מצקין מיכאל (מיכקה)

יש רגעים שבהם הזיכרון תופס אותך לא מוכן.

“זה היה ביום קיץ חם… הוצאתי את הכיסאות אל הדשא… ואז ראיתי את מיכקה בכיסא גלגלים… ואני בכיתי. איך, איך, איך – האם זהו מיכקה? הזריז, הפזיז, הפעלתן, רב־הפעלים – ואינו יכול לזוז.”
כך כתב שאול מרקם בשנת 1997.

כך נחרת מיכקה בזיכרון הקיבוצי – דמות של תנועה, של עשייה ושל חיים במלואם.

מיכאל מצקין נולד בפולין להוריו דב וסלובה. בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ – מן הדור הראשון, דור הבונים, שהניח את היסודות לחיי המקום.

את דרכו עיצב בעבודה ובמעשה. הוא פעל בתחום התעשייה והיה שותף לפעילות במסגרת מפעלי "גרנות", שם ריכז תחומים ולקח חלק בעשייה רחבה ומשמעותית. אך מעבר לתפקידים – מיכקה היה אדם של תנועה: זריז, פעלתן, יוזם, נוכח.

מיכקה היה איש משפחה – נשוי לרחל, אב לחנה ולאסף, וסב לנכדיו.
את ביתו בנה בקיבוץ, בתוך חיי שותפות וקהילה, וגידל את ילדיו ברוח הערכים של התקופה – עבודה, אחריות, מחויבות ושייכות עמוקה למקום.

דורו התחנך על איפוק ועל כוח פנימי.
“השומר הצעיר אינו בוכה” – כך האמינו.
גם מול אובדן, גם מול קושי – המשיכו קדימה.

אבל יש אנשים שמצליחים לגעת גם במקום שבו החזקים ביותר נשברים.
שאול מרקם, שכתב את הדברים לפני שנים, תיאר רגע נדיר של שבירה – רגע שבו גם מי שהורגל לא לבכות, לא יכול היה עוד להחזיק.

כי הפער בין מי שהיה – מלא חיים, עשייה ותנועה – לבין מצבו בסוף, היה בלתי נתפס.

ולכן אולי נכון לזכור אותו כך:
לא דרך הרגעים של חולשה, אלא דרך הדרך הארוכה שיצר.

מיכקה היה חלק מן המרקם הקיבוצי –
מן הדור שבנה, שעבד, שהתמיד, שנשא על כתפיו את חיי היום־יום ואת חזון המקום גם יחד.

יש אנשים שהזיכרון שלהם שקט.
ויש כאלה שהזיכרון שלהם ממשיך לפעול.

מיכקה – נשאר בתנועה.

יהי זכרו ברוך. 🕯️

מיכקה בחולצה הלבנה