הטקסט והתמונות  נלקחו מאתר ההנצחה של שמואל http://www.shualy.com/shmuel/ 

כך נכתב באתר...

אתר זה מוקדש לשמואל שועלי חלוץ העלייה השלישית שבזכות  עקשנותו וחרף כל הסיכויים קם לימים קיבוץ עין שמר.
מטרת האתר הנה ללמד על ראשית ההתיישבות בשרון הצפוני ולקרוא ממקור ראשון על הקשיים שעבר שמואל שועלי ואתו קומץ החלוצים מקבוצת עובדים - לקיבוץ.   גם היום דמותו הייחודית בנוף הקיבוצי וסיפור חיו נשקפים אלך בבואך לבקר "בחצר הישנה" בקבוץ עין שמר.

העלייה ארצה

שמואל שועלי נולד בחודש מרץ 1903, בעיירה  קאלוש (Kalush), הקרובה לעיר לבוב (90 קמ')  במחוז גליציה, שהיה באותה עת תחת השלטון האוסטרי הונגרי בפולניה דאז (אוקרינה כיום). אביו, ליפא אליעזר פוקסגלב (Lipa Fuchsgelb היה בעת ובעונה אחת גם מלמד ב"חיידר" וגם בעל בית מרזח וחנות טבק. .."ילדותי נסתיימה בגיל 12 עת הייתי חייב לברוח מערבה בעקבות צבאות אוסטריה הונגריה במלחמת העולם  הראשונה". וכך

 ברחה  המשפחה ונדדה בדרכים, עם ציוד הנדודים היהודי המסורתי- הכסת ביד האחת ומזוודות באחרת במהלך נדודיהם בהרי הקרפטים הפראיים והקרים, חלתה האם בדלקת ראות ומתה  על אם הדרך. ומקום  קבורתה נשכח ולא נודע עד עצם היום הזה.

 

 

 זכורני אמר שמואל  ..." אלפי צלבים מלאו את הדרכים בה עברנו במלחמה ההיא שנקראת " מלחמת העולם הראשונה". שמואל מופרד מאביו  האב  גויס   לצבא האוסטרי והילד בן ה 13 הוכנס לבית היתומים של הקהילה היהודית בווינה- אוסטריה.  עם תום המלחמה, חזר אביו הביתה ונישא  שנית לאישה עם ילד. כנראה שחייו של שמואל לא היו קלים.

באירופה בעת ההיא החלו נושבות רוחות חדשות והנער, כרבים אחרים, נחשף אליהן ושומע אף הוא את  הקולות הקוראים ליהודים לעלות לארץ ישראל.   שמואל נושא את רגליו ללכת לארץ ישראל, ללא מצפן, ללא מפה, ללא כסף, העיקר ללכת. הוא מצרף אליו חבר ילדות , ושניהם הולכים להם בהרים  כשפניהם מזרחה. -  אלא שהמסע לא צלח בידיהם. המעט שהיה בידיהם אזל,  הגעגועים והחששות הציפו אותם, הדרכים היו חסומות על ידי אלפי אנשים שנדדו ממקום למקום ובכל שרר תוהו ובוהו של אחרי המלחמה. והנערים חזרו לבתיהם כלעומת שיצאו.

בביתו בקלוש שהה זמן מה ובינתיים עזר לאביו כמורה, הפעם הכין עצמו למשימה הבאה היטב והוא יוצא להכשרה של ה"חלוץ" (1921) בקולומיה שבתמיכת איק"א,בסלובצקה. בהכשרה הוא לומד את מלאכת הנפחות,ובתום השנה הוא מקבל דיפלומה של נפח. הייתה זו תעודה יקרת ערך "תעודת איכר". עם התעודה נפתחה בפניו את האפשרות  לעלות  ארצה. וכך עם מקצוע נדרש. עם "האוצר" בידיו הוא שוב חוצה את הרי הקרפטים הגבוהים. הולך בלילות ונח בימים, מבריח את הגבול לרומניה,  ומגיע לצ'רנוביץ שבבוקובינה,(אשר עד 1919 נשלטה בידי אוסטרו-הונגריה והייתה לבירת בוקובינה. ב-1918, נשלטו העיר וסביבתה בידי ממלכת רומניה, ששלטה בצ'רנוביץ עד 1940) ושמשה כמרכז לעליה חלוצית לארץ ישראל, שם הוא פוגש חלוצים רבים כמותו, צעירים שמגיעים מרוסיה ופולין וממתינים לאוניה שתיקח אותם ארצה. .." הייתה זו אונית סוחר- "האוכל היה מועט התרשמתי במיוחד מהחלוצים-כולם צעירים מרוסיה ופולין לובשי רובשקות, חברה בריאים אחד אחד".

