תיבון מילכה

אנחנו מביאים היום למנוחת עולמים את חברתנו מילכה תיבון.
מילכה נולדה בסתיו 1945 להוריה עליזה ונחמיה דגאי, בוגרי השומר הצעיר קן ורשה. הם היו ממקימי קיבוץ עמיר שבגליל, ועברו לעין שמר כדי להתקרב לאחותה של עליזה, שרנקה זרטל.
עליזה ונחמיה היו הורים חמים ומסורים ומילכה גדלה כבת תפנוקים אהובה, אחות צעירה לעדה, כיום עדה שפירא חברת קיבוצנו. בהיותה כבת חמש נולד אחיה הקטן עודי, ועם לידתו
נפטרה אמה. היה זה אסון גדול ומילכה סבלה זמן רב. השנים ואולי גם האופי, קירבו אותה מאד לאביה שהיה מסור ומגונן אך גם קפדן ותובעני. מילכה התגברה והתבגרה להיות נערה עליזה ובדחנית אך גם סגורה וקשוחה, וכפי שלמדו עובדיה במהלך השנים – התובענות הייתה בראש וראשונה כלפי עצמה.
בשנות נעוריה חבר נחמיה למטי משיח, ולמשפחה הצטרפו שני ילדיה של מטי: רובי ואיתי. בתקופה זו מילכה נכנסה למוסד עם חבריה מקבוצת צאלים, ושם היה מרכז חייה. היא הייתה נערה יפהפייה ותמירה, שחורת שיער ותכולת עיניים, והייתה מחוזרת ואהובה. במוסד גם התגלתה התכונה שתאפיין אותה כל חייה – ההתמסרות המלאה לעבודה.
בכיתה ט' החלה לעבוד אחרי הלימודים כפקחית מזיקים בענף הכותנה, גילתה חריצות ואחריות, ודבקה בעבודתה זו לאורך כל שנות הלימודים ועוד שנים רבות כאשה בוגרת.
כשהשתחררה מהצבא הגיעה כמקובל לסמינר חוזרי צבא בגבעת חביבה. מעבר לתובנות הקיבוציות יצאה מהסמינר עם חבר חדש שהפך בסופו של דבר חברה לחיים – יגאל תיבון מקיבוץ דליה, איש צעיר עם חלומות גדולים, שייצור בעתיד כמה מאוצרות הקולנוע הבלתי נשכחים של עין שמר והתנועה הקיבוצית. השניים נישאו ובשנת 1969 נולדה בתם הבכורה, גלית. 10 שנים לאחר מכן נולד בנם הצעיר, לירון. המשפחה הפכה להיות הציר המרכזי בחייה של מילכה, ומסירותה ליגאל, לגלית וללירון הייתה ללא גבול. היא הייתה אמא מגוננת ולימים סבתא פעילה ומעורבת בחיי נכדותיה.
לאורך השנים עמדה באתגרים לא פשוטים בחיי הקיבוץ, וכאשר חשה שהקיבוץ פוגע במי מבני משפחתה, לחמה כלביאה להגן על כבודם ועתידם. היא הייתה אדם חזק מאד אך לעצמה לא ביקשה הרבה, ולמרות כישוריה המובהקים מעולם לא יצאה ללימודים – או כמו שאמרו פעם "הקיבוץ לא שלח אותה". זה לא הפחית ממסירותה כחברת קיבוץ, ואין ספק שאת המשפט "מכל אחד כפי יכולתו" לקחה מילכה אל הקצה. בכל תפקיד אותו מילאה נתנה את כל כולה, לא בחלה בשום עבודה או תפקיד והייתה ידועה כאשת שירות מקצועית ונעימה. כשסיימה את הפיקוח בכותנה יצאה לעבודה במפעלים סיבן והוד חפר בגרנות וזכתה להערכה רבה מכל שותפיה. כך גם כשחזרה לקיבוץ לרכז את משאבי אנוש במפעל הגומי, ולאחר מכן בגולת הכותרת של חייה המקצועיים – ניהלה את תחנת הדלק במרכז המסחרי בצומת. אי אפשר היה לפספס אותה, יוצאת ברכבה הקטן השכם בבוקר וחוזרת באישון לילה, כולל שבתות. היא אספה קהל לקוחות מעריץ ונאמן והביאה את התחנה לשיאי הכנסות שלא נודעו עד אז וגם לא מאז.
