בתיה זמיר
ט"ו חשון ה'תרע"ב - ג שבט ה'תשנ"ז
6/11/1911 - 11/01/1997
בתיה זמיר נפטרה בחודש ינואר 1997..
בת 86 הייתה במותה.
בשבילי בתיה היתה בתחילה בעיקר הסבתא האוהבת והדואגת של לילך )בת קבוצתי(, ובהמשך האמא השברירית היושבת בכסא גלגלים ומטיילת עם חלי. אבל שתי הבתיות האלו שהכרתי, היו רחוקות מאוד מהחלוצה, החזקה, הנחושה והחרוצה שהיתה בתיה לאורך שנים רבות של עבודה קשה בקיבוץ.
היא נולדה בשנת 1911 בליטא, להינדה ואבא קופלמן.
עלתה לארץ בשנת 1935 והצטרפה לעין-שמר עם קבוצת "בדרך", שם גם הכירה את שמואל.
הם נישאו וילדו שלושה ילדים: עידו, חגית וחלי.
שמואל נפטר 15 שנה לפני בתיה. בעין-שמר חיים כיום בתם חלי זוהר, נכדיהם שגיא ושני ונינת ם
המתוקה – מאיה..jpg)
כותב יובל לוריא חתנה של בתי ה :
"... בשנתיים האח רונות בתיה שכבה הרבה במיטה או ישבה בכיסא גלגלים. אנשים באו והלכו סביבה והיא לא הוציאה קול. לראשונה בחייה היתה חסרת מעשה, כאילו התפנתה סוף-סוף לקחת את כל השבתות שצברה במשך עשרות שנים של עבודה בקיבוץ.
כשישבה בכיסא הגלגלים, רזה ושברירית, ניסיתי להיזכר באישה החזקה, החסונה והנמרצת שהיתה.
ניסיתי לדמיין את מי שהיתה עוד קודם, זו שלא הכרתי ילדה שובבה, נערה שאהבה – משחקי כדור... עד שהייתה לאישה רצינית, תמיד מודאגת, עובדת קשה, עושה למען
אחרים, לעולם לא דורשת לעצמה.. .
כמו כל אדם, בתיה לא התמצתה בתכונה אחת, אבל בראש וראשונה הייתה אשת עבודה וחברת קיבוץ... עבדה בבית ילדים, במטבח, ריכזה את המטע ואת בירור הפרי ב"גרנות", - ולבסוף עבדה במתפרה... זה מילא את כל נפשה ולווה במעין סיגוף הייתה מונעת מעצמה – חפצים יפים, קישוטים, נכסים. אני חושב שמעולם לא דיברה בשיחת קיבוץ, אבל לא - החמיצה אף אחת מהן...
כשלא עבדה התמסרה למשפחתה ובעיקר לנכדים מכינה ארבע עוגות ביום חמישי, – ארוחה בשבת לעשרים אנשים, תופרת, מביאה, מחזירה, הולכת, רוחצת, מנקה, ולבסוף,
כשסיימה הכל, היתה מודאגת. בשפתה: "נורא דואגת". כך הביעה את אהבתה –
בהתמסרות, עבודה ודאגה".
בשנת 1986 מקליט הארכיון שיחה של עובדי ענף עצי הפרי שנעלם - -
מייטק זרטל: הנוטע הראשון היה אבא שטיין... הכרם היה ראשון, אחר כך היו בננות -
ואבוקדו. נדמה לי שבשנת 1935 נטעו את המטעים הראשונים, מערב ה מבית החרושת. -
הכל מ א' עד ת' היה רק עבודת ידיים. האיש שהיה בעל המקצוע מעבודתו בפרדסים -
בחדרה, היה אבא. הוא היה בַעַל הֲסָּׁ מכָּׁה ואני הייתי נושא הכלים. -
באותם זמנים לא היה בארץ ניסיון בעצי פרי נשירים וחשבו שבכלל אי אפשר לגדל - -
תפוחים מתחת ל- 400 מטר גובה... אחד המקומות שבו התחילו לנסות לגדל היה מקווה- ישראל...
