חסר רכיב

חדוותי רן

חדוותי רן
כ תשרי ה'תרצ"ז - כ"ב אייר ה'תשפ"א
06/11/1936 - 04/05/2021
אבא אהוב וגיבור שלנו,
בחרת להיפרד מאיתנו בדיוק לפני הקציר, כשהחיטה בשיאה והכותנה נובטת.
זהו הזמן המיוחד של אוהבי האדמה ואתה בראשם.
איך בכלל אפשר לתאר מי אתה ומה אתה?
כל אחד מהנוכחים כאן מכיר את רן שלו -
רן החקלאי, רן החבר, רן איש השימור, רן שעוזר ותומך. אבל כולם מכירים את רן עם הלב הענק, זה שעוזר תמיד, את רן של החלומות הגדולים והביצועים הענקיים, ובעיקר האיש הצנוע והמיוחד.
בשבילנו אתה האבא הכי מדהים שיש.
אבא של ריח כותנה מהקטפת וגריז מהטרקטור.
אבא של תלמים ארוכים בשדה וסיפורים על ילדות בין השדות, במקום הזה שאתה כל-כך אוהב.
אבא שלימד מהי אהבת הארץ הנפלאה הזאת, אהבה שהביאה אותך לצאת למסע לאורך הארץ ולשמר את ההיסטוריה שלה. ואנחנו תמיד איתך, מחפשים גלגל של מאלמת או חרמש ומורג. טווים את החלומות שלך למציאות.
אבא שהוא גיבור ולא מספר.
אבא של חיבוק גדול, נשיקה, של שוקולד פרה וטבע.
סיפור האהבה שלך ושל אמא, שלכאורה נראה אולי ייחודי ובלתי אפשרי, לימד אותנו סובלנות מהי ומשמעותה של אהבה גדולה.
השארת לנו משימות ואני בטוחה שנעשה כל מאמץ להשלימן על הצד הטוב ביותר, כפי שהיית רוצה.
מבטיחים לשמור אחד על השני ובעיקר על אמא, בשבילך.
אוהבים כל-כך וגאים להיות ילדיך.
רווית חדוותי-איל

סבא רן,
כוכב הצפון שלנו. זרם מילות האהבה, השבח והכבוד כלפיך, שיכולות לזרום מפינו - נכדיך, ומפיהם של כלל האנשים הנוכחים כאן, יכול לזרום ולמלא את הגלקסיה כולה. איכותך כבן-אדם, כסבא וכאזרח, הייתה טהורה יותר מכל אבן-חן. המורשת שאתה מותיר, כשם המורשת שפעלת לשמר, תעמוד כאן כאבן-דרך, בגאון ובגאווה, לשנים רבות וארוכות.
אם ארצה להתמקד בדבר החשוב ביותר שלמדתי מדוגמתך האישית, זה שאין דבר שיכול לעצור אותנו מלפעול להשגת שאיפותינו, ולהגשמת הדברים שנוגעים לליבנו. שבחיינו יש להמשיך לנוע קדימה, בין אם בצעד גדול או בצעד קטן, אבל תמיד ניתן, ואפילו מחויב, להמשיך לנוע אל עבר העתיד - מבלי לתת למכשולי החיים להמעיד אותנו. עקרון זה, יחד עם אינספור ערכים ותובנות המתפרשים על פני עשרות שנות חיים – אהבת האדם ואהבת ארצנו, כבוד וחמלה לאחר מבלי להפריד גיל, מגדר או עדה, מוסר עבודה, שאפתנות ותשוקה לנפלאות העולם, אלו ועוד רבים – מרכיבים יחדיו את המורשת שאתה מותיר, לנו נכדיך, ובהמשך לילדינו, לנכדינו ולכל אלו שיעמדו כאן בעתיד. הגעגועים כבר פועמים בעוצמה, ואנו מתחילים להבין כי עולמנו הקטן לא יהיה יותר אותו המקום. אך כעת, כשם שהדגמת לנו בכל ימינו איתך, תפקידנו הוא להתבונן קדימה ולקחת את הצעדים הראשונים לשימור מורשתך, לטיפוחה ולהבאתה אל העתיד – גם בעולם הקטן וגם בזה הגדול.