כשחזרה לקיבוץ והיא כבר בת שבעים, הדהימה את כולנו כשלקחה על עצמה את ניהול המכבסה, ושוב הפגינה את השילוב בין נכונות לעבודה פיסית קשה, מסירות מלאה, וקשר מיוחד עם לקוחות, שהפעם היו אנחנו, חברי הקיבוץ.
מילכה הייתה אישה אלגנטית ומטופחת, ואת העבודה הקשה מילאה כשהיא לבושה טיפ טופ, עיניה התכולות בורקות והיא מאופרת ומתוכשטת, מנעלי הזהב ועד אחרונת הטבעות. מין שילוב חד פעמי של פועלת ייצור ודוגמנית על. מילכה מיעטה לשתף אחרים בקשייה, ועל מחלתה ארוכת השנים ידעו רק מתי מעט. היא שמרה פאסון ועבדה כמעט עד יומה האחרון. בשנותיה האחרונות רוותה הרבה נחת מההשקעה שהשקיעה במשפחתה.
הצלחתה הרבה של גלית, השתלבותו של לירון בחיי הקיבוץ, והנכדה אליאן לה הקדישה את כל כוחה, גם כשהכוח כבר הלך ואזל.
ליגאל, גלית ולירון היקרים, לבני הזוג והנכדות, לחברינו האחים עדה ועודי ומשפחותיהם, נאמר כי מילכה היתה דמות מיוחדת בחיי עין שמר, ולא תישכח במהרה. לבנו אתכם באבלכם הכבד.
אימוש אהובה שלי, שלנו/ גלית פולונסקי
איך אפשר בכלל להתחיל להספיד אותך?
אישה שכל כולה חיוניות, ויטאליות, אהבת החיים והאדם,
אישה שהגיל הכרונולוגי שלה הוא 79 אבל מתנהלת ועובדת במקסימום כאילו היא בת 60
אמא שלנו היתה תופעה, תופעת טבע. קיבוצניקית קשוחה מדור הבנים הראשון של הקיבוץ.
שם נרדף לחריצות מוגזמת, לעבודה קשה, לנתינה ולאהבה ללא תנאי.
היו לאמא חיים טובים, למרות הילדות הקשה שעברה כשהתייתמה מאמא שלה והיא רק בת .5 שנות הילדות בהן סבלה מחסך גדול של אהבת אם, הותירו בה את חותמן העמוק והיא סחבה את הפצע הזה לאורך כל חייה.
דווקא משום כך, ואולי בגלל כל מה שעברה, כאשר הפכה בעצמה לאמא ולסבתא, המשפחה והילדים היו כל עולמה.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה בלינה המשותפת, מתעוררת בבית הילדים ומבקשת את אמא. זה לא היה נהוג ולא מקובל שההורים מגיעים.. ובכל זאת אמא תמיד התייצבה, בכל מזג אויר ושעה וישבה איתי לעיתים עד הבוקר. למרות שגדלנו בקיבוץ עם מעט מאד "שעות הורים" אמא הייתה ללא ספק העוגן שלי, המודל לחיקוי, האדם שתמיד יהיה שם בשבילי, יאמין ויאהב אותי אהבה שאי אפשר בכלל להתחיל ולהסביר את פשרה.
היא ליוותה אותי בכל תחנות חיי, דרבנה ולימדה אותי לעבוד קשה והרבה ולשאוף גבוה. היא הייתה נוסעת איתי בכל שבת לתחרויות שחיה בכל הארץ, מגיעה לכל קונצרט פסנתר קטנטן ולא חשוב, והכי גאה בבת שלה.
וכשהגיעו הנכדות זו הייתה פסגת האושר האולטימטיבית.
אמא היתה מסיימת את עבודתה בשעות הצהריים המאוחרות ומגיעה למשמרת נוספת בבית משפחת פולונסקי.
הסבתאות סיפקה לה אינספור רגעי נחת והיא הייתה הסבתא הכי מעורבת בעולם, סבתא שהיא כמעט כמו אמא:
יודעת בדיוק מה כל נכדה עושה בכל שעה, לאיזה חוגים הולכת, מי החברות ומה הלו"ז וגם שותפה אמיתית ומשמעותית בגידול ובמשימות.