נטענו מכל זן 5 שור ות לניסיון תפוחים, אגסים, שזיפים, פיז'ויה, אנונה, אפרסמון.. . –
בתיה זמיר: הייתה פינה של כל מיני פירות גם סובטרופיים. זו הייתה הפינה המקודשת של
אבא. יש לי רושם שלא היה שום מוסד שהחליט מה לנטוע. החליטו שיהיה ענף חדש וכל
ההחלטות היו של אבא בהדרכתו של האיש הקטן ממקווה ישראל שאינני זוכרת את שמו -
(יבולסקי)... אחרי שלוש שנים בערך, כאשר היו הפירות הראשונים, היינו צריכים לארוז
אותם. סך הכל היה מד ובר בהתחלה בכמה ארגזים. סוכת הבירור הראשונה הייתה בין
ארבע הרגליים של ע מוד מתח גבוה... מתחנו יוטה מסביב ושם הפרי נארז וכל תפוח היה
מצוחצח ומבריק.
בערבים היו באים הרבה אנשים לראות איך עושים את זה. השזיפים היו העיקר. הייתה
הרבה עבודת אריזה. העסקנו הרבה אנשים ועד מאוחר בלילה, כי אסור היה להשאיר
למחרת .
מייטק: התפוחים שלנו היו ידועים ביופיים ובטיבם, והחברים שנסעו לשוק היו מספרים
לנו שהסוחרים מחכים לפרי של עין שמר . -
רגינקה חדוותי: היינו מבררים עד מאוחר והילדים היו איתנו, שכבו בתוך ערסלים .
בתי ה: בשנת 1960 בנו את הקירור ב"גרנות" ויצאנו עם האריזה מהבית. היינו יוצאים
בבוקר ל"גרנות", היה קור אימים, התנאים היו מאוד קשים. עבודת הב ירור והאריזה
נעשתה רק על ידי החברים. -
אני זוכרת את הגיזום של השזיפים בחורף. היינו עולים על הסולם והידיים היו קופאות.
בשעה 10 היינו נותנים מנוחה ומחממים את הידיים במדורה. הצטרפתי בשנת 1950
ועבדתי עד שנת 1970 . קראו לנו "ענף המיליונים" כי היינו הטובים ביותר .
מייטק: לפני ארבע שנים הייתה מסיבה גדולה לחג השבועות, ישבתי קרוב לאבא... אחד
הנכדים שלו, עבד אז בעצי הפרי וסיפר על הבמה שהשנה עוקרים את החלקה האחרונה - שנשארה. צבט לי הלב נורא וחשבתי על אבא ששומע את הנכד שלו מודיע על הדבר.
אחר כך הלכתי למטע וראיתי את העצים הכרותים. אני לא אשכח זאת ..jpg)
בת 86 הייתה במותה.
בשבילי בתיה היתה בתחילה בעיקר הסבתא האוהבת והדואגת של לילך )בת קבוצתי(, ובהמשך האמא השברירית היושבת בכסא גלגלים ומטיילת עם חלי. אבל שתי הבתיות האלו שהכרתי, היו רחוקות מאוד מהחלוצה, החזקה, הנחושה והחרוצה שהיתה בתיה לאורך שנים רבות של עבודה קשה בקיבוץ.
היא נולדה בשנת 1911 בליטא, להינדה ואבא קופלמן.
עלתה לארץ בשנת 1935 והצטרפה לעין-שמר עם קבוצת "בדרך", שם גם הכירה את שמואל.
הם נישאו וילדו שלושה ילדים: עידו, חגית וחלי.
שמואל נפטר 15 שנה לפני בתיה. בעין-שמר חיים כיום בתם חלי זוהר, נכדיהם שגיא ושני ונינת ם
המתוקה – מאיה.
כותב יובל לוריא חתנה של בתי ה :
"... בשנתיים האח רונות בתיה שכבה הרבה במיטה או ישבה בכיסא גלגלים. אנשים באו והלכו סביבה והיא לא הוציאה קול. לראשונה בחייה היתה חסרת מעשה, כאילו התפנתה סוף-סוף לקחת את כל השבתות שצברה במשך עשרות שנים של עבודה בקיבוץ.
כשישבה בכיסא הגלגלים, רזה ושברירית, ניסיתי להיזכר באישה החזקה, החסונה והנמרצת שהיתה.
ניסיתי לדמיין את מי שהיתה עוד קודם, זו שלא הכרתי ילדה שובבה, נערה שאהבה – משחקי כדור... עד שהייתה לאישה רצינית, תמיד מודאגת, עובדת קשה, עושה למען
אחרים, לעולם לא דורשת לעצמה.. .