המסע בים עובר דרך יוון  שם הוא עובד בסוורות בנמל של פיראוס כדי לממן את המשך ההפלגה. ובשלהי חורף של שנת 1923 הוא מגיע לחיפה על גבי אוניית עולים ומתחיל את חייו כחלוץ בארץ ישראל..

 

בארץ ישראל

 

עם עלייתו ארצה נשלח שמואל לירושלים, עבודה רבה לא הייתה.  מדברי שמואל שועלי

"...כל בוקר הלכתי להסתדרות לשאול על עבודה אבל. עבודה קבועה לא הייתה, מדי פעם קיבלתי עבודה בסלילת כבישים וכשזו נגמרה עבדתי בשמירה בישוב מוצא שישב על הדרך לירושלים וסבל לא פעם מהתנכלויות של שכנים ערביים, באחת מהפוגרומים ההם הישוב ננטש לשנתיים..  מירושלים, עברנו לעבוד בראשון לציון בשדות הטבק אצל האיכרים. מכת ארבה וחוקי טבק החדשים צמצמו מאוד את העבודה. וכך משדות הטבק עברנו לעבוד בכרמים, כרמי הברון ובפרדסי האיכרים. "במושבה התרכזו אז כ-250 חלוצים כמוני, ולמרות הקשיים הרבים, העבודה הקשה והרעב  רוחנו הייתה מרוממת ובערבים היינו רוקדים עד אור הבוקר".

"מראשון לציון עברתי לעבודה בבנין בתל-אביב. שם למדתי את מקצעות הבנייה, מקצוע שעסקתי בו כ 20 שנה, החל מסחיבת לבנים על הגב ועד עבודות הטייח. עבודת הטייח הנה הקשה מכל עבודת הבניה, והייתה התמחותי, עבדנו אז מזריחת החמה עד השקיעה - אני זוכר שבערבים הלכנו  לאולם "אוהל שם" לשמוע הרצאות," חשובי הישוב" היו שם; בוגרשוב, אז"ר, טשרנחובסקי ואחרים.

"בחודש אפריל  פגשתי לראשונה את ישראל גלילי , בחור צעיר איש הנוער העובד. ממנו שמעתי על מהות חג הפועלים, ואיתו לראשונה צעדתי בתהלוכת ה-1 במאי, מאותו האחד במאי 1925, לא פסחתי על חג זה אף פעם".

 

"מהעבודה בתל-אביב  עברנו קבוצת החלוצים לעמק יזרעאל – ל"עיבוי "  תל עדשים  שמאז הפילוג עם אנשי שוחט וגלעדי אנשי השומר המיתולוגיים, הישוב הקטן שווע לחלוצים נוספים. וכך ברכבת העמק  הגענו לעפולה ומשם ל"רוב-אל-נסרה" (קיבוץ מזרע היום). עם זוג פרידות  ייצאנו עם שחר לעבודה בסלילת כבישים ובנאות בעפולה, הימים חלפו. וכשנשלמו ההכנות למעבר ל"קבוצת ברנר" יצאנו בשיירה כ 20 חלוצים לקיבוץ ה"גליצאי" שישב אז בתל עדשים  לגדוד העבודה המפואר " ".

..." לאחר שהתגבשה מעט הקבוצה ולאחר וויכוחים נפלה הכרעה - לעבור קבוצת כרכור . (ל 3 נקודות ישוב הסמוכות זה לזו נקראו אז כרכור, ההבדל היה במילה לפני כרכור, אנחנו קבוצת כרכור השנה, 1926 מה שיהיה לימים עין שמר לא היה למעט בית אבן עם גג רעפים האדום  שעומד על תילו גם היום והוא מוקף חומת אבן ושער בכניסה. כשלצידו שני דקליםת .( שער הכניסה והדקלים שגדלו מאז יהפכו ברבות הימים לסמלו של קיבוץ עין שמר).

חשיבותו של המקום בעיני "השומר" היה היותו שער הכניסה לוואדי ערה. עגלות הסוסים שהיו עוברות מערי החוף למזרח והצפון  וכן מטבריה ומטולה מצאו מנוחה ומעט אוכל והגנה במקום. (בעת ההיא המעבר בוואדי ערה היה מסוכן).

