לנו לבנות שכל-כך רצינו.

וצאלה המהממת, כשחלית ובכיתי, ביקשתי שלא תעזוב אותי לבד, ועד הרגע האחרון היא לא עזבה – לא אותי ולא אותך. יש לי המון תודות לאישה הזאת בדרכי שלי.

דני מתוק שלי, אני כל-כך אוהבת אותך.

הרי אנחנו חוגגים השנה 50 שנות נישואים, ואני כבר כל-כך מתגעגעת.

אני אמשיך ואתה תנוח לך, אני מבטיחה לבוא ולעדכן אותך בהכל.

ביי מתוק שלי, אהוב יקר שלי.

 

נחמה

 

גם אם אשתה את כל הים

הוא לא ירווה את צימאוני

לעוד יום קרוב אליך

לעוד יום בזרועותיך.

גם אם אשב מתחת שמש

לא ישרפו אותי קרניה

כמו שליבי נשרף בלהבות אהבתך.

 

אבא,

היית איש הקיבוץ ו"השומר-הצעיר"

בכל רמ"ח איבריך.

איש של עקרונות אמיתיים, כמו של פעם, שמוסר הוא לא משהו שמשתמע לשתי פנים.

לימדת אותנו לדבוק באמת ובצדק שלנו, בכל סיטואציה שנקלע אליה.

אבא,

היית איש ספר עם סקרנות אין-קץ. לא הפסקת להחכים ולהעשיר את הידע שלך לרגע.

אבא,

היית אתלט וספורטאי שבחר בדרך זו מגיל צעיר, ולעולם לא הפסקת להיות בריא ופעיל. הכדורסל היה ללא ספק אהבתך הגדולה. אך אהבת מאוד גם את הריצה, למרות שקרסוליך לא היו ממושמעים, ובגדו בך לא פעם. אמרת שהם "זיפט".

אבא,

היית בעל למופת, מקפיד תמיד להיות רומנטי, תמיד תמכת והיית לצידה של אמא, אהבת להפתיע, לשמח ולרגש אותה. ולא פספסת אף הזדמנות לעקוץ ולשגע.

אבא,

היית אבא אדיר, תמיד נוכח. לא משנה מה – אוהב, תומך, מחנך. אהבת כל-כך לחלוק איתנו את האהבה שלך לטבע, למוסיקה, לספורט ובעיקר לידע. וידעת המון.

אבא,

היית סבא מהסרטים. אהבת את הסטטוס הזה כל-כך. הנכדים הפכו מהר מאוד לחלק מרכזי בחיים שלך. הייתה לך סבלנות אין-קץ ואהבת אותן ואותו, והם כל-כך אוהבים אותך.

אבא,

היית, ועכשיו אתה כבר לא.

שלום, אני אוהב אותך.

ליאל

 

סבא יקר שלנו.

אנחנו מקווים שאתה שומע אותנו, כי בחיים לא הספקנו להגיד לך את כל הדברים שאתה עומד לשמוע.

היית סבא שכל ילד חולם עליו. שמח ועליז, מלא מרץ וחדוות-חיים. כמה צניעות ופשטות היו בך, תמיד מוכן עם סיפור מעניין לספר, או שיר יפה לשיר.

נתת לנו הרגשה שאנחנו עולם ומלואו בשבילך, יחידים ומיוחדים.

הצלחת ליצור קשר שונה ועמוק עם כל אחד מאיתנו.

אתמול אחר-הצהריים התקבצנו כולנו כדי לכתוב מה הם הדברים שהכי אהבנו לעשות איתך, והנה מקבץ הדברים:

אינדיה (הצעירה שבחבורה): אהבתי שהרמת וסובבת אותי.

יאיא: אהבתי לנסוע איתך בקלנועית, לשבת איתך על כוס ברד בחדר-האוכל, ולנסוע יחד באופניים.

נרי: אהבתי שהקפצת אותי בבריכה, שהצחקת אותי כל-כך, שהיית מגיע בימי שלישי לחפצי-בה ולוקח אותי מהמרחב ישר לכולבו.

איה: אהבתי שהרמת אותי גבוה וסובבת אותי מהר-מהר, את הטיולים איתך וההסברים הנלווים על כל פרח ועלה, את הבדיחות, את הברכות המיוחדות ליום-ההולדת, ואת השירים בחגים.

אילי (הנכד היחיד בחבורת הנכדות): אהבתי ששיחקת איתי משחקי שולחן לעת לילה, וללכת יחד לבריכה.

ניל (בכורת הנכדים): אהבתי שהצחקת אותי, שתמכת בי, שעזרת לי בשיעור-הבית, שעקבת בדריכות אחרי ההתקדמות שלי בבית-הספר, שהיה לך אכפת כל-כך. פשוט אהבתי אותך.