כמו כל אדם, בתיה לא התמצתה בתכונה אחת, אבל בראש וראשונה הייתה אשת עבודה וחברת קיבוץ... עבדה בבית ילדים, במטבח, ריכזה את המטע ואת בירור הפרי ב"גרנות", - ולבסוף עבדה במתפרה... זה מילא את כל נפשה ולווה במעין סיגוף הייתה מונעת מעצמה – חפצים יפים, קישוטים, נכסים. אני חושב שמעולם לא דיברה בשיחת קיבוץ, אבל לא - החמיצה אף אחת מהן...
כשלא עבדה התמסרה למשפחתה ובעיקר לנכדים מכינה ארבע עוגות ביום חמישי, – ארוחה בשבת לעשרים אנשים, תופרת, מביאה, מחזירה, הולכת, רוחצת, מנקה, ולבסוף,
כשסיימה הכל, היתה מודאגת. בשפתה: "נורא דואגת". כך הביעה את אהבתה –
בהתמסרות, עבודה ודאגה".
בשנת 1986 מקליט הארכיון שיחה של עובדי ענף עצי הפרי שנעלם - -
מייטק זרטל: הנוטע הראשון היה אבא שטיין... הכרם היה ראשון, אחר כך היו בננות -
ואבוקדו. נדמה לי שבשנת 1935 נטעו את המטעים הראשונים, מערב ה מבית החרושת. -
הכל מ א' עד ת' היה רק עבודת ידיים. האיש שהיה בעל המקצוע מעבודתו בפרדסים -
בחדרה, היה אבא. הוא היה בַעַל הֲסָּׁ מכָּׁה ואני הייתי נושא הכלים. -
באותם זמנים לא היה בארץ ניסיון בעצי פרי נשירים וחשבו שבכלל אי אפשר לגדל - -
תפוחים מתחת ל- 400 מטר גובה... אחד המקומות שבו התחילו לנסות לגדל היה מקווה- ישראל...
נטענו מכל זן 5 שור ות לניסיון תפוחים, אגסים, שזיפים, פיז'ויה, אנונה, אפרסמון.. . –
בתיה זמיר: הייתה פינה של כל מיני פירות גם סובטרופיים. זו הייתה הפינה המקודשת של
אבא. יש לי רושם שלא היה שום מוסד שהחליט מה לנטוע. החליטו שיהיה ענף חדש וכל
ההחלטות היו של אבא בהדרכתו של האיש הקטן ממקווה ישראל שאינני זוכרת את שמו -
(יבולסקי)... אחרי שלוש שנים בערך, כאשר היו הפירות הראשונים, היינו צריכים לארוז
אותם. סך הכל היה מד ובר בהתחלה בכמה ארגזים. סוכת הבירור הראשונה הייתה בין
ארבע הרגליים של ע מוד מתח גבוה... מתחנו יוטה מסביב ושם הפרי נארז וכל תפוח היה
מצוחצח ומבריק.
בערבים היו באים הרבה אנשים לראות איך עושים את זה. השזיפים היו העיקר. הייתה
הרבה עבודת אריזה. העסקנו הרבה אנשים ועד מאוחר בלילה, כי אסור היה להשאיר
למחרת .
מייטק: התפוחים שלנו היו ידועים ביופיים ובטיבם, והחברים שנסעו לשוק היו מספרים
לנו שהסוחרים מחכים לפרי של עין שמר . -
רגינקה חדוותי: היינו מבררים עד מאוחר והילדים היו איתנו, שכבו בתוך ערסלים .
בתי ה: בשנת 1960 בנו את הקירור ב"גרנות" ויצאנו עם האריזה מהבית. היינו יוצאים
בבוקר ל"גרנות", היה קור אימים, התנאים היו מאוד קשים. עבודת הב ירור והאריזה
נעשתה רק על ידי החברים. -
אני זוכרת את הגיזום של השזיפים בחורף. היינו עולים על הסולם והידיים היו קופאות.
בשעה 10 היינו נותנים מנוחה ומחממים את הידיים במדורה. הצטרפתי בשנת 1950
ועבדתי עד שנת 1970 . קראו לנו "ענף המיליונים" כי היינו הטובים ביותר .
מייטק: לפני ארבע שנים הייתה מסיבה גדולה לחג השבועות, ישבתי קרוב לאבא... אחד
הנכדים שלו, עבד אז בעצי הפרי וסיפר על הבמה שהשנה עוקרים את החלקה האחרונה - שנשארה. צבט לי הלב נורא וחשבתי על אבא ששומע את הנכד שלו מודיע על הדבר.
אחר כך הלכתי למטע וראיתי את העצים הכרותים. אני לא אשכח זאת .
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!