בחורשת האקליפטוסים שורות-שורות של קברים, שווים בצורתם.

וכשיסתיימו "כל ימי הבלנו" –  יבוא היום ונשכב כמו אז בבית התינוקות ובבית-הילדים, צד בצד, שורות-שורות בין האיקליפטוסים, ונמשיך לשוחח בינינו על אהבת חיינו הגדולה: האדמה הזאת בה נולדנו, בה גדלנו והיינו לאנשים, לבעלים, להורים ולסבים, בה הבאנו את הורינו לקבורה ובה קברונו ילדינו.

ביחד נולדנו וביחד ישבנו בשורה על הסירים,

ביחד צחקנו, ביחד ירינו-ובכינו וביחד אנו שוכבים בשורת הקברים;

ביחד אהבנו את המקום הזה ואנשיו בברית לחיים ולמוות, שנמשכת בקבר עכשיו.

ביחד נשכב כמו אז, בקברים הדומים למיטות, באותו בית-קברות בו טמונים הורינו בין האקליפטוסים עבותי-הגזע וגבוהי-הצמרות,

ונמשיך מקבר לקבר, כמו אז ממיטה למיטה,

לשוחח על הכפר שלנו ולומר הלל

למקום הזה בו נולדנו וגדלנו ואת אדמתו

אנו נושקים עכשיו בפה מלא.

החורשה הומה כמו שיחת-הקיבוץ, ששפתה הפכה עכשיו לאוושת עלים וציוץ ציפורים.

כל הקיבוץ של היום יעבור לחיות בבית-הקברות. הדור הראשון ישכב ב"שיכון הוותיקים" ולידם, ב"שכונת הצעירים" (ילדים לנצח...) נשכב אנחנו, הזקנים-הילדים, בני הדור השני, זוגות-זוגות כמו בתיבת נוח נצחית – כל גיבורי "הקומדיה האנושית" הצנועה שלנו.

"אלמוני כעלה בסתיו,

רושם רשומות מקומי, עֵד מאוהָב

אשר גם הוא וגם גוויליו

יצהיבו, יתכסו באבק העב..."

זאת האדמה, זה המקום שנתן לי את הזכות הגדולה לאהוב אותו. "טבור עולמי". כתבתי לו שירים פשוטים, שירי אהבה, שירי הלל. "תהילים על הדשא הגדול". קצרה ידי. לעולם לא אוכל לגמול לו כראוי לו. לא חוננתי בכישרון גדול. אבל השתדלתי ככל יכולתי להכיר לו תודה.

 

עלי אלון

*"מוסיקה: שיא האושר והיופי. (חלילה להיות עצובים!) שהרי היו לי חיים נפלאים, וכמו בסרט "חלומות" של קוראסאווה, למות זקן זה לא אבל.

הכבשים ירעו לבטח מתוך הקנטטות החילוניות של באך-המלחין האהוב עלי".

אבא, אתה נאסף עכשיו אל "דור הנפילים" של הקיבוץ (כמו שכינית אותם), שכל כך הערצת. הפכת להיות נפיל כמוהם. אתה משאיר מאחוריך מורשת עצומה של אהבה למקום, לאדמה, ולשורשים.

אבא, כאמן של מילים, כמשורר המקומי, כמספיד המקומי, ידעת יפה כמה הן חסרות הבעה ומוגבלות. ביקשת לא "להספיד" בלוויה שלך. לא רצית הלוויה שבלונית ומשמימה, לא רצית אווירת נכאים, אלא חגיגה של אושר... תסלח לי שאני גונב כמה מילים בכל זאת... ולפנים משורת הדין קיבלו את הזכות עוד מספר חברים.

ביקשת לפנות לצלילים (שמתחילים במקום שבו נגמרות המילים). ביקשת את "שיר השירים" של חייך, שנצרב בך בילדות כשאמא רחלקה הייתה שרה לך כשיר ערש, אותו שרת לנו, ואנו שרים לילדינו.

אבא, גדלת חסוך אהבת אם. קיבלת בירושה את החסך הזה מאמא, שגדלה חסוכת אהבה בבית היתומים. את חסרון האהבה הזה הפכת למנוף עוצמתי, ולימדת אותנו איך לאהוב את מקום הולדתנו - טבור העולם שלנו. איך לאהוב את האדמה והשמיים, את לחמו המתוק, ומימיו המתוקים. המצאת את הדת הזאת והיית הכהן הגדול שלה.

אבא אני אוהב אותך כל כך..., וכך גם אמא, ליאור, יוני והגר. אוהבים אותך כל כך, גם נכדיך שקשורים אליך בחבל הטבור, שהשקעת בהם את נשמתך.

שכב אבא,

שכב במנוחה,

בתוך האדמה

שכל כך אהבת.

הפרה אותה בגופך

ובנשמתך, התמזג בה. כל חייך אהבת וכתבת עליה, היא תהיה לך נוחה עכשיו.

 

ניר אלון

 

לסבא שלימד אותי הכל, לימד אותי מה זה טבע, לימד אותי לטייל.
אני כל כך אוהב אותך, אתה האיש הכי רגיש והכי חכם שפגשתי בחיים שלי.
היה לי סבא טוב ואוהב, תמיד הבנת אותי... היינו מאוד קשורים.
אני זוכר איך מילאת לי אמבטיית בוץ בגינה שלך והייתי מתפלש בבוץ, תמיד שיחקת איתי, עשית איתי מדורות.
אתה ממש היית ילד בן 70, היית בכושר טוב, טיילת איתנו במדבר, עשית ריצות בוקר...
אני כל כך אוהב אותך! אתה כמו אבא שלי, גידלת אותי כל החיים.
אוהב אותך מאוד מאוד, גל אלון

 

 

סבא,

מוזר להספיד אותך – מצד אחד יש כ"כ הרבה להגיד לך ועליך, ומצד שני, מרגיש לי ששום דבר לא יהיה מספיק טוב.

למרות שתמיד כשצחקנו על ההלוויה שלך (שלא היה לנו ספק שרחוקה עוד עשרות שנים), אמרת: "אל תדברו אליי בגוף ראשון, הרי המתים לא יכולים לשמוע", אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר איתך בפעם האחרונה.

אבל קודם, חשוב לי לספר קצת מה זה היה בשבילנו להיות נכדים של סבא עלי:
סבא היה האדם שהכי הערצנו ושהכי השפיע עלינו בעיצובנו כבוגרים. היינו מצפים למפגשים איתו ועם סבתא, ומתרגשים לקראתם ימים מראש. כשהיו באים לבארי, לא היינו עוזבים אותו לשנייה, בין אם לשחק מונופול על הרצפה בסלון, סימני דרך, טיולים וכל דבר שסבא רק הצליח להמציא. וכשהתבגרנו, לשבת על כוס קפה עד 2 בלילה ולדבר על סרטים, ספרים, היסטוריה ובעיקר עלינו, על החיים שלנו, כשאין דבר שלא מעניין אותו, ולקבל ממנו עצות, פרספקטיבה ואת ההרגשה שתמיד הכול בסדר ואין מה לדאוג. ביקורים בעין-שמר היו ידועים כבילוי הכי כיף בחופשים, ובכל פעם שהיינו נכנסים בשער של הקיבוץ, היינו אומרים: "הגענו לגן עדן", כי זה מה שלבלות עם סבא וסבתא היה בשבילנו.

אז סבא, כמו שאמרנו לך בכל יום בשבועות האחרונים, היית הסבא הכי טוב שילד, נער או בחור צעיר יכול לבקש לעצמו. חשוב לי להגיד לך שלא אכזבת אותנו אף פעם, למרות שלא ניצחת את מתושלח. אני יודע שהיה לך קשה עם זה שהפסקת להיות עצמאי ונזקקת לעזרתנו, כ"כ לא רצית להטריח, ממש עד הסוף. אז תדע, סבא, שזו ממש לא הייתה טירחה ועשינו את זה באהבה גדולה.

אנחנו כבר מתגעגעים אליך כל-כך ומבטיחים להמשיך לעשות ולהתפתח כמו שאמרת לנו.
נאהב אותך תמיד, סבא עלי, הצעיר הנצחי.

 

הנכדים

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה -
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

(מילים: עמנואל  הרוסי)

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

 

הֶסְפֵּד / עלי אלון

אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת

גַּם מוֹתָם חֲרִישִׁי,

כִּמְעַט כְּמִתְנַצֵּל: אָנָּא,

סִלְחוּ לִי עַל הַטִּרְחָה,

לֹא יָכֹלְתִּי אַחֶרֶת.

 

אֲנָשִׁים צְנוּעִים מֵתִים בְּשֶׁקֶט,

כִּמְעַט בִּנְשִׁיקָה.

הַרְחֵק מִמִּלִּים.

הֵם אֵינָם נִלְקָחִים לַשָׁמַיִם

בְּמֶרְכָּבוֹת שֶׁל אֵש.

 

 

אֲנָשִׁים צְנוּעִים נוֹתְנִים אֶת לִבָּם בִּשְׁתִיקָה.

הֵם אֵינָם סוֹחֲבִים עַל גַבָּם אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ.

גַּם אִשָּׁה וִילָדִים הֵם מַשָּׂא כָּבֵד מִדַּי

לְלֵב אוֹהֵב.

 

רוּחַ חֲרִישִׁית מְנִיעָה אֶת עֲצֵי הָאֱגוֹז.

רֵיחַ דֶּשֶׁא קָצוּר.

בְּרָכָה לַדֶּרֶךְ.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת נִשָּׂאִים אֶל בֵּית-עוֹלָמָם

לְהַרְהֵר בֵּין הָעֵצִים הֵגְּבוֹהִים

בְּשֶּׁקֶט עַל יַקִּירֵיהֶם.