"מביצות המים במזרח (מ"המעיינות"-שהם תחילתו של נחל חדרה) היו עולים עם ערב יתושי האנופלס שהפילו חללים במחלת  המלריה וקדחת שחור השתן", קבוצת "השומר" המדולדלת שהחזיקה במקום מסרה אותו בשמחה לחלוצים החדשים מ"קבוצת ברנר" הנ"ל.

..."כל הסביבה שרצה אז רועים ערבים וג'מוסים, לא היה ישוב עברי אחד מגן שמואל (הוותיק) במערב והמושבה כרכור בצפון,  למעט אוהלים שחורים של רועי צאן ערבים , ג'מוסים וכלבים משוטטים, - לא היה חשמל, לא היה מים והאוכל היה מועט, כאלה היו  הימים הראשונים",

." התקציב מהסוכנות היה אפסי, עבדנו בשדות וניסינו חקלאות פרימיטיבית, את הלחם אפינו  בטבון שבחצר, ומהערבים למדנו לאכול ריג'לה וחובזות, מים הבאנו מכרכור הסמוכה בעגלות.

 

 "האגדה מספרת שלאחר העבודה המפרכת בשדות שמואל ניסה למצוא מים, שלוש עשר בארות הוא חפר בניסיון  למצוא מים עליונים - אך לא נמצא דבר.  מהבאר זו שליד שער הקיבוץ נשאר היום רק הבסיס למנוע, זו הייתה הבאר הראשונה ".

הימים היו קשים מנשוא וקבוצת ברנר הקטנה מתפרקת, רק מעטים נשארים, "כתבתי מכתב מאיר יערי מנהיג  השומר הצעיר, ומאיר הגיע עם עגלה ישר מ"קיבוצו הטרי מרחביה" - לאחר ששמע על קשיינו הייתה בפיו הצעה שנצרף לקבוצה את קבוצת

מפתח תקווה, קבוצה מאנשי השומר הצעיר בפולניה קבוצה מלוכדת שאחדים מחבריה היו כבר (וותיקים -וותיקים ! שנה בארץ!) עם ניסיון מה בחקלאות ובמקצועות הבניין, "וכך הצטרפנו לקיבוצי השומר הצעיר",  צירופה של קבוצת עין גנים הצריך שינוי שם המקום מקבוצת כרכור המצומקת נהיינו לקבוצה גדולה ונזקקנו לשם חדש על מנת לייצוגנו במוסדות

שם הקיבוץ החדש נלקח מהעין-גנים  ומהשומר (שיזכיר גם את שומרון התנ"כית וגם את השומר צעיר) נשאר שמר –  עין שמר של היום.

הקיבוץ, השנים הראשונות:

" אפשר לראות משהוא סמלי בהתיישבות של אנשי "השומר הצעיר" שהתחנכו בגולה לאור הסיפורים על גיבורי ה"שומר"- דווקא בכרכור. אגודת השומר הציבה לה למטרה לא רק את כיבוש השמירה אלא גם את ההתיישבות. שאיפת חבריה הייתה " להקים מושב הרחק מהישוב הקיים ומן העיר, בין ההרים ובקרבת מקום לשכנינו אמיצי הלב, למען נוכל לאמן את הדור הגדל לחיי הגנה, על הסוס והנשק".

 

שמואל הנו היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית, האחרים עזבו במרוצת השנים איש איש וסיבתו עמו. ולכן ומשום כך קראו לו  שמוליק הראשון ואו "הראשון" ואו "הוותיק".

עדין הייתה נחוצה פריצת דרך על מנת להפוך את החקלאות הפרימיטיבית שהסתמכה על גדולי בעל  ומרעה לחקלאות מודרנית יותר.

פריצת הדרך הגדולה הייתה בעזרתו של איש יקר אברהם לובזובסקי  מחדרה אשר מצא מים בשפע ממזרח לקיבוץ עין שמר בסביבת נרבתה (קיבוץ מענית לימים) ובכך ניתן היה לעבור לחקלאות המודרנית.

 בקיץ 1933 שמואל חוזר לפולניה, אביו ליפא לייזר פוקסגלב מקאלוש דוחק בו לבוא ולהיפרד ממנו. גם  מחלת המלריה שממנה סבל  הצריכה "התרחקות" מה מהסביבה הנגועה הזו.  בקשתו לקבלת כסף מהקיבוץ לנסיעה לאביו נדחית  ושמואל מחליט לקחת חופשה מהקיבוץ ולעבוד "בחוץ"  על מנת לממן את נסיעתו ,  לאחר מספר חודשים בעבודה בטייחות בנתניה שמואל "עשה" מספיק כסף לנסיעה ויותר מכך.

הקבלן מנתניה מבקש משמואל הלוואה קטנה,  ושמואל - כמובן נותן,   הקבלן  ששמואל עבד אצלו התקשה בהחזרת ההלוואה ומציע לו במקום כסף-בתמורה הוא ייתן  לו איזה דונם או שנים- בנתניה !,ו שמואל, כסוציאליסט נאמן משיב לו, סוציאליסט לא צריך נכסים. (אגב הכסף לא הוחזר עד היום).(100 לירות היה הסכום ש"הרוויח" שמואל בעבודתו כטייח בנתניה, וכהשוואה - קבוצת ברנר קבלה מהסוכנות היהודית באותה שנה 300 לירות לכל השנה). במקצת מהכסף שמואל קונה "מתנה" לקיבוץ גרמופון - ובשאר הוא יוצא לדרך. לבית שעזב בפולניה.

כשנה היה שמואל בפולניה, שם הכיר את מינה לבית שפייר (Spaier) מסקולה אז פולין  (Skola- Galicia Ukraine  ). ( נולדה 18 במרץ 1911 ) .

 

 

מינה באה מבית דתי , שבע אחיות הן היו ארבע עלו ארצה ושלוש מתו בשואה. היינדה אחותה הבכורה נישאה לאלכסנדר פרל ונשארה בירושלים , אחותה שרה נישאה לבנימין פייבוש והתגוררה ברחובות, אחותה הצעירה רחל נישאה למשה ברמן והתגוררה עד פטירתה בקיבוץ גת.

 להוריה האחיות הייתה חנות לקמעונות גרעינים בסקולה. ועיקר פרנסתם הייתה ממכירת גרעינים בסיטונות לגויים.

בהיותה בת 17 היא עזבה את הבית ועברה לעבוד בלבוב בהנהלת חשבונות בחברת טכסטיל גדולה עם ענפים באירופה כולה.

 

 הזוג הצעיר שמואל ומינה נישאו בעיר לבוב שבגליציה- פולניה ,במחצית דצמבר 1934, ושבועות אחדים לאחר מכן הם עולים ארצה  באוניה מקונסטנצה שברומניה לחיפה, ב-17  לפברואר 1935  הם מגיעים ארצה ישירות לקיבוץ.

 

המעבר מחיי עיר לחיי שיתוף הייתה טראומתית, וינה מרבה גם היום אחרי כל כך הרבה שנים לדבר על כך, מינה עובדת בתחילה כמטפלת ילדים,  לאחר מכן  בצוות עובדי הצאן,  כ 4 שנים עבדה  בחליבה, עשיית גבינה , (גבינת הברינזה הביתית הייתה שם דבר), ולאחר מכן, הטיפול בצמר הגז - הטיפול כלל ניקיון שזירה וצביעה, (חברות  הקיבוץ סרגו לחלוצים מהצמר הצבעוני שלה סוודרים לתפארת).

ב 1940 נולד בנם יואב שועלי הבן ה-50 בקיבוץ, שלימים עוזב את הקיבוץ לגבעתיים (1968) עם רעייתו טלילה ושני בניו יובל ז"ל וג'וני, יואב הבן הנו צייר מקצועי בין לאומי.

לאחר פטירתם של טלילה ויובל  הכיר יואב את הגר לבית בלום מקיבוץ מכברי שילדה לו את דניאל.

 

10 שנים חייתה מינה בקיבוץ עד 1945, התנאים היו קשים ומינה מחליטה לעזוב, עבודתה הראשונה הייתה בחיפה בטיפול בילדים  ומשם ללימודי אחות בבית חולים בירושלים (1946), והשתלמות  מעשית בית החולים "העמק" בעפולה.

ב 1956 החלה לעבוד כאחות בבית החולים ביילנסון במחלקת הילדים,  עד  ליציאתה לגמלאות ב1971 ,מינה חיה והתגוררה ברמת גן עד פטירתה בגיל 106 שנים -מינה נפטרה באוגוסט 2016.

שמואל נפטר ב-2 למרץ 1988 בביתו שבעין שמר ונקבר בחורשת האיקליפטוסים  בין רעיו החלוצים גיבורי התהילה .

מסיפורי עין שמר

• שמואל חופר באר
• יום העבודה הראשון

נספחים מעניינים

• אברהם לובזובסקי
• עם בוני החומה ומגלי המים