סבא יקר שלנו,

אנחנו נפרדים ממך בעצב גדול ובכאב אינסופי. זה נגמר מוקדם מידי בשבילך ובשבילנו.

מתנחמים בכך שהשארת לנו חוויות, זיכרונות ואת סבתא נחמה שאנחנו כל-כך אוהבים.

 

מתגעגעים ואוהבים, הנכדים

 

קראתי לו דניאל. במשפחה שם החיבה שלו היה דסיה. אחי הגדול ממני בשנתיים. ילד שקט, ילד טוב כזה, לפחות מנקודת המבט שלי כילדה קטנה המביטה באחיה בהערצה, והוא מצידו מנפנף אותה, לא נותן להתקרב. למרות אהבתי אליו היינו רחוקים תמיד, להוציא כמה אפיזודות. אחת מהן, שהעידה בעיני על אומץ-לב וג'נטלמניות, היתה כשדניאל בן ה-6 ואני נשארנו לבד בבית, כשבחוץ השתוללה סופת רעמים וברקים, וגשם עז היכה בחלון. שנינו פחדנו פחד גדול, זחלנו מתחת לשולחן רועדים והוא נשכב מעלי להגן עלי.

דניאל נישא לנחמה, עבר לקיבוץ אחר והוליד 4 בנים – משפחה חדשה ויפה על חורבות המשפחה הישנה והראשונה. הוא הקפיד לשמור על קשר עם קרובים ורחוקים, ולעשות מה שלדעתו היה צריך לעשות בכל דבר ועניין. לאבא שלנו היה חשוב שנעסוק בספורט ודניאל תמיד עסק בספורט והיה בכושר, בלי טיפת כרס, על אף חיבתו לשניצלים.

עם חלוף השנים, החל לפרוח במפגשים המשפחתיים. היה קורא משהו שכתב בכישרון, רגישות ותבונה, היה שר יפה וגם רקד יפה. אני זוכרת כשהיינו במוסד ורקדנו פה ושם יחד, הייתי אז מאושרת.

אצלי בבית לא תלויים צילומים משפחתיים, אבל לפני חודש מצאתי צילום של דניאל ושלי רוקדים באירוע משפחתי, ותליתי אותו על המקרר. אולי לא היה זה מקרי, אלא רמז לבשורה המרה הממשמשת ובאה.

סוף הדרך בלתי נמנע, ואולי יש מעט נחמה בכך שכבר לא כואב לך.

אוהבת אותך דניאל, יותר משתדע או שידעת אי-פעם. נוח בשלום.

אחותך מיכל

דני/דניאל היקר,

אתה לא סתם עוד בן-דוד. אתה ה-בן-דוד המושלם...

כמה חבל שכל מה ומי שמתקרב למושלם, פשוט חולף ונעלם... ועובר מן העולם.

היית כבן למשפחת גיל הגרעינית, בביתנו – בית דודיך שמואל ויהודית. כך חשנו כלפיך, וגם אתה לא חסכת במילותיך – בכל אירוע משפחתי, שמח או עצוב, נשאת דברים מהלב ופנינים מהכתוב... כי ניחנת בכישרון כתיבה, בעברית צחה, בהומור ובחריזה. כך בכל אירוע חיכינו בשקיקה, שתשלוף מהכיס את ברכתך החמה. ורק דוגמה קטנה, ציטוט ברכה לדודתך:

"לא אתחיל עם 'יש לי דודה, אייזן דודה', או 'אצל הדודה מאשדוד', אומר כאן בפשטות ובלי מירכאות, שאת יהודית דודה ללא לאות... יחס מיוחד יש לי אליך יהודית, שלא אחת כמו אם לי היית..."

לכן כה חסרות לי כאן המילים שלך, שנדמה כי זרמו בחרוזים ובקלילות, כדי להביע את תחושת האובדן והיתמות עם לכתך בטרם זמנך.

הנושא שבעיקר חיבר ביני ובינך, היה האהדה לרעיון הקיבוצי שזמנו אולי כבר עבר. תמיד בכל מפגש, השווינו בין עין-שמר ודגניה.

שיתפת אותי באכזבה הגדולה על דחיית ההקמה של אתר מורשת הקיבוץ בעין-שמר, ואני הרמתי את הכפפה ופעלתי נמרצות להביא את הפרויקט לדגניה – הקיבוץ הראשון בעולם. גם בדגניה הנושא נכשל, לעת עתה, אבל עוד לא אבדה התקווה.

בשיחותינו על הקיבוץ, דבקת בקיבוץ הישן, אך נדמה לי שהיתה בינינו הסכמה שהקיבוץ לפחות היה ניסיון לממש את השאיפה להקמת חברה צודקת יותר. את השאיפה הזו ניתן לזקק ולקחת גם אל הקיבוץ החדש, אם כי הדרך עוד ארוכה.