כל הנכדים שלך, מעומר ועד אסף, מודים לך על כל החוויות והזיכרונות המדהימים שחלקת איתנו ואנחנו איתך, על התבונה שלך, ועל כך שאת הדרך - זאת האישית של כל אחת ואחד מאיתנו - הראית לנו בידיך, ברגליך ובלשונך שהיא תמיד, אבל תמיד, אפשרית.
תודה סבא.
אופיר איל

סבא יקר ואהוב שלנו,
המשפט שהכי מזכיר לנו אותך הוא ״אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי״, מפני שזה מזכיר לנו את העקשנות וחוסר הוויתור על מה שחשוב, על העקרונות שלך ומה שאתה הכי אוהב.
תמיד סיפרת לנו סיפורים מחייך, מהילדות, ועל כל הדברים שעשית. הדברים האלה יישארו איתנו לתמיד. אנחנו זוכרים את כל הדברים האמיצים והמיוחדים שעשית, שהלכת איתנו בכל רגע וגם עכשיו. אנחנו עצובים שאתה לא איתנו, אבל אנחנו יודעים שטוב לך, ולא משנה איפה אתה, אתה מסתכל עלינו בחיוך וגאווה.
אוהבים אותך מעין-שמר ועד אין-סוף.
הנכדים - גל חדוותי וענבר איל
סבא שלי,
אחד האנשים הכי קרובים אלי, הלך.
רק ביום חמישי חזרת מבית-החולים ואיך שמחת כשראית אותי.
ביום שבת כבר לא יכולת לדבר, בראשון חזרת לבית-החולים.
אתמול בבוקר היה לי קשה בבית-הספר, בערב הייתי במיטה וצפיתי ביוטיוב. פתאום אמא באה ואמרה לי. פרצתי בבכי.
לפני די הרבה זמן התחלתי להכין דף ויקיפדיה אבל הפסקתי, עכשיו מהסיפורים נוכל להמשיך להנציח.
לא אשכח לעולם את האדם שהיה לו חזון ולא ויתר לרגע.
אוהב, נווה חדוותי
בשם הנהלת מוזיאון חצר-הראשונים והצוות בעין-שמר, שרן חדוותי היה בין מקימיו ובנו זיו משמש מנכ"ל המוזיאון היום, אני רוצה להיפרד ממך רן:
רן, בנם הבכור של רגינקה וחיים חדוותי (שפיץ), מראשוני החלוצים והבונים של עין-שמר, נולד בעין-שמר בשנת 1936 והיה חבר בקבוצת "תומר", הקבוצה הרביעית של בני הקיבוץ.
רן הקדיש את חייו לקיבוץ, לחקלאות, לשימור ההיסטוריה בארץ-ישראל, ואהב את המולדת בנימי נפשו. במלחמת יום-הכיפורים קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, היה חקלאי רוב שנותיו, מדריך חקלאות מהטובים שהיו כאן, נשא בתפקידים רבים בקיבוץ וביניהם גם מזכיר הקיבוץ, פעל שנים במועצה לשימור אתרים והיה בעל שם עולמי בשיפוץ מיכון חקלאי. הרבה מעבודות השימור המופלאות שלו, מופיעות בספר מרתק שהוציא לפני כמה שנים, וכולל מפעלי שימור של אתרים ומבנים הקשורים להיסטוריה של עמנו וארצנו.
בזכות תרומתו לשימור המבנים והמיכון ההיסטורי בישראל, זכה רן להדליק משואה בטקס יום-העצמאות ה-65 לישראל, בהר-הרצל בירושלים, בשנת 2013. בין נימוקי הוועדה שבחרה בו נכתב: "רן מייצג חבורה הולכת וגדלה של אנשים העוסקים בשימור. באמתחתם ידע שהולך ונעלם מתקופתנו, ואנחנו משמרים למען הדורות הבאים".
