קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

רצח בשם שמים | הדי בן עמר

טקס חילופי מסמכיםלמה לא הרשה לבתו לנסוע לעצרת התמיכה ברבין עם חבריה? איפה צומחים עשבים שוטים? הדי בן עמר חזה את העתיד, והשאר היסטוריה

ביום שבת, 4 בנובמבר 1995, עבדנו חניה אשתי ואני בחממה ההידרופונית של קיבוץ יד-חנה, חממה אותה ניהלתי באותם ימים. היינו שנינו בתורנות – קיבלנו לקוחות פרטיים שהגיעו לחממה. התורנות אמורה הייתה להסתיים בשש בערב.  

היינו כולנו בקיבוץ בציפייה והמתנה לעצרת התמיכה ברבין ומדיניות השלום של ממשלתו, עצרת שאמורה הייתה להיערך באותו ערב.  

לשם הגעה לכיכר שכר הקיבוץ אוטובוס להסיע את החברים. היציאה תוכננה לשעה חמש, שעה מוקדמת יחסית, כדי לאפשר לחברים ליהנות מחוויית העיר.

מאחר והמשמרת של חניה ושלי עמדה להסתיים רק בשעה שש, שפירושו – לאחר שהאוטובוס אמור היה לצאת לדרכו, תיכננו חניה ואני לנסוע לעצרת עם שלושת ילדינו במכוניתנו הפרטית.

מכוניות פרטיות היו כבר עניין שגרתי ביד-חנה. 

בשעות אחר-הצהרים המוקדמות הגיעה נינה בתנו לחממה ואמרה: "אני רוצה לנסוע לעצרת באוטובוס שהקיבוץ אירגן. אני רוצה לנסוע עם החברים שלי". 

"אין מצב", אמרתי. "את ולארה ואילי נוסעים עם אמא ואיתי באוטו שלנו". 

"אבל למה?!" נינה החלה להתרגז. "למה אני לא יכולה לנסוע עם כולם?" 

"כי במצב הפוליטי של היום", אמרתי לה, "ובאווירה שיש כיום בחלק מהציבור, יש סיכוי גדול שמישהו יירה בעצרת הזו, אולי אפילו מישהו יזרוק רימון לתוך הקהל, וכאשר זה יקרה, וכשיתחיל הבלאגן – אתם תהיו צמודים אל אמא ואלי. אין על זה ויכוח בכלל". 

"אתה עם השטויות שלך", נינה התרגזה עוד. "אז לפי זה גם בעצרת אני לא אוכל להסתובב עם החברים שלי!" 

"נכון", אמרתי. "זה או שאתם באים לעצרת בתנאים שלי ונשארים צמודים אלי כל זמן שאנחנו שם, או שאתם נשארים בבית. אין על זה ויכוח בכלל. תבחרי". 

היא הלכה, כועסת ובפנים זועפות. רק אז ראיתי שזוג הלקוחות וחניה מביטים בי בהבעה מוזרה ובגבות מורמות. 

"לא הגזמת קצת?" שאל הלקוח, שהכרתי מימים ימימה, ועל כן הרשה לעצמו לדבר חופשי. 

"גם לי זה נראה קצת קיצוני", חניה אמרה, "מה אכפת לך שהיא תיסע עם שאר הקיבוץ?" 

"קיצוני?!" אמרתי. "ממש לא. נראה לי שאתם לא חיים את המציאות. לא אתפלא אם מישהו כבר עשה סקר מוקדם של הגגות איפה אפשר להתמקם עם רובה צלפים, או מאיפה אפשר לזרוק רימון, או שהוא מתכנן להיכנס לתוך הקהל עם אקדח. אתם פשוט לא מבינים את הראש של האנשים האלה". 

והשאר, לצערי, היסטוריה. 

ביום שלאחר הרצח החממה הייתה סגורה – איש מאתנו לא היה מסוגל לעבוד. יומיים לאחר הרצח הגיע הלקוח שהיה בשבת. 

"הייתי חייב לשאול אותך משהו", הוא אמר, "איך ידעת?". 

"זה היה כל כך ברור", אמרתי, "שהשאלה האמיתית הייתה צריכה להיות איך השב"כ לא הבין ולא נערך כראוי. אני פשוט מכיר את הראש של הימין הדתי ואיך הוא עובד. זה בלתי נתפס שהשב"כ לא מכיר אותו". 

ומכיוון שאני מכיר את הראש של הציונות הדתית ושל עשביה השוטים ושל השטוצרים שלידם העשבים השוטים הללו צומחים, ושעל ידי מי הביוב שלהם הם מושקים, שנתיים אחר כך, כשעמדתי בכיכר ביום הזיכרון לרבין, בנובמבר 1997, גמלה בלבי ההחלטה לכתוב את הספר "בשם שמים", (עם-עובד, 1998), המתאר את מה שעוד צפוי לנו בעתיד במדינה הימנית-דתית שאז אמרתי עליה "הולכת ונוצרת פה", אבל היום כבר אפשר לומר את זה עליה בלשון עבר – המדינה הדתית-ימנית-לאומנית שהלכה ונוצרה פה. 

כי כשעמדתי בעצרת הזיכרון לרבין בנובמבר 1997, עם נתניהו בראשות הממשלה ואריה דרעי כשר הפנים, היה ברור לי שתקופת שלטונו של רבין הייתה אפיזודה חולפת שלא תחזור עוד, ושהמדינה החילונית, סוציאליסטית, שפויה, שבה גדלתי, איננה, ולא תשוב עוד. 

לאחר שהספר נכתב והוזמנתי לראיונות שונים בעניינו, הביטו בי המראיינים כמו שהביטו בי במבט מוזר חניה והלקוחות בחממה ערב העצרת ההיא, כשאמרתי להם שבעצרת הזו יירו.  

המראיינים הביטו בי כך בגלל כל מה שהספר מתאר. 

ומה שהוא מתאר הוא זה: איך מדינת ישראל הולכת והופכת למדינת הלכה, ימנית ודתית וכהניסטית, הכל דרך עיניה של משפחה מקיבוץ מתפרק שבניה בורחים מכאן לחו"ל, לחיות במדינה שפויה. 

ולצערי גם הפעם – השאר היסטוריה. 

אבל הפעם זו היסטוריה בתהליך התהוות. 

*(הספר "בשם שמיים" אזל מאז ואין להשיגו, מה שפוטר את הכתבה הנוכחית מחשד של קידום מכירות)

רצח בשם שמים | צילום: דוד (דדה) עינב

חסר רכיב