אמא חיה בקצב טורבו מטורף והיו לה אינספור חברים מכל רחבי הארץ. במשך שנים רבות היא ניהלה את תחנת הדלק בצומת כרכור, ואנשים היו מגיעים למלא דלק... אבל גם לדבר, לחלוק, לשתף אותה בכל. היא נגעה באנשים כי הייתה אמיתית, אותנטית, בלי פוזות ונתנה את הלב והנשמה בכל דבר שלקחה על עצמה.
הזוגיות שלה עם אבא היתה מקסימה ומרתקת....הם היו כל כך שונים אבל עם אהבה גדולה ומכבדת. החיבור ביניהם, כבר כמעט 60 שנה, היווה לנו מודל והשראה.
אימוש, החודש האחרון היה קשוח ועצוב. המחלה שלא נתת לה להאט אותך בכל השנים הללו, הרימה ראש ותקפה באגרסיביות. ואת נלחמת, כמה נלחמת, כל כך רצית להמשיך לחיות. רק לפני כשבוע יצאת מבית החולים לשיקום, ורצינו להאמין שעוד מעט נחזור הביתה.
לא ככה זה היה אמור להסתיים.
אנחנו חיים בשנה האחרונה במציאות לא נורמלית, ובמציאות שכזו אני מוצאת את המקום, גם עכשיו, להודות על מה שיש.
תודה לך אמא אהובה על עשרות שנים של אהבה ונתינה ללא גבול, על היותך מודל של עוצמה ונחישות, על מי שהיית עבורי.
היית ונשארת קיבוצניקית בכל רמ"ח אבריך, אהבת את השבילים, האנשים, הירוק האינסופי והיום את נאספת בחזרה לרגבי קיבוץ עין שמר שכל כך אהבת.
נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה, מבטיחים לשמור על אבא ועל כל המשפחה.
דברי הספד/ לירון תיבון
אמא, אני עומד כאן לעיניי כולם ולא מאמין שאני צריך לומר לך דברי הספד. אמא את הלביאה, עמוד התווך של הבית, זאת שמחבקת ועוטפת אותנו באהבה, זאת שמלכדת אותנו כמשפחה.
היום אני וכל המשפחה נפרדים ממך בלב כואב, לב שבור ומרוסק. אמא לפני שאת עוזבת אני רוצה להגיד לך תודה על מה שהיית בשבילי, תודה שטיפלת, דאגת, הקשבת, הבנת, אהבת והכלת. תודה שעטפת ונלחמת בכדי שיהיה רק טוב.
את תמיד תהיי בלב שלנו אמא, אנחנו מבטיחים לך שתמיד נהיה מאוחדים.
דברי הספד יגאל תיבון
מהרגע הראשון שראיתי אותך – אהבתי אותך. כך לאורך כל השנים ואוהב אותך לנצח.
מילכה אחותי האהובה/ עודי דגאי
מילכה אחותי האהובה
תם ונשלם מסלול חייך, מסלול שעקבתי אחריו בהערצה ופליאה.
החיים לא פינקו אותך:
אובדן אמנו כשאת רק בת 4 .
אח תינוק יתום שאך נולד והצריך הרבה תשומת לב משפחתית.
ואבינו איש קשוח שהקיבוץ היה בעיניו כמעט חזות כול ולא פעם על חשבון ילדיו.
על אף הקלפים שחולקו לך, גדלת להיות נערה ואשה יפיפייה כריזמטית, קשוחה חרוצה ומוכוונת מטרה.
כאשה בוגרת היית "ראש גדול" וכל תחנה בחייך המקצועיים הייתה משימה שהשקעת בה את כל כולך בראש ובנשמה ותמיד היית מרכז האירועים. בחלק מתפקידיך נאלצת להתמודד עם העולם העסקי הגברי דאז שהתקשה לקבל אישה חזקה כמנהלת אבל לבסוף תמיד זכית להערכתם. מעל הכול הקמת וניהלת ביד רמה במשך 23 שנה את תחנת הדלק באחריות טוטאלית לילה כיום שבת כימי חול. הפכת את התחנה "למוסד אזורי" כאשר מאות לקוחות היו מגיעים לתחנה כדי לתדלק ו- "להחליף מילים עם מילכה".
ב 8 שנים האחרונות כשאת כבר אחרי גיל 70 ואינך בריאה, העמסת על גבך משימה נוספת את המכבסה.
עבודה פיזית קשה ושירות בכל מצב לחברי הקיבוץ. גם במשימה זו עמדת ללא דופי עד ימיך האחרונים.
כמו בעבודתך גם מסלול חייך האישיים היו מסע של אחריות טוטלית דאגה מסירות ונתינה אין סופית לילדיך.
היית שותפה ופעילה בגידול 4 נכדותיך שהיו בעבורך עולם ומלואו ויותר.
כדרך בשר ודם גם חייך תמו להם והותירו חלל עמוק במשפחה: יגאל גלית, לירון, שי , סיוון, עמית, מיקה, מיטל ואליאן.
גם אני, אחיך, מתקשה לקבל שאת כבר לא פה ומתגעגע מאוד.
עודי
אחותי האהובה/ עדה שפירא
כל כך מהר נקטפת מאיתנו, היית האחות הצעירה והיפה בינינו. בילדותך נפטרה אמנו. לך, שהיית רק בת ארבע וחצי, היה קשה במיוחד. מהר מאוד נחמיה אבינו לקח את הטיפול בנו, לך נתן תשומת לב מיוחד, בכית הרבה והיית עצובה.
במוסד החינוכי צמחת וייפית, היית נערה יפה, מחוזרת ומלאת חיים, תמיד היה צחוק על פניך, ידעת ליצור קשרים בין אישיים והיו לך לאורך השנים חברים רבים.
אנחנו, את ואני, התיידדנו במיוחד כשגמרת ללמוד במבואות עירון, היית בוגרת יותר והיו לנו נושאים משותפים. אומנם הייתי האחות הבוגרת, אבל את היית זאת שמחליטה בינינו, היית עקשנית וכל כך בטוחה בדרכך, אף פעם לא יכולתי לקחת את האחריות בינינו
לקחת על עצמך ניהול בעבודות שונות במשך השנים, זה נתן לך ביטחון והנאה וצמחת עם העבודה לאט לאט.
מילכה אחותי, עם שמחת החיים היית אמא חמה ועוטפת לילדיך ועזרת לגדל את נכדותיך, מסירותך למשפחתך הייתה ללא גבול.
לכל אורך שנותינו חיינו אחת ליד השנייה ותמיד שמחנו להיפגש ועזרנו אחת לשנייה.
היית אחות טובה ודואגת, אזכור אותך באהבה רבה.
סבתא/ הנכדות סיון, עמית ומיקה פולונסקי:
גדולה מהחיים. צמד מילים שמתאר אותך בצורה מדויקת. איך אפשר להיפרד מאישה כל יכולה? כזו שהייתה עבורנו מהרגע שפקחנו עיניים לראשונה?
איך אפשר להיפרד ממך, סבתא שלנו?
לצד הכאב, נשתדל לספר באיזו סבתא אדירה זכינו. כל מי שמכיר אותך יודע, את אתגרת את התואר ״סבתא״. אף פעם לא הסתפקת במאפיינים הרגילים של הסבתאות. גדלנו והתחנכנו כאן בקיבוץ, תמיד קראו לזה ״ילדות חוץ״. בזכותך ובזכות סבא, אף פעם לא הרגשנו בחוץ. מבחינתנו, זה היה הבית שלנו, תחושת השייכות נטמעה בנו כל כך חזק, שלעיתים היינו מתבלבלות ואומרות שאנו מעין שמר.
גידלת אותנו ביחד עם אמא ואבא, היית שותפה מלאה בכל המובנים - לקחת אותנו לגן, לבית הספר, לחוגים, לחברים. היית נוכחת במהלך היומיום, ברגעים הקטנים והשגרתיים, לא פספסת גם את הרגעים המיוחדים והגדולים. לימדת אותנו מסירות מהי, אהבה ללא תנאים, תחושה שיש לנו גב וכתף תומכת, איתך הרגשנו מוגנות, אהובות, ובעיקר הרגשנו גאות. גאות להגיד שאת סבתא שלנו, מילכה תיבון. מתוקתקת מכף רגל ועד ראש, יעילה, פעילה, נמרצת ולעולם לא מתעייפת.
תמיד הטלפון הראשון לכל דבר, להתייעצות כנה, להסעה מהרכבת וגם לשיחה כיפית ורגילה. תמיד מעורה בפרטים של חיינו, מכירה את האנשים, ההתלבטויות וההחלטות. מעבר לסבתא המדהימה שהיית עבורנו, היית אישה ששאבנו ממנה השראה באופן מודע ובלתי מודע. ערך המסירות והעבודה הקשה שהפגנת בכל דבר שעשית, אם זה בתחנת הדלק שניהלת ביד רמה כ- 19 שנה, והפכת להיות אחת הנשים המוכרות ביותר בפרדס חנה כרכור והסביבה. אם זה בניהול המכבסה בקיבוץ, לאחר שיכולת להפסיק לעבוד מזמן, ובחרת להישאר ולתת את כל כולך לעשייה הזו יום יום.
ערך האהבה - לחיים, לאנשים, ולכל מי שעבר בדרכך, היה מאפיין שזוהה איתך, בכל מקום שבו היית. אין אחד שלא הכיר אותך, ולא אהב אותך כאילו הייתם החברים הכי טובים. הייתה לך יכולת ייחודית משלך, להתחבר לאנשים ברגע, בלי להתאמץ. יצרת לעצמך רשת חברים ענקית מכל קצוות הארץ, שכולם אוהבים אותך, ושזה מטורף איך יש לך כוח לכל זה. אני יכולה להגיד על עצמי, שבזכותך המאפיין הזה של אהבת האדם נטוע בי כל כך עמוק. הערך הזה, שנהיה מרכיב זהותי משמעותי בתוכי, הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממך.
תמיד הסתכלתי עלייך בהערצה, וניסיתי להבין איך את כזו אהובה.
סבתוש את באמת אחת ויחידה. אם נצליח להיות כל יום קצת יותר אוהבות אדם, נקיים את צוואתך באופן הכי מכבד שקיים.
הראש מבין, אבל הלב עדיין מסרב להאמין.
נקיים את צוואתך, ונישאר משפחה פעילה ונמרצת, חזקה, מאוחדת ומאושרת, כמו שאת היית בכל שנות חייך המלאות.
עכשיו הגיע תורך לנוח, נוחי על משכבך בשלום סבתא אהובה. אוהבות אותך עד סוף הימים,
הנכדות שלך
מילכה/ שי פולונסקי, בעלה של גלית ביתה של מילכה
מילכה היתה כספית רועמת, שדה משחת.
קצב החיים שלה היה מסחרר, היתה לה אנרגיה אין סופית של אהבת אדם, חריצות, מוסר עבודה נדיר ואמא וסבתא כמו באגדות.
הבנות שלנו ראו בה אמא שנייה, הקשר היה הרבה יותר מסבתא רגילה היא העניקה להן, ובהמשך לאליאן המתוקה, את כל מה שרק היה אפשר.
הבנות היו כרוכות אחריה כמו החלילן מהמלין, וגם כשגדלו המשיכו לשתף, לעדכן, להתייעץ ולהחזיר אהבה שלא תלויה בדבר.
מילכה ויגאל היו כמו זוג יונים, תמיד ביחד, לא נפרדים. היא מהירה וקופצנית, הוא מתון ורגוע
הם תמכו בצמיחה האישית של כל אחד מהם - היא בקריירת הניהול, והוא כקולנוען ויחד התמודדו עם לא מעט
אתגרים לאורך השנים.
הם העניקו ילדות מאושרת לגלית וללירון ולא פחדו להחצין רגשות, או כמו שיגאל תמיד חוזר ואומר: "רק חום ואהבה! כל היתר זה בונוס".
מעל הכול, הקשר של מילכה עם גלית היה יחיד ומיוחד בעיניי.
אני זוכר את השיחה הראשונה בטלפון עוד לפני שפגשתי את מילכה, איך הן מדברות ביניהן, כמו אחיות, בפתיחות ובאהבה אין קץ.
מילכה ראתה בגלית את כליל השלמות, וגם אני.... גלית הגשימה עבורה את כל החלומות שאמא יכולה לבקש הימים האחרונים היו קשים ועצובים, מאישה מלאת מרץ החיים נזלו מתוכה והנשמה פרחה לה לשמיים בבית החולים הבטחתי למילכה שאשמור על אחדות המשפחה ואני יודע שזה הדבר שהיא הכי היתה רוצה.
מילכה חמותי האהובה - נזכור אותך תמיד נמרצת, אוהבת, חייכנית, אגדה עוד בחייך.
נוחי על משכבך בשלום.
מילכה/ מליק גור
לפני הכל מילכה מקבוצת "צאלים".
כל חיינו חיינו יחד. היחד היה חשוב והאנחנו הרבה יותר חשוב מהאני.
מתוך היחד פרח האני של כל אחד והיחוד שלו.
עוצבנו בכל השנים הרבות הללו כשקבוצת צאלים היא הדבר החשוב.