בראיון לעיתון "הארץ", שיצא לכבוד אותו יום-עצמאות, תחת הכותרת: "הקיבוצניק ששומר על גלגלי ההיסטוריה", אמר רן לכתב עופר אדרת: "האדם יכול לבנות מגדלי-שחקים עד לעננים, אבל אם לא יעבוד את אדמתו – יזרע, יינטע, יעבד ויקצור את יבולי השדות שלו – הוא לא יחיה על האדמה הזאת. אנחנו עושים את הכל כדי להחזיר את האהבה למכונה ודרכה לאדמה ולעיבודה."
אך יותר מהכל אהב רן את קיבוצנו עין-שמר. בשנת 1977, שנת יובל ה-50, יוזם ומקים רן ביחד עם איגנץ פלגי ואדם זרטל, את חצר-הראשונים ומוזיאון ראשית ההתיישבות, סדנת שימור ושיפוץ ע"ש שמואל שועלי לשיפוץ טרקטורים ומכונות חקלאיות, שחזור הרכבת הטורקית שעברה כאן, בית-בד ועוד. זה היה מקור גאוותו, שידע להעביר למשפחתו, לקיבוץ ולמדינה.
רן היה בשבילי ויישאר תמיד כזה, אחד מסמלי קיבוץ עין-שמר, ששמר על קיבוצנו כמו החומה, שער-האבן והדקלים (סמל עין-שמר), וכן שומר המסורת החקלאית והמיכון החקלאי בישראל, שידע ועשה כל-כך הרבה כאן ובכל פינה בארץ.
אני מצטט בליבי את המשפט שרן כה אהב משירו של צבי ארד, ומופיע בהאנגר הטרקטורים הישנים:
"אַתְּ אַדְמָתֵנוּ שְׁחַרְחֹרֶת, הָאִירִי לָנוּ פָּנִים, הָלֹךְ וָרֹן נַחֲרֹשָׁה, בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים".
אני משתתף בצערם הגדול של שולה, זיו, חן, רווית, ינון ועודד, אביגיל, אהרון, חווה וכל המשפחה הגדולה.
נזכור את "רנק" תמיד-תמיד!
חמי סל

רן היה שורש מקומי. נולד וצמח בשדות עין-שמר, הקיבוץ אותו כל-כך אהב.
את כל ילדותו, ילדותנו, חווינו בחצר הקיבוץ ובשדותיו. התחנכנו במסגרת קבוצת "תומר", והיינו חברים קרובים במשך עשרות רבות בשנים. רן היה נאמן לעצמו, לחבריו ולקיבוץ - ביתנו המשותף.
איש חושב ורגיש ואיש ביצוע מעולה. בעל דמיון מפותח ויכולת לתת לו ביטוי מעשי. במשך שנים רבות היה ציר מרכזי בעשייה התרבותית והחברתית של הקיבוץ. יוזם ומבצע.
ומעל הכל היה איש גידולי-שדה. אהב את מרחבי השדות, היה פלאח חרוץ וחסר פשרות. מאהבת המקום צמחה האהבה לארץ-ישראל, לעברה הרחוק ונפתוליו המיוחדים.
רן חדוותי השאיר חותם משמעותי על הקיבוץ - החצר-הישנה, סדנת "שועלי" ומוזיאון הטרקטורים - אותם יזם והקים בתנופה ובכישרון גדול, הם עדות מוצקה שתישאר איתנו לדורי-דורות.
רן היה ידידי הקרוב. למרות שבשנים האחרונות מיעטנו להיפגש, הרגשתי תמיד קירבה גדולה אליו. האימהות שלנו, אווה ורגינקה, היו חברות עוד מתקופת ההכשרה בפולין ושמרו על חברותן במהלך כל החיים המשותפים בקיבוץ.
גם אותנו, בניהן, גידלו יחד באותה קבוצה.
אהבתי והערכתי את רן. הוא היה חלק בלתי נפרד מעולמי הפנימי. אני יודע שהיעלמותו מהנוף המקומי תחסר לי מאוד.
רן הקים משפחה יפה, ענפה ומושרשת יחד עם שולה.
אני משתתף בצערם של כל בני-המשפחה ביום העצוב הזה, שבו הולך מאיתנו איש המשפחה, החבר, השורש ופיסת השמיים של המשפחה ושל הקיבוץ שלנו. יהיה זכרו ברוך.
אבישי גרוסמן

רן היה חולם ולוחם.
היו לו חלומות, שאיפות, כוחות בלתי-רגילים... ונפש רגישה.
עם כל אלה ורגש אחריות מיוחד, הפך רן עולמות, "עקר הרים" ו"ברא יש מאין".
כל חייו היו מוקדשים ליוזמות וחידושים, עבר ועתיד, דחיפה של פרויקטים להגשמת אותם חלומות ותקוות.
גם בימיו האחרונים המשיך רן בדרכו זו. כשבאנו לבקרו, מצאנו אותו יושב מול המחשב וממשיך לתכנן, לבדוק ולדחוף את מה שעדיין לא הסתיים.
תמונה אחת מילדותנו בקבוצת "תומר", עולה בדעתי ברגעים אלו –
כשלמדנו עם מורנו חיים גולדמן בכיתה ד' את נושא "הדואר", התבקשנו לצייר רעיון לבול-דואר מדמיוננו. רן צייר איש בודד עומד עם מקל מול טנק. איזו יכולת ביטוי. ברקע, כמובן, תקופת השלטון הבריטי בארץ ומאבק היישוב.
אלו רק מקצת מחוויותיי הקשורות ב-רן. חבר בלתי נשכח.
שלומית תומר
נפגשתי עם רן בצמתים שונים, ועל כמה מהם אספר בשורות הבאות -
יום אחד קורא לי רן: "בוא נוסעים לבת-שלמה". ברוך שנפלד הביא את המשאית הקטנה, העמסנו עליה חבילות חציר ונסענו לבת-שלמה. הגענו לרפת אחת וראינו במחסן-אבן גרוטאת ברזל עזובה מחלידה. קשה היה לזהות שזו מקצרה או מאלמת שנגררה על-ידי סוסים. פרקנו את חבילות החציר, אבל בעל-הרפת מסרב לתת את הגרוטאה: "הבאתם חציר רודוס ואני רוצה חציר אספסת, החציר שהבאתם טוב לריפוד ברפת לא למאכל".
רן וברוך "התלבשו" עליו: "עכשיו זאת עונת חציר הרודוס, הוא מזין יותר מהאספסת, הפרות אוהבות אותו יותר..." ועוד מיני נימוקים שרק מוחם הקודח יכול היה להמציא. בסופו של דבר לקחנו את הגרוטאה לקול מחאותיו של הבעלים על טיב החציר.
הגענו הביתה ו-רן הבטיח לנו שהדבר הזה עוד יעבוד. ואכן הגרוטאה שופצה, נצבעה ועומדת בתצוגה.
רן סחף את צוות הבניין לעזרה בעבודות השחזור של החצר-הישנה.
באחד הימים פירקנו את תקרת חדר-האוכל הישן, העשויה סיבית חומה. הזמן ונזילות המים ניכרו בה היטב. מעליה התגלתה ה"קונסטרוקציה" של הגג - אגדי עץ בחלקם שבורים, קורי עכביש, מסמרים לא במקומם... בקיצור, מצריך חיפוי.
התלבטנו עם האדריכל איך להמשיך, כי מבחינה כספית התקנת תיקרה חדשה לא באה בחשבון. האדריכל הציע להשאיר את אגדי הגג כפי שהם: "נראה את פסי הרכבת, למראה הזה יש עוצמה משלו".
רן מיד התלהב, ואני הזהרתי אותו שזה דורש הרבה עבודה וצריך לסכם עם חגי ארליכמן רכז-המשק. "אין בעיה – עלי", הוא השיב.
נותרה בעיית ההפרדה בין הרעפים לאגדי העץ. לאחר התלבטויות הצעתי לקחת את דפנות ה"דיקט" מארגזי הגומי של המפעל, ולהתאים אותן למטרה. כך נחסכה עלות נוספת.
בגמר העבודה הממושכת, קרא לי רן, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אתה רואה?! צריך רק לרצות".
לחצר תוכננו להגיע אוטובוסים עם מבקרים, והיה צריך לסדר מקום בו יוכלו לנוח ולרכוש שתיה ואוכל. רן פנה אלי ואמר שכדי לשמור על אופי המקום, מסומן הבית הקרוב משכונת שפירא למטרה זו. הלכנו לבדוק ולהבין כיצד בנוי הבית ומה ניתן לעשות. דיויד בן אברהם אמר: "אל תיגע בבית, אתה תנשוף עליו והוא ייפול. היסודות הם בטון וחוטי ברזל בתוך פחי ירקות, הלבנים מחימר".
החלטנו לא לגעת בבית ולבנות רחבת ישיבה לידו. את אגד הברזל (קונסטרוקציה) תכנן ג'ורג' לנדסמן, יובל בן מיור וצוות המסגרות היו בביצוע. בהנחייתו של רן ציפינו את העמודים התומכים בלבנים אדומות. תקופה ארוכה שימש המקום כקיוסק.
דמותו של רן תחסר מאוד בנוף קיבוצנו. אורי ארסטר
אני רואה את הדברים אחרת -
יש שדרת אנשים ועצים, כמו: עמית וינשטיין, אורי שפירא, גדעון מגן, גיורא רפתין, אורי אשכולי, אלישע שמרי, עוזי סגולי, אורי חופי, שלומית תומר, עוזי מור, ינאי שנפלד, אבישי גרוסמן, אדם זרטל ורן חדוותי - שעומדים לתמיד בעין-שמר. עד מתי? עד לקו האופק שאפשר לראות כשעומדים בעין-שמר ומסתכלים רחוק: לשדה התעופה בדרום, להרי מענית במזרח, ולאלון הגדול בכיוון צפון בואכה כפר-פינס.
זה הטווח שאני רואה בו את האנשים הללו, עומדים נטועים וממשיכים. זה שאדם ורן ירדו מהבמה ופינו את השדרה, זו תקלה בשבילי.
גיל האנשים אינו מעניין. מעניינים חוסנם, פניהם, מצב רוחם, יחסם לסובבים אותם ולחיים בעין-שמר בכלל.
אני רואה את האנשים הללו כאנשים שישנם ויהיו לאורך זמן, עד קצה האופק שרואים מעין-שמר, ואם חלילה מי מהם יורד מהבמה - אני לא מוכן ולא מתכונן לכך. אלה החבר'ה שאני ממשיך איתם באופן רוחני לפחות, כי המרחק הגיאוגרפי בין להב לעין-שמר בכל זאת משפיע.
אדם ורן - חסרים.
יאיר רביד, להב
היום נפרדנו מאיש ענק, מבוני השימור בארצנו. הלך בשיבה טובה והשאיר מורשת אדירה. רן חדוותי האיש והאגדה, אהבתי אותך והיית לי מורה-דרך.

רן אהוב ליבי,
עת נכנסתי לתפקידי באגף "מורשת" במשרד ראש-הממשלה וזכיתי לעמוד בראש תכנית המורשת הלאומית, התחלתי לעסוק יחד עם המועצה לשימור אתרים וראשיה, בשיקום המורשת הלאומית שלנו. סיפרו לי על אגדה ושמה רן חדוותי, איש שכל ברזל חלוד אצלו הופך למחרשה, וכל גרוטאה הופכת לתחנת-קמח. התקשיתי להבין את ההתלהבות האדירה ואת חדוות העשייה של חדוותי. כמה מתאים השם לאדם... מה כל-כך מרגש בעוד טרקטור ישן וחלוד ככל שיהיה? כמה טעיתי.
לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתיו - איש יפה-תואר, בבלורית לבנה מוקפדת, בהליכה של איש אדמה, נכנס כשראשו שפוף מעט כדרכו, בענווה ובאצילות אין-קץ.
לאחר מספר שניות הרים את עיניו וראיתי דרכן ישר את הלב והנשמה בורקות האש וחדוות המלאכה. כשהציג לי את הפרויקט, אחד מיני רבים, דיבר על הנשמה של החקלאות, הנשמה של הארץ, הנשמה של המורשת, ועיניו זלגו דמעות.
כאשר עלה בדעתי לסרב לאחד הפרויקטים אותם הציג, נתן לי נאום שפילח את ליבי באחת. "איך אפשר?", אמר לי, "איך אפשר לא לטפל בזה?". איזו אמונה, איזו אצילות רוח ואיזו מסירות, לכל אבן ולכל ברזל חלוד, שמאחוריו עומד סיפור מורשת חלוצי ענק.
לא אשכח איך מעת-לעת היה מתקשר לעדכן אותי על איזו תחנת רוח ישנה שמצא ושיפץ, על מחרשה או טרקטור ובית-בד שהבריח משכם או ג'נין אינני זוכר. רן היה לי למורה-דרך. יחד איתו, עם עמרי שלמון היקר וכל הצוות המעולה, חרשנו תלמים חדשים ועשינו רבות ברוחו ובהשראתו. הצוות שלי ידע תמיד, שכש-רן חדוותי מגיע, אני מתרגש במיוחד. קשה להסביר מה בדיוק, אבל הפגישות איתו היו כמו מנגינה שניגנה על מיתרי ליבי.
כל-כך טבעי לי, שפטירתו היא ימים ספורים לפני הפרשות הכי חקלאיות בתורה "בהר" ו"בחוקותי". פרשות העוסקות בפיתוח הקרקע אך בהוגנות כלפי העובד, בחקלאות ובכבוד לאדמה, כאילו לוח-השנה החליט לכבדו ולתת לנו להיפרד הימנו דווקא בפרשיות אלו:
"שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ: וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם לָשׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ :וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:" ובהמשך הפרשה אפילו השימור מופיע, בדגש על שימור כלים חקלאיים: "ואֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ:"
רן היקר, היית לכולנו עמוד-האש לפני המחנה, איש כפיים ואהבת הארץ על כל תלמיה, אותם ליטפת באהבה כה גדולה. תחסר לי מאוד, תחסר לחובבי המורשת והשימור, זכינו לאחוז בשיפולי גלימתך וללמוד ממך אהבת המולדת מהי.
לך בשלום איש ארץ-ישראל, נוח בשלום על משכבך. לא נשכח אותך לעולם.
יהי זכרך ברוך, ראובן פינסקי – מנהל מורשת
נדם קולה של המכונה. ביום זה, בו הלך רן לעולמו, באות ועולות וצצות המחשבות, צצים הזיכרונות - השעות והימים שבהם היינו עם רן, סיירנו איתו באתרים ובמקומות, פגשנו אותו לשיחה טובה, לצלילה אל מַעֲמַקֵּי נפש הדומם, לכאורה הדומם, אליו ידע בחושיו, בנופי ארץ מולדתו, לצקת חתיכת סיפור, להחיותו וליצור סימפטיה והזדהות.
משפט המחץ שלו היה תמיד: "האדם יצר מפלדה את המכונה, ששירתה את האדם, ששירת את המכונה...".
רן לא היה עוד מסגר, עוד מכונאי, עוד חקלאי. רן היה בן-אדם מלא רגש, שנופי עין-שמר, המורשת שלה, היו בְּסיס היציאה שלו לאורך שנותיו ושנות יצירתו, אל מחוץ ואל מעבר לגבולות ביתו. עוד רבות יסופר על ראשוניותו בשימור וּבְהחייאת כלים ישנים, כאלה שעברו מזמן את שנות חייהם, זרוקים, נטושים, ללא תשומת-לב. רן ידע להפיח בהם חיים, לצקת בהם נשמה מחדש, וראה בכל היצירה הזו סוג של שירה; וּבְכַּנְפֵי הדִמְיוֹן הפורה שלו, ויכולת ההבנה הטכנית הגבוהה שהייתה נטועה בו, לעשות את הפלא הנהדר הזה, הלוקח גוש של חלודה ישן ומחזיר לו את נעוריו.
רן הגיע למועצה לשימור אתרים, כשבית היוצר לכל העולם שיצר זה כבר בעין-שמר הגיע לִבְשֵׁלוּת, ובאופן זה תרם תרומה עצומה לעולם פחות ידוע אז בארץ, לשימור טכנולוגיה היסטורית.
במשך השנים שעברו, באמצעותו ודרכו, הבנו יותר-ויותר את השִׂיח הנפלא הזה שבין שימור מבנים ומעשֵי חלוצים לבין טכנולוגיה, שיצרו כמקשה אחת עולם שימור מלא ושלם.
רן בשבילי היה כמו פתיחת תלם חדש בשעות המוקדמות של הבוקר. התלם הזה, במיוחדות הזו שלו, מתוך אישיותו הרב-גונית, היה כמעט כזה שרן המציא בעצמו, ואליו חברו כל-כך הרבה פעולות שרישומן באתרֵי השימור והמורשת ניכר ונוכח, ויהיה כך עוד לשנים הרבה, כפי שצוטט בגיליון הראשון של "אתרים המגזין", בנובמבר 2011: "בשימור המכונה אתה מסובב את גלגל השיניים על צירו ומוסיף את הגלגל הבא... כך הוא גם סיפור המורשת, דור מעביר את התנועה והכוח לדור שאחריו..."
ודווקא ביום זה, שבו הלך רן לעולמו, אנחנו נוגעים בדמותו, האדם שבו, איש האדמה והארץ הזו, איש הרוח ואיש המעשה והיצירה. רן זכה להיות חלוץ וזכה להמציא דרך, ולהתוות דבר בעל-ערך שחיותו לעולם עומדת.
לא דיברנו עוד על רן והמשפחה שלו שכה אהב ונתן לכך ביטוי מעת-לעת, עין-שמר קיבוצו, אהבת האנשים שהייתה טבועה בו, התום ולעיתים התמימות של ילד שכל יום מביא משהו חדש לעולמו, וגם גבורתו במלחמת יום-הכיפורים.
וכך, בהולכֵנו בארץ, במֵרְחבֵיה, באתרֵיה, בכל מקום כמעט - נמצא את מעשיו, יוזמותיו ואת נוכחותו גם לאחר מותו. משהו תמיד יישאר חי וחם ממנו, כפי שהשאיר לכולנו.
משפחת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, משפחת חדוותי וקיבוץ עין-שמר -
משתתפים באבלכם, עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
תודות
אבא שלנו אהב כל-כך את המקום הזה והמקום הזה אהב אותו בחזרה.
בית אחד ויחיד אשר שורשיו נטועים בו עמוק-עמוק, סיפקו לו את האנרגיות להצמיח ענפים אל-על ולגעת בכל-כך הרבה אנשים ומקומות, ליצור פירות יוצאי דופן ובהם זרעים לחיים חדשים.
אנו רוצים להודות מקרב-לב לכל בית עין-שמר, על התמיכה והליווי, ובעיקר על היחד והחברות, שהיו לאבא ולנו לדלק ואנרגיה.
תודה מיוחדת לצוות הבריאות הנפלא והרגיש – לצאלה מור ונירית לוי, ד"ר דורית, קרן משיח, חגית בורלס ומרים פוקס.
לרבקה שדה היקרה והתומכת, שליוותה אותנו בכל התקופה, ובנוסף ביחד עם רעיה האולינג, הכינו וליוו את הפרידה מאבא.
לצוות המכבסה.
למנו אלון היקר המטפל בסידורי הלוויה ברגישות מופלאה.
לחמי סל שדאג מכל הלב לטקס לוויה מרגש וייחודי כפי שרצינו.
משפחת חדוותי

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב