שמרי שוורץ לאה

בתמונה – שורה ראשונה מימין לשמאל: עדה גבע, ניצה ליבנה, פנינה דגן, לאה שוורץ, תמי רייכל, חייקה בן אברהם, נועה ספקטור, זיוה מגן. - שורה שנייה: נדי מילשטיין, מנו אלון, ברוך שנפלד, חנה מצקין, יובל טל, בני צמח.

סיפור חייה

לאה שמרי, בת קבוצת "ערבה" בעין שמר. סיפורה של לאה הוא סיפור של התמודדות, כוח נפש ואהבה, אך גם סיפורם של האנשים הרבים שליוו אותה לאורך הדרך – בני משפחה, חברים ואנשי קהילה שלא חדלו לעטוף אותה בחום ובדאגה.

לאה נולדה עם לקות שמיעה בתקופה שבה האפשרויות שעמדו בפני ילדים במצבה היו מוגבלות מאוד. הוריה, מרים ואריה שמרי, הקדישו את חייהם לרווחתה. אביה אריה אף עבר להתגורר עמה בתל אביב כדי לאפשר לה ללמוד בבית ספר לכבדי שמיעה. בני המשפחה סיפרו על מסירותם יוצאת הדופן ועל האהבה הרב הרעיפו עליה לאורך השנים.

בקבוצת "ערבה" מצאה לאה בית נוסף. חברותיה רבקה שדה, תמי רייכל ועדה גבע לא ראו בה ילדה שונה, אלא חברה אהובה. הן למדו לתקשר איתה, ליוו אותה ללימודיה, פיתחו עמה שפה משותפת ויצרו קשרים שנמשכו כל חייהן.

בשנותיה האחרונות בבית דורות חידשה רבקה שדה את הקשר הקרוב עמה. היא נהגה לשבת לצדה, להאכיל אותה, לחבק וללטף אותה. לדבריה, היה צורך אפילו להסביר לצוות את "סוד הקשר" המיוחד שנשמר בין השתיים מאז הילדות.

דמות משמעותית נוספת בחייה הייתה מרים שנפלד, אשר ליוותה את לאה במשך שנים ארוכות של כאב וקושי. בנה של לאה, גיל, הודה לה בהספדו במילים יוצאות דופן על אצילות נפשה ועל התמיכה האינסופית שהעניקה לאמו לאורך השנים.

לצד החברות והמשפחה עמד גם צוות בית דורות, ובמיוחד קרן משיח ותאופיק, שטיפלו בלאה במסירות רבה. בני משפחתה הדגישו את היחס האנושי, הכבוד והאהבה שקיבלה מהם בשנותיה האחרונות.

ברגעיה האחרונים לא הייתה לאה לבדה. סביב מיטתה נאספו אחיה אלישע ויוסי שמרי, בניה גיל וחן, וחברים קרובים ובהם עדה גבע, מרים שנפלד ואורי ליס. הם ליוו אותה בדרכה האחרונה, מוקפת באנשים שאהבו אותה לאורך חייה.

אחיה אלישע, שהכיר מקרוב את מסלול חייה ואת מאבקיה, כתב בכאב אך גם בגאווה על הדרך שעשתה. למרות הקשיים הרבים, הדגיש, הצליחה לאה לבנות משפחה, לגדל שני בנים לתפארת ולזכות באהבת ילדיה, נכדיה וחבריה.

זכרה של לאה ממשיך לחיות בלב משפחתה, חבריה וקהילת עין שמר. לא רק בזכות ההתמודדות האמיצה שלה, אלא גם בזכות מעגל האהבה האנושי שנרקם סביבה לאורך כל חייה – מעגל המבטא את פניה היפות של קהילה.

דברים שהוקראו בהלווייתה

הספד | גיל (הבן)

אמא,
לא שמעת בחייך וכנראה שגם אינך שומעת עכשיו, אבל רצינו בכל זאת להגיד ולהשמיע כמה מילות פרידה.
את נאספת היום ומצטרפת אל הורייך, סבינו המדהימים: מרים ואריה שמרי, שדאגו לך וטיפלו בך וטיפחו אותך ללא הפסקה, ואחר כך אותנו הבנים/הנכדים, בזמן המועט שהיה לנו ביחד על פני האדמה.
לנכד שלך יש שם שני: אריה, על שם סבא, ואפילו לא ידעת, אבל בעצם ידעת, כמו אתמול ידעת ששנינו איתך בחדר, ורק אז הרשית לעצמך לנשום את נשימתך האחרונה, וליבך נדם.
חיים קלים ופשוטים לא היו לך, רצינו כל כך להתקרב ולגעת, אבל זה היה קשה וכואב כל כך.
הטלפון השני באותו הבוקר מבית דורות, אתמול, כבר הבהיר לחלוטין את המצב.
עדה גבע סיפרה לנו כבר בדרך, כמה את רגועה ומוכנה, ולכן וממש ברגעים האחרונים, הספקנו לאסוף סביבך את אחייך: אלישע ויוסי, את אורי ליס, עדה גבע ומרים שנפלד, שאין מילים שאוכל לומר שיספיקו לתאר את אצילות נפשה האינסופית.
אנחנו רוצים להודות לקיבוץ עין שמר על הטיפול המסור באמא כל השנים, ובמיוחד לקרן משיח, תאופיק ולכל צוות בית דורות שטיפלו בך למופת.

אחותי היקרה | אלישע שמרי (האח)

נולדת כילדה חריגה וכבר בגיל צעיר עברת עם אבא לתל אביב, כדי ללמוד בבית ספר לכבדי שמיעה.
חייך לא היו קלים, אבל ההורים ואבא במיוחד דאגו וטיפלו בך במסירות גדולה.
כשאבא נפטר בפתאומיות, אחרי ניתוח פשוט, נפגעת עמוקות ממותו ולא הצלחת להתאושש.
ועל אף כל זאת, הולדת שני בנים נפלאים, שגדלו לתפארת והקימו משפחות יפות.
אני כואב את מותך, אזכור אותך תמיד. שלום לעפרך.

לאה יקרה | מרים שנפלד

נפרדת ממך.
בחייך היו לך שנים טובות אהבת מאוד את מיכה ואת ילדיך גיל וחן, התמלאת באושר עם הולדת נכדייך.
והיו שנים רבות של כאב גדול ועמוק.
השתדלתי לעזור לך ולהיטיב כמה שיכולתי.
נוחי בשלווה לעולמי עד, עכשיו שקט לך והכאב תם...

לאה שלי | רבקה שדה

לאה ואני גדלנו וחיינו בקבוצת "ערבה", בימים שעוד לא דיברו על "קבלת השונה", אבל לאה באופן הכי טבעי, הייתה חלק מאתנו. כשהייתה מגיעה בסופי שבוע ובחופשים מלימודיה בתל אביב, היא כאילו לא עזבה לרגע.
ללאה הייתה ילדות מאושרת כמו לכולנו. לפעמים בחופש הגדול, הייתה מביאה איתה חברה וגם היא כמובן מאליו נקלטה בחברתנו.
הייתה לנו שפה משותפת עם לאה, שאולי לא הייתה מובנת לזרים, אך לנו לא היה שום קושי לתקשר, להבין, לשחק ולקשקש כאילו אין ללאה שום מגבלה.
במהלך השנים, למרות ששתינו חיינו בקיבוץ, נפרדו דרכינו. נפגשנו שוב כשלאה הייתה דיירת בבית דורות ואני עושה שם תורנויות. לאה כבר הייתה נכה קשה, אך נקשרתי אליה מאוד. לעובדים בבית דורות היה צריך להסביר את סוד הקשר שבינינו.
כשרק התאפשר, ביקשתי שיתנו לי לעזור ללאה לאכול ותמיד זה היה מלווה בחיבוק וליטוף הדדי. עד הסוף הייתה חשובה ללאה האסתטיקה שהסיכה והמחרוזת יהיו במקום.
כך אזכור אותך לאה, כחלק מאוד משמעותי מחיי.
אוהבת, רבקה.

לאה | תמי רייכל

לאה נולדה חרשת והייתה בקבוצת "ערבה".
הוריה דאגו לה מאוד וטיפלו בך "בצמר גפן".
באותן שנים לא היו את אותם אמצעים שיש היום לטיפול בילדים חרשים וללימוד דיבור מובן, ולאה נשלחה לבית ספר לחרשים בתל אביב. עדה גבע ואני ליווינו אותה לבית-הספר, וכך למדנו לדבר באמצעות קריאת שפתיים ונוצרו בינינו קשרים חזקים מאוד.
כאשר חזרתי מהצבא נתנו לי חדר ליד הוריה של לאה, ולאה הרבתה לבקר אותי.
לאה אהבה במיוחד למרוח צבע בציפורניים, ובכל פעם מרחתי לה צבע חדש.
בהמשך הקימה משפחה וגידלה ילדים נפלאים.
כאשר עברה לבית דורות, הייתי באה מידי שנה לבקר את אמי, נכנסת לחדרה וזוכה בחיוך גדול.
יהיה זכרה ברוך.