קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

הפזמונאי, המשורר והסופר יורם טהרלב הובא למנוחות ביגור, הקיבוץ שבו נולד

מאות ישראלים השתתפו ביום שישי האחרון בהלוויתו של טהרלב. אלפים עברו קודם לכן על פני ארונו, שהוצב באלם מסקין בתיאטרון הבימה בתל אביב.

חברת יגור, יעל ס"ט רשף, ספדה לו: "טוב היה למדינת ישראל משורר ויוצר כיורם, האורג ביד רגישה ובלב חפץ ואוהב את דיוקן חייה. והנה תמה שירת חייו, והוא שב אל 'ערש ילדותו', אל 'חלקת אלוהים', אותה ביקש בשירו, אפשר שעכשיו ימצא מנוחה נכונה לרגלי ההר אותו אהב". 

טהרלב נפטר ממחלה קשה, מספר שבועות לפני יום הולדתו ה-84. הוא נולד בשנת 1938 וגדל ביגור. הוריו, חיים (במקור טרלובסקי, מליטא) ויפה הצטרפו ליגור ב-1935.

האב היה לפני העלייה מדריך בתנועת השומר הצעיר, עבד במאפיה של יגור, ותרם רבות לתרבות בקיבוץ כמחבר מחזות, במאי ואפילו צייר תפאורות.

קברו של המשורר והפזמונאי יורם טהרלב
קברו של המשורר והסופר יורם טהרלב

נופי הטבע והחקלאות של ילדותו של טהרלב, כמו גם האירועים הביטחוניים של התקופה, שימשו רקע לאחדים משיריו הידועים. כך למשל "ההר הירוק תמיד" (לחן: מוני אמריליו) שהוא שיר אוטוביוגרפי, ו"צל ומי באר" (לחן: לוי שער), שמתייחס לאירוע משנת 1945, עת הובאו מעפילים בלתי לגלים ששוחררו ממחנה עתלית ליגור: "מי שסוכתו נופלת, חרש ייכנס בדלת, ועד עולם יוכל להישאר".

בשירותו הצבאי היה כתב הביטאון "במחנה גדנ"ע", ולימים נהיה עורך עיתון זה וכן "במחנה נח"ל". במשך שנים עבד כעורך בהוצאה לאור של משרד הביטחון. 

מספר בן כיתתו מיגור, אמיתי אגמון: "אפשר לומר שישבנו על אותו הסיר. גדלנו יחד בחינוך המשותף של יגור. הוריי עלו יחד עם הוריו של יורם מהעיר מרימפול שבליטא, רוב הקרובים של שני זוגות ההורים נספו בשואה, כך שהיה קשר חזק בין שתי המשפחות, מה גם שאבא שלי היה שחקן ראשי במחזות שאביו של יורם ביים.

בתור ילד לא זכור לי שיורם התבלט, בטח שלא חשבנו שהוא עילוי, זה הגיע מאוחר יותר. ידוע שהוא התחיל לכתוב שירים כבר בגיל 8 במחברת שההורים קנו לו, אותה מחברת אבדה ב'שבת השחורה'.

הייתה לו חברה בגיל הנעורים שגם היא כבר לא איתנו. בשנים הראשונות הוא ונורית (זרחי) גרו ביגור, וכאן גם נולדו שתי בנותיהם". 

טהרלב היה משורר, סופר, מתרגם וסטנדאפיסט, אך ייזכר קודם כל כאחד מכותבי הטקסטים לפזמונים הגדולים שהיו כאן, ולדעת רבים – הטוב שבהם. הוא היה המשורר-המאהב המובהק של ארץ ישראל "הישנה והנשכחת", הארץ שהכיר כשעוד הייתה קטנטונת, מולדת בלי כותונת ויחפה, שהייתה לו האחת והמעט שנותר ממחוזות ילדותו: "נביאה בבגדינו/ את ריח הכפרים/ בפעמון ליבנו/ יכו העדרים" (עוד לא תמו כל פלאייך, לחן רמי קליינשטיין). 

על נסיבות פרסומו של שירו הראשון "את ואני והרוח" סיפר טהרלב שכתב את המילים תוך כדי נסיעה ברכבת והטמין אותו בכיס החולצה. אשתו הראשונה, נורית זרחי, גילתה את הנייר בדרך לכיבוס החולצה, והציעה לשלוח את המילים להלחנה. 

"המלחין היחיד שידעתי את כתובתו", כתב טהרלב באתר שלו "היה נחום היימן שגר בבית אלפא. שלחתי לו את השיר, וכעבור שבועות אחדים זכיתי לשמוע את השיר מושמע ברדיו מפי צמד הפרברים. מאז הפכתי לפזמונאי". 

בין קרוב לאלף השירים שכתב נמצאת חטיבה חשובה ובה למעלה ממאה שירים שנכתבו ללהקות הצבאיות בתור הזהב שלהן, החל ממחצית שנות ה-60.

בפרט, שיתף פעולה עם המלחין יאיר רוזנבלום, והצמד הנפיק שורה של להיטי ענק, ביניהם: "ישנן בנות" ללהקת הנח"ל, "חסקה" ו"המלח שלי הוא המלאך שלי" ללהקת חיל הים, "שירו של צנחן" ו"גבעת התחמושת" ללהקת פיקוד מרכז.

לקבוצה זו שייכים גם "אין כבר דרך חזרה", "נגן אקורדיון", "קום והתהלך בארץ" ורבים אחרים. בצד אלה כתב גם שירי ילדים לפסטיגלים: "ברבאבא", "המשפחה שלי" (את שניהם הלחינה נורית הירש) ועוד. 

"משק יגור טיוטא" 

באמצע שנות ה-70 פרסם את ספרו "משק יגור טיוטה" שהפך למעין ספר פולחן בעיקר לבני הקיבוצים בני הדורות הראשונים. בהומור דק ובחיוך סלחני הוא נזכר בחוויות הילדות:  

"לסוס אומרים דיו / לכלב אומרים אטלע / לחתול אומרים פישטה / לילד אומרים יאללה"  

או התיאור התמציתי והקולע של חג הביכורים:  

"אני יושב על ערמת שחת/ על ראשי זר ושושנים שלוש/ ודוקר לי בתחת/ ודוקר לי בראש"  

אחר כך הופיעה חוברת ההמשך, "הנשיקה הראשונה", עם הארוטיקה של גיל הנעורים:    

"מה עושים עם הלשון?/ מה עושים עם השיניים?/ מה עושים עם הנשימה?/ מה עושים עם השפתיים?/ את הכל השארת עלי/ ועצמת את העיניים" 

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן שואל את עצמו האם להגדיר את יורם טהרלב כמשורר או פזמונאי, ועונה: "כזה הוא יורם טהרלב: פזמונאי – מתעד, ולא רק בגלל 'הבלדה על יואל משה סלומון' או 'גבעת התחמושת', כמעט כל שיר שלו הוא פיסת תיעוד של פרקי הווי, פולקלור ישראל מתהווה ושפה עברית חיה הנמצאת בתהליכי תמורה והתעדכנות מתמידים.

שירי הטבע והנוף שלו אינם מנותקים ממנו. הם בשר מבשרו. הם מקרינים אמינות כיוון שהוא כותב על חוויות שהן חלק מעולמו האישי. הוא אינו המשורר היושב בבית קפה בעיר ומתפייט על שיבולים וקמה ועדרי צאן הגולשים אל הבאר.

ילדותו עברה עליו בצל הפרדסים ובמרחבי השדמה. אביו היה רועה צאן, והא בא מן השדות וריח האפרים באפו. את כל שנות נעוריו בילה לרגלי ההר הירוק תמיד, שמעל קיבוץ יגור, ומול עיניו נפרש יום יום המדרון מעל הוואדי, שבו עץ השקדייה פורח".   

לפני כ-20 שנה הפסיק טהרלב לכתוב פזמונים, והמציא את עצמו מחדש ככותב ופרשן של טקסטים יהודיים ושל פרשיות מתולדות הציונות. בצד אלה, הופיע ברחבי הארץ בערבים שבהן ניהל מעין מונולוג הומוריסטי, שכלל בין היתר תיאור מושחז של העברית העכשווית.

העצב והאבל על מותו חצה מחנות ושבטים, לא רק בגלל שטהרלב נמנע מלהתבטא בנושאים פוליטיים. האישיות המיוחדת של ילד נצחי, ההומור, צניעותו, העברית הנהדרת, יכולתו המופלאה לבטא במילה

המשורר והסופר יורם טהרלב | צילום: דדה עינב

חסר רכיב