כמו אותן אבנים שנכנסו לזרם הנהר כאבן גולמית ויצאנו מזרם החיים כחלוקי נחל שפינותינו עוגלו כשתוכנו נשאר כשהיה.
חבוקים בגזע אחד צמחו ופרחו הענפים צימחו עלים ופרחים ענפים ששרטטו את סיפור חייהם בשמיים הכחולים.
אלתרמן:" השנים שהגביהו את העצים, הן אותן השנים שכופפונו"
מילכה. לא אותך!!
שנה אחר שנה נוספו טבעות לעץ ולנו נוסף עוד קמט.
מילכה לא הספקת הכל . מוטי המר: "אם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו ומשהו נשאר אתו"
גם ביטבתה גם בזיקים בבית השיטה ובאלמגור מזילים דמעה אתך. את הרביעית שמצטרפת לקבוצה בחורשה גם פה את לא לבד.
גדלנו בדור שלא חיבק בפגישות אבל הסתגלנו והבנו שבשביל לקבל חיבוק צריך לחבק.
בסופי הדברים אומרים "להתראות" זה לא כל כך מתאים להפעם. אלתרמן: "סופי הדרכים המה רק געגוע."
בזמן האחרון היה קשה ליצור אתך קשר, כתבתי לך מכתב מועדת קבוצה בו הזכרתי לך שאת פייטרית שמנצחת תמיד.. כמי שנוהגת ב"מיקרה" ירוקה עם גיר רגיל ומגיעה לכל מקום.
מילכה בלי הפסקה, תמיד בדרך למעשה הבא. נמשיך כשאת עמנו ורוחך ממשיכה לנשוב...נכון שאיש עוד לא ראה רוח אבל רואים את העלים נושרים, את הדגל מתנופף ואת מעשיך, את כל מה שיצרת.. את משפחתך.
ו"כבשה ואיילת תהיינה עדות, שליטפת אותן והוספת ללכת" ..אלתרמן
מילכה/ ענת לידרור
את מילכה הכרתי איך לא במכבסה.
אני מכירה אותה פסיק ממה שמכירים אותה רבים אחרים בעין שמר, ובכל זאת היא אחת הנשים שהתחברתי אליהן הכי מהר.
בגיל 20 יצאתי מהקיבוץ (ומכבסת הקיבוץ) לחיי תל אביב ומאז במשך 20 שנה הייתי "בחוץ", למדתי לכבס במכונת כביסה והייתי על זה גם בשנים הראשונות של שני ילדים קטנים.
כשעברנו לעין שמר, עברנו דירה ללא אפשרות למכונת כביסה ושמחתי להזדמנות לשחרר את הכביסה, המכונות והזמן.
כך הגעתי למכבסת עין שמר. לא היה יכול להיות טוב יותר מאשר לפגוש שם את מילכה. היא קיבלה אותי ואותנו במאור פנים, לימדה כל מה שצריך, דאגה לנו לטיפול אישי, כמו למשל ההבנה שנקלטים חדשים יתקשו לסמן את כל הבגדיהם. מילכה התאימה את השירות וכיבסה לנו ולנוספים בלי לסמן.
מילכה גם הייתה שומרת לי בגדים, לילדים, היינו מדברות על נעליים ועל אוסף היד שנייה שנמצא בחדר שמעבר שצריך להיות מרחב יד שנייה מזמין. גם לזה היא רצתה להגיע.
להתחיל את היום בלפגוש את מילכה, תכולת העיניים לבושת השיק עם זהב ומאור פנים, רעננה כאילו כבר לא אמצע היום מבחינתה, היה מעורר השראה ובוסט טוב להמשך יום.
לפני שנה כבר התחלתי לקבל נעליים. היינו אותה מידה, כמויות של נעליים חדשות שמילכה לא נעלה. נחשו מה היה משותף לכולם? הזהב והנוצץ.
היינו מדברות על המכבסה ועתידה כעסק, זה מאד הטריד אותה והיא רצתה לוודא שהמכבסה תתייצב ותתבסס כעסק/ ענף בקיבוץ. היא פנתה אלי לחיבור עם גבעת חביבה ועוד כל מיני. דיברנו על שיווק המכבסה פה ושם.
מילכה יקרה, תחסרי לי מאד, עדיין מצפה לפגוש אותך. תודה על הזמן שהכרנו.
ענת לידרור
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!