כשכבר יכולת לבחור עיסוק, דבקת בהסברה על מורשת הקיבוץ. רק לפני 3 שבועות, ביקרו כאן אחותי עם בתה והנכדות, ואתה הרבצת בהן נמרצות את ההיסטוריה של הקיבוץ.

ברוח חרוזיך בברכה לאימי יהודית: "שתזכי לעוד שנים רבות וטובות, מי כמוך הדודה בדודות", נאמר:

מי כמוך בן-דוד יקר, שימתקו לך רגבי עין-שמר, כפי שנהוג לומר בדגניה לעת קבורת חבר.

ולכם – נחמה, לירז, ליאל, אלעד ומור, נאמר רק זאת:

מצאו נחמה בידיעה שזכיתם בבעל, אבא, סבא ואדם – נשמה.

אדם צנוע וענו, שידע לעמוד על דעותיו, ישר-דרך שחי לאור האמת שלו.

 

בשם בנות הדוד שמואל ומשפחותיהן.

 

 

דני,

כשהגעתם לעין-שמר, הכרנו אותך כמורה לספורט הרץ בשדות וכשחקן כדורסל.

אחרי כמה שנים, כשהתחלת לעבוד בפעל-הגומי, נוצרה בינינו ידידות.

במשך הזמן, כשעובדי התעשייה עברו לאכול צהריים בחדר-האוכל של הקיבוץ, פתחנו שולחן הידוע כפרלמנט, וסביב השולחן התחברו חברים נוספים.

במשך הארוחות התפתחו שיחות על ענייני הקיבוץ ואקטואליה, ואתה דני ידעת להתבטא בציניות והומור כדי להפיג את המתח.

התחברנו עם נחמה ודני, והתחלנו לטייל יחד במקומות שונים בארץ. דני הפך להיות מדריך הטיולים שלנו, מכיר כל אבן ושביל ברחבי הארץ, ובעיקר ברמת-הגולן שם שירת בסיירת של חטיבת גולני.

דני סיפר לנו בפרטי-פרטים על מה שעברו שם, ובמיוחד על הקרב לכיבוש תל אל פאחר. בקרב זה נפל חברו רימון, שלזיכרו שינה את שם משפחתו לרימון.

לפני שנתיים כשתקפה אותך המחלה הארורה, השתנו החיים... הפסקנו לטייל, הפרלמנט התפזר ואנחנו ליווינו אתכם מרחוק.

נחמה, אנחנו מלאי הערצה על הטיפול המסור שלך בדני. לא עזבת אותו לרגע וטיפלת בו כל הזמן. היית בשבילנו דוגמה לזוגיות ואהבה בין בני-זוג.

חיבוק גדול מאיתנו לך נחמה, ללירז, אלעד, ליאל ומור.

 

יהי זכרך ברוך, ענת ונדי מילשטיין

 

 

דניאל איש יקר,

כל-כך שמחת להיפגש איתי ועם בני קבוצה אחרים, להיזכר בימי נעורינו במוסד "שומריה", וזאת למרות שהצטרפת אלינו, לקבוצת "מעיין", רק בכיתה ח', ומיד היית לאחד מאיתנו.

היית נער בלונדיני יפהפה, חכם ותלמיד מצוין. היית ספורטאי, בעיקר במקצועות האתלטיקה הקלה, עם יצר תחרותי ושאיפה להיות הראשון בתחרויות. אהבת לרקוד ריקודי-עם, שרת בקולך היפה (הזכרת לנו עד כמה שירתך יפה, במפגש הקבוצה לפני שנתיים). היינו - אתה, עמירם ואני – חבורה חמודה של ילדים מתבגרים, והקשר איתך היה יקר לשנינו מאז, עם שנים בהן התראינו ושוחחנו טלפונית יותר ובאחרות שפחות.

הפגישה האחרונה שלנו היתה לפני שנה וחצי, כשהגענו – אסנת ואני – לבקרך אחרי טיפולים שעברת וצרות אחרות. היית חלש, אך שמחת לבואנו ושוחחנו על התקדמות השיקום שלך וחזרתך לחיי עשייה. בשיחות הטלפון לאחר מכן, שמעתי שאתה מתקדם בכל החזיתות ושמחתי בשבילך ובשביל נחמה המדהימה.

ושלשום אני קוראת בקבוצת הוואטסאפ שלנו, "המעיינציקים", שעזבת אותנו. דני, כל-כך עצוב לי שלא ידעתי שמצבך הדרדר, שלא נפרדתי ממך ובעיקר שלא תהיה.

נחמה היקרה, אני יודעת שסעדת את דניאל ותמכת בו בימים קשים וכואבים, ואני משתתפת בצערך וכאבך ובצערם של הבנים.

יהי זיכרו של דניאל ברוך.

מרגלית, בשם בנות ובני קבוצת "מעיין".

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב