מרים נולדה בבולגריה ב – 1924. אביה היה רב ומורה והמשפחה נדדה והתגוררה בכמה ערים לרגל עבודתו. בהיותה בכיתה ג', התיישבה המשפחה בסופיה הבירה. שם הצטרפה מרים לשומר הצעיר ובהמשך הדריכה בתנועה. בשנת 1941, והיא נערה בת 15 וחצי, פלשו הגרמנים לבולגריה, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עלתה מרים לארץ במסגרת עליית הנוער, והגיעה לעין שמר עם הקבוצה הבולגרית. זמן קצר לאחר עלייתה חלתה בצהבת.  אברהם, לימים, בן זוגה, נגן מפוחית וחובב מוסיקה קלאסית, עלה בעלייה ב', כבית"ריסט, והגיע כשנה מאוחר יותר.  כאשר השתחרר אברהם ממאסר האנגלים שתפסו את 'דוריאן', הספינה בה הפליג, והצטרף לקבוצת הבולגרים, שמע על מחלתה, ובא לטפל בה. שם נרקמה אהבתם, כך סיפרה מרים, והם הקימו משפחה חמה בעין שמר. לאחר קום המדינה הגיעו לכאן הוריה, ויקטוריה וחיים, עם העלייה הגדולה של יהודי בולגריה.

בשנת 1970 נפטר אברהם ממחלת לב, ומרים דבקה בחיים ואהבה את החיים ואת יצירותיהם המופלאות ביותר - את הטבע והילדים.

בצעירותנו הייתה שם דבר בידענותה ואהבתה לטבע. אהבה שפיעמה בה כל חייה ואף הורישה לילדיה. היא למדה בקורס לגננות באורנים והייתה גננת בעין שמר, ובהמשך בגן שומרון, במשך ארבע עשרה שנה, וגידלה שם ילדים רבים, "גננת נשמה".

מרים הייתה מוסד בפני עצמה. לא מפחדת מקשיים וסוללת לעצמה את דרכה. מעורבת בחיי הקיבוץ, עצמאית ויצירתית, ומשאירה את רישומה. יוזמות רבות, קטנות כגדולות קידמה, ותמיד הביאה אותם לביצוע. הכיסאות לקטנטנים בחדר האוכל שאנחנו משתמשים בהם עד היום – פרי יוזמתה הם, עצי ארץ ישראל שניטעו במרכז גן שומרון, ליד גן הילדים שלה, פרי יוזמתה הם. היום, יום המתנדב הבין לאומי, וראויה גם מרים, האישה הצנועה, לתואר זה. 

מפעל חייה - המשחקייה. קשיי התקציב, הצורך באישורים ובהסכמות, והתנגדויות למיניהן שאפיינו  את אותם ימים, לא הרתיעו אותה. אישה כמוה, לא תתייאש. עם פרישתה לגמלאות, התחילה לבנות משחקים בעצמה, בביתה. לאחר  שהיו לה כבר כשמונים משחקים, פנתה וקיבלה תקציב קטן ומקום במקלט, והמשיכה לבנות מאות משחקים בעצמה, ממציאה, בונה, משייפת וצובעת. רובם מחומרים שמצאה ואספה מן הגורן ומן היקב, שאריות עצים מהנגרייה, שאריות עור מנרדי, מגנטים וקופסאות קרטונים שסיימו את תפקידן. "כל משחק", אמרה, "פותח לילד, דלת של סקרנות ושעה של שמחה". 

לאחר חמש שנים גדלה המשחקייה, מפעל גדול של אישה קטנה אחת, ומרים עברה לבית הילדים שמול המועדון. עדיין המסדרון צר חמשת החדרים קטנים, אבל בפנים - עולם ומלואו.     כל ילדי עין שמר והוריהם שחקו כאן. לוטו ודוקים, משחקי-עם ידועים, ומשחקים שהמציאה, והמשחקייה הייתה לשם דבר. חברי עין שמר, כיתות בית הספר והגנים, ילדים של חברינו מבית ראשון במולדת, בנים שהיו מבקרים כאן, נכדים, והאזור כולו. לאחר כעשרים שנה, כשנסגרה המשחקייה, כמה אופייני היה לה להזמין את חברי עין שמר לקחת מהמשחקים כרצונם ולתרום משחקים לגנים של החינוך המיוחד בתל-אביב. ומשם כתבו לה: "הילדים נהנים! בכבוד ובהערכה אנחנו מודים לך על כך, מפעל חייך נמשך!" 

עד ימיה האחרונים המשיכה מרים בקו שאפיין אותה כל חייה, נלחמה על עצמאותה, מעורבת בחיי הקיבוץ ובנעשה בארץ, עצמאית ובעלת דעה, וזכתה להיפרד בביתה, כשהיא מוקפת במשפחתה החמה, ילדיה, נכדיה, ניניה ואחותה. יהי זכרה ברוך.

הספד מטעם הקיבוץ

מרים בן-מיור – תחנות בחייה

אמא נולדה בשנת 1924 בעיר וארצה שבבולגריה. לאחר שנתיים עברה המשפחה לניקופול על גדות הדנובה ושם נולדה אחותה רחל. חיים, אביה של מרים, שקבור פה בעין שמר, היה רב העיר וניהל את חיי הקהילה היהודית. הקהילה היהודית של ניקופול באותה תקופה מנתה כ-150 יהודים.  מרים ספגה עברית כבר מגיל צעיר בשיעורים שהעביר אביה. בשנת 1930 עברה המשפחה לנובה זגורה, עיירה  קטנה של כ-5000 תושבים.

בשנת 1934, כשאימא בת עשר, הגיעה המשפחה לעיר הבירה סופיה. יהדות סופיה הנה קהילה שורשית ומבוססת ומתקיימת החל מהמאה ה-14. ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בה כ- 26,000 יהודים. בסופיה למדה אמא בבית ספר יהודי והצטרפה לשומר הצעיר. בית הספר שימש גם לאחר הלימודים כמקום מפגש ומועדון. תנועות הנוער היו לב הקהילה וחלק ניכר מחיי התרבות והפנאי התנהלו שם. בשנת 1937 כשהיא בת 13 קיבלה אמא להדרכה קבוצת חניכים ועם חלק מהם שמרה על קשר חם גם עשרות שנים לאחר מכן בארץ. בשנת 1938 נרשמה לגימנסיה ולמדה שם במשך שלוש שנים. 

לקראת סוף 1940 כשהיא בת 15 נרשמה לעליית הנוער הראשונה שעזבה את בולגריה. העלייה הוכנה בקפידה רבה עם שליח מהארץ, ובמשך שלושה חודשים למדו נושאים שונים הקשורים לארץ ישראל.     

 בשנת 1940, ומלחמת העולם בעיצומה, נראה כי אין כוח המסוגל לעצור את המכונה הנאצית. היטלר כבש את אוסטריה, צרפת, פולין, הונגריה וצ'כיה. חייליו היו בתוך בולגריה ולא נתקלו בהתנגדות. בזמן זה, כמעט בת 16, עם קבוצה של צעירים וצעירות פחות או יותר בני אותו גיל, עוזבת אמא את הבית בבולגריה ומגיעה לישראל בדרך ארוכה ברכבת דרך טורקיה,   מיצרי הבוספורוס ודרך דמשק ולבנון.

לקיבוץ עין שמר מגיעים כ-25 צעירים וצעירות ב-18/3/1941.

הקליטה בעין שמר לא הייתה קלה ובקיבוץ היה מחסור במוצרים רבים. המדריכה של קבוצת הנערים הייתה רבקה גורפיין. אברהם הגיע מאוחר יותר, לאחר שחרורו מכלא עכו, והם הכירו והתחתנו בשנת 1945.  

 לאחר מכן חיים בקיבוץ. עבודה ומשפחה – יוסי שנולד ב-1947, אני האמצעי בשנת 1950 ואיה שנולדה בשנת 1961.

בשנת 1958 יצאה מרים כמטפלת עם קבוצת אלון למעברות ולאחר מכן ללימודי גננות באורנים – לימודים שעיצבו את עולמה כמחנכת והשלימו למעשה את לימודיה בתיכון שנקטעו בשל המלחמה. משנים 1960 ועד 1977 עבדה בגן השומרון כגננת. 

שנים רבות חייתה באומץ עם האסון שפקד אותנו עם פטירתו של אבא ב-1970 והתמודדה לבד עם גידולה של איה.   בשנת 1981 הקימה את פרויקט המשחקייה שנתן דרך נוספת להגיע ללב הילדים וללמדם מיומנויות כהכנה לכיתה א'.   שישים שנה לאחר שעזבה את בולגריה, חזרה לסופיה לביקור מרגש של שבועיים ועשתה הכרות מחודשת עם הידידים והנופים שהשאירה מאחור כנערה. עד יומה האחרון הייתה צלולה והצליחה לזכור בפירוט רב תאריכים ומאורעות הקשורים לכל המשפחה והחברים.
יהיה זכרך ברוך.
יובל בן-מיור

אמא –

תמיד חשבתי שבגיל 90 יותר קל להיפרד, אבל מתברר שמהורים זה תמיד קשה.   ולמרות זאת, אמא, זכית לחיים ארוכים ומלאים. יש לך שלושה ילדים ממש לידך והרבה נכדים ונינים. היה לך מקצוע מצוין – קיבלת הרבה מאוד הערכה בגן שומרון; עד היום פוגשים אותי ילדי הגן שלך מגן שומרון, שהיום הם בני 40-50, ומספרים לי על הגן הנפלא שהיה להם שם. מהגן עברת להקמת המשחקייה שהיה פרויקט חדיש לגמרי.  

את זאת שנתת לי את האהבה לטבע ולבעלי חיים. הכל החל כשהתחלת ללמוד באורנים גננת. כל שבוע היית חוזרת מאורנים עם בעל חיים או צמח; למדנו וחזרנו יחד על השיעורים שלך שהיו כתובים במחברת. נסעתי איתך מספר פעמים לאורנים והייתי התלמיד הצעיר בכיתה שלך כשהייתי בכיתה ג'-ד'-ה'.   אמא, יהיה לך פה צל נהדר של אקליפטוס והרבה חברים לידך. ואני עובד פה ממש לידך, כל יום אציץ לראות שהכל פה בחורשה בסדר.  הגעת הנה באמת בסוף חייך הארוכים ועד יומך האחרון היית צלולה לגמרי. מה צריך האדם לבקש יותר מזה. נוחי בשלום באדמת עין-שמר, שהיה לך בית יותר מ-70 שנה.
יוסי בן-מיור

מה שנשאר בסוף – אלו הזיכרונות – חלקם טובים וחלקם טובים פחות...

מתפוגגים כעסים, נעלמות טינות, נשכחים פרטים – יש איזו מן שלווה ורגיעה, הרגשה שכבר לא צריך לשלוט במה שקורה והנה – נסגר לו מעגל. 

שנים אני בהמתנה לרגע הזה בפחד – הרגע של סיום חייך. מי שיתום כמוני מגיל תשע – תמיד מרגיש יתום, תמיד חושש מהרגע הזה שהמוות יכה בו שנית. היתמות ליוותה אותי תמיד, מין הרגשה תמידית של חֶסֶר, מעין גיבנת כזאת שמייחדת אותי מאחרים; תמיד הרגשתי שונָה. 

 אני נזכרת הרבה בילדות – באירועים מסוימים ובימי שגרה. זיכרון אחד שחרוּת בי עמוק הוא שפעם בשבועיים-שלושה הייתי מתעוררת בבוקר בבית הילדים – קודחת מחום, שוב אנגינה... לא הסכמת בשום אופן שאשאר בבית הילדים (חלק מחוסר האמון שלך), והיית באה לאחר העבודה לקחת אותי הביתה. אני שמחתי לקצת מנוחה מהחיים המלחיצים בבית הילדים והייתי נשארת לבד בבית, בולעת עשרות ספרים שהיו מביאים לי מספריית הילדים. במרחק השנים אני מספרת בצחוק לחברות שדאגתי "להתחלות" ו"לאשפז" עצמי, בכדי להתמודד עם המולת בית הילדים. 

היה לך אופי חזק, התרגלת לסמוך על עצמך (בוודאי גם בגלל שנשארת אלמנה בגיל כל-כך צעיר), הלכת בדרך שלך – לפעמים נגד כולם. כילדה, זה היה לי מאוד קשה – התגובות של אחרים כלפייך והעימותים. מאוד כעסתי עליך, כי היית שונה בכל דרך, ובקיבוץ של שנות ה-60 לא היה מקום לשונים, ואני – רק רציתי להיות כמו כולם...

העבודה שלך בגן השומרון כגננת הייתה לך חשובה ומספקת; התגאית בה מאוד ושנים אַחֲרֵי, כשפגשת באקראי ילד שהיה בגן שלך – הפגישה הייתה מרגשת. גם אני הייתי באה לגן באירועים ומצטרפת לילדים. כשסיימת לעבוד שם, לא הסכמת ללכת לעבוד במחסן הבגדים כפי שהייתה הדרישה הקיבוצית ממך; ישבת בבית תקופה ארוכה והכנת משחקים. היה לך קשה לשכנע את הסביבה בצדקת דרכך; חיפשת דרך מקורית לבטא את כישוריך והיצירתיות שבך ולא ויתרת.

לאחר קשיים רבים, הוקמה המשחקייה – שהייתה הצלחה גדולה, מקור גאווה אישית וקיבוצית והפכה למפעל חיים. הגיעו אף מסמינר "אורנים" לראות אותה. ילדים באו לשחק, ליהנות ואף עשית להם הכנה לכיתה א'. עכשיו אני רואה את הכוחות שהיו לך והחוזק לעמוד מול כולם ואני מעריכה את זה. 

גם במשפחה, אהבת לדעת הכל על כולם, להיות בשליטה כל הזמן ולהיות מעורבת בחיינו. ידעת לפרטים באיזו נקודה בחיים נמצא כל אחד. וכך לא פספסת אף אירוע בחיי הילדים, הנכדים והנינים; הקפדת לכתוב ברכה אישית ולתת סכום כסף. 

אני יודעת שלבנות שלי היית משמעתית – הן בשל העובדה שהיית סבתא יחידה וכמובן בשל האישיות שלך והקשר האישי איתן. 

בשנים האחרונות השתדלתי פחות לשפוט אותך ויותר להיענות לצרכיך ואני מקווה שהצלחתי. בזמן האחרון – כשכבר כלום לא היה לך טעים – בישלתי לך מאכלים בולגריים וזה שימח אותך. אספת סביבך משפחה נהדרת; השתדלנו מאוד לא להשאיר אותך לבד. היית מוקפת בילדים, נכדים ונינים כל הזמן. 

 דבקת בחיים;  מצאת תמיד עניין חדש שנתן לך משמעות ומילא זמן ונפש. 

שמחה מאוד שהספקנו בקיץ לחגוג לך יום הולדת 90! 

 אז זהו, מה שנשאר – אלו הזיכרונות, כמו תמונות: חלקם טובים, וגם אלו שפחות – צבועים כבר בצבעים בהירים.

זה המקום להגיד לאחים שלי – שלא יכולתי לבקש אחים טובים יותר, ולגיסות שלי – שהן כמו אחיות שלי. תודה על כך שאתם נמצאים בחיי; הייתם תמיד משמעותיים בגידולי ותודה על הטיפול הצמוד והמסור באמא. תודה נוספת למשפחתי האהובה – חגי והבנות, התומכים ונמצאים. לחברותיי הטובות – שתמיד זמינות; לצוות ביה"ס "יובלים" – כולכם מקורות כוח בשבילי. 

רוצה להגיד למיני שלנו היקרה – תודה על שנתיים בהן טיפלת באמא במסירות, בתבונה ובהומור – היית הכי טובה שיש! ידעת לעקוף קשיים, להגיש עזרה, והפכת את חייה לטובים ושמחים יותר. 

תודה אחרונה וגדולה – לצוות המרפאה המסור והסבלני, שליווה אותנו, הקל בכל דרך על אמא, גילה אוזן קשבת והוכיח שוב – שהכל בידי אנשים ושקהילה נמדדת ברגעים אלה. אני יודעת שזה לא היה קל, אבל נהגתם תמיד בצורה מקצועית ואנושית.
נוחי בשלום אמא,
נזכור אותך תמיד
איה בן-מיור

מרים, שעלתה לבדה לארץ ישראל בהיותה בת 15, השאירה אחריה כעבור 75 שנה – שני בנים ובת, שני נכדים ושש נכדות, שלושה נינים וחמש נינות. משפחה ענפה ממש. משפחה בה הייתה תמיד גאה מאוד וממנה שאבה כוח, אהבה ונחמה. 

השבוע הזכירה לי עדה גבע שמעין, אחד מניניה של מרים, כשהיה אולי בן שלוש או ארבע, ראה שהיא לא במיטבה ושאל מה קרה. היא הביטה בו בעצב ואמרה לו: "אין לי כוח". הוא ניגש אליה, נתן לה נשיקה בשפתיים ואמר: "הנה, סבתא, נתתי לך כוח".

וכך – האדם בא לעולם, שוהה בו, עושה את מעשיו ומפנה את הדרך לדור הבא, כאשר זה מזין את זה, וזה שואב מזה כוח, אהבה ונחמה.

רותי בן-מיור

שנות חיי המאוחרות הן השנים הטובות בחיי

אני שמחה בכל שנה שחולפת.

הידע שלי גדל, ואני מחוברת למקור התבונה. 

שנות חיי המאוחרות הן השנים הטובות בחיי.

 אני יודעת איך לחיות.

אני יודעת לשמור על מראי הצעיר ועל בריאותי.                                        

אני שופעת חיוניות ומרץ

ותורמת לסביבתי עד יומי האחרון.

טוב לי עם הגיל שלי.  

אני יוצרת את השגשוג הדרוש לי.

אני יודעת כיצד להצליח.

שנות חיי המאוחרות הן השנים הטובות בחיי,

ואני מגיעה לשיבה טובה.

אני מעניקה לחיים בכל דרך אפשרית מתוך ידיעה שיש בי אהבה, עליצות,

שלווה ותבונה אינסופית עתה ועד עולם.

(קטע שהעבירה לעלון המשק מרים בן-מיור ז"ל לקראת יום הולדתה ה-90)

            ינואר 2015

הספד לסבתא מרים ביום ה 30 למותה

כבר עברו כמעט חודשיים וההרגשה מוזרה,

קשה להתרגל למצב החדש,

אני מוצאת את עצמי קופצת :

                                    מתי אסע השבוע לסבתא ?

                                    מה אכין לה לאכול ?

אייך היא מרגישה ?

או - צריך להתקשר אליה..............

ואז ההכרה בעובדות מחלחלת.

יש איזו הקלה במובן שאני לא צריכה לדאוג לך אמא, או לתמרן "והחובה" במובן הזה איננה.

אנחנו נפגשים הרבה כאן בעין שמר, כרגע סביב חיסול הבית בו חיית הרבה שנים,

העיסוק בחפצים שהשארת – גם הוא מוזר,

כל חפץ מקבל משמעות סופנית – להיפרד ממנו, למצוא לו שימוש, לתת אותו או לשמור למזכרת.

מצאנו גם מסמכים ותמונות שמעולם לא ראינו וזה מעניין , כל אחד מוצא/לוקח תפקיד ואנחנו עובדים כצוות

בכדי לסיים ענייני בירוקרטיה .

רותי הכינה ספר מקסים שחבל שאת לא יכולה לראות אותו, היית שמחה מאוד !

אמא, אני בטוחה שנמשיך להיפגש גם שהחיסול יסתיים ונמצא דרכים לטפח את הקשרים במשפחה גם בלעדייך.

אמא, את כבר לא מתקשרת ביום שישי בחמש וחצי לשאול אם אנחנו באים לארוחת ערב, אבל עושים זאת במקומך.

לא מתקשרת לשאול אם התלבשנו חם, או אם יש לנו מה לאכול והאם כולם בריאים ?

לא מתקשרת לספר על מי מבני המשפחה או לספר על מה מטריד אותך או לדווח מה פרח בגינה ואפילו לקטר על מיני.

אמא, צריך להתרגל למצב החדש,

אבל המוות שלך ריפא אצלי במובן מסויים את הפצע שהיה לי כל השנים – כי הוא היה מאוד נכון ומאוד בזמן.

ומה אפשר לבקש יותר מזה ?

                                                                        איה