יצחק נולד ב- 31 באוגוסט 1927 בעיר אלכסנדריה שבמצרים להוריו זלדה ואליהו דנון. 

בבית דיברו צרפתית ולדינו. הוא נקרא יצחק על שם סבו מצד אביו. לאחר זמן מה עברה המשפחה לגור בעיר סואץ, בגיל 5 התחיל ללמוד בגן איטלקי, ושנה לאחר מכן עלה לכיתה א'. יצחק היה תלמיד טוב, והצטיין במיוחד בשיעורי הנצרות. בקיץ המשפחה הייתה מבלה הרבה בחוף הים. אביו עבד כרופא על אנייה בבעלות אנגלית, ואמו היתה עקרת בית. ב-1937, כשהיה יצחק בן 10, נולד לו אח - אברהם (ברטו).

לאחר שקו האוניות שבו עבד אביו נסגר, המשפחה עברה לקהיר, שם למד בבי"ס יהודי.

לבית הספר של הקהילה היהודית שבו למד יצחק היו באים שליחים מהארץ לגייס את התלמידים לתנועה. כשהיה בן 12 הצטרף לתנועת הצופים העבריים – עז"ה - ולאחר כשנתיים הוא עבר לתנועת השומר הצעיר. 

בתיכון עבר ללמוד בבי"ס של המסדר הישועי, בו התקיימו הלימודים בצרפתית. חייו התנהלו בין החינוך היהודי בבית, לבין החינוך האירופאי-נוצרי בבית הספר. 

בהמשך מתגייס יצחק להגנה במסגרת חוליות שונות של בוגרי השומר הצעיר במצריים, שיועדו להגן בעת צרה על מבנים של הקהילה היהודית.

במסגרת זו נסע בקיץ 1947 לארץ ישראל עם עוד 9 נערים לאימון מסכם. להפתעתם בוטל האימון, אך הם נהנו מטיול של 10 ימים ברחבי הארץ. לאחר שחזרו למצרים, מתגבשת בליבם ההחלטה לעלות לארץ.

כשחזר יצחק למצריים הדריך וריכז קן בתנועה, ובשל כך הופיע ברשימות הבולשת המצרית כפעיל ציוני.     ב- 15 במאי 1948, ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, החליטו השלטונות המצריים לאסור יהודים, ובמיוחד את חברי תנועות הנוער הציוניות. נעצרו כמה מאות יהודים מתנועות ציוניות ויצחק ביניהם. הם נשלחו למחנה מעצר במדבר, שם זכו לאוטונומיה תרבותית, למדו עברית ועסקו בתעמולה ציונית.        באוגוסט 1949, בעקבות הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצריים, השתחררו ומיד התארגנו לעלייה לארץ.

בספטמבר 1949 השאיר יצחק את משפחתו מאחור ועלה ארצה. בחודש דצמבר הגיע לעין שמר ונפגש עם חבריו לגרעין. בקיבוץ התחיל לעבוד בפלחה ובגידולי שדה. בהמשך הגיעו גם אחיו והוריו לארץ.

כשהגיע יצחק לקיבוץ, התחבר כמו שאר בני הגרעין עם קבוצת אלון המקבילה של בני הקיבוץ, שם הכיר את חנה וילן בת הקיבוץ. הם הפכו לבני זוג, והרבו לטייל מחוץ לקיבוץ. בשנת 1952 נקרא יצחק לצאת לשליחות בצרפת לנהל חוות הכשרה, אך היתנה את נסיעתו בהצטרפותה של חנה אליו. כדי שתוכל חנה להשתחרר מהצבא ולנסוע עימו, הם מתחתנים. החתונה נערכת בקיץ של אותה שנה, בחדר האוכל, וימים ספורים לאחר מכן מפליג יצחק לצרפת, כדי להכין את החווה לבוא הנערים. בהמשך חנה מצטרפת אליו. לאחר כשנה הם חוזרים לארץ. ב- 13.5.1954 נולד בנם הבכור, עמיר. הם שמחים מאוד עם לידתו. כעבור שנה וחמישה חודשים, ב- 19.10.1955 נולדת בתם רונית. ב- 29.12.1959 נולד בנם השלישי, אורון.

באוקטובר 1965 מתגלים אצל עמיר, בנם הבכור, סימנים אדומים על רגליו. הוא נלקח לביה"ח הלל יפה, שם מאובחן כחולה לוקמיה, ומשם מועבר לתל השומר. במשך שלושה שבועות הוא נאבק במחלתו, אך המחלה האכזרית גוברת עליו וב- 24.10.1965 הוא נפטר, כשהוא בן 11 בלבד.

לאחר האובדן חנה ויצחק  מחליטים לנסות לשקם את המשפחה באמצעות לידה נוספת.  ב-29.3.1967 נולדת בת הזקונים שלהם, עינת. בדצמבר של אותה שנה הם טסים לשליחות במרסיי שבצרפת, שם הם שוהים שלוש שנים וחצי. השליחות מיטיבה עם המשפחה, יצחק מצליח בעבודתו בתנועה, ובסופי השבוע הם מרבים לטייל ברחבי אירופה. 

לאחר חזרתם ארצה הם משתלבים בקיבוץ. יצחק מתחיל לעבוד במפעל הגומי בתפקידים שונים: מנהל מחלקת התערובות, ריכוז העבודה, ניהול הרכש וניהול המפעל. הוא ממשיך לעבוד במפעל בהתמדה רבה עד הגיעו לגיל 90. יצחק היה פעיל בקיבוץ - עבד בפלחה, בכותנה ובמפעל הגומי. היה מזכיר הגרעין המצרי, מזכיר הקיבוץ יחד עם ג'ניה ריפתין, מרכז ועדת חברים, מרכז ועדת עבודה, חבר בוועדת דירות, ועדת נסיעות לחו"ל ווועדת מינויים.

בזמנו הפנוי אהב יצחק לעסוק בפעילות של בנייה ויצירה פיסית, יצירת עבודות ויטראג' ופסיפס יפהפיות, ונהנה  מלימודי מזרחנות. 

ליצחק וחנה נולדו 4 ילדים: עמיר, רונית, אורון ועינת 6 נכדים: נחום, דוד, יעל, בר, נרי ואנה

ו-2 נינים: אלון והדר

יצחק היה איש חיובי ואופטימי, אהב את החיים ואהב אהבה גדולה את חנה, עמה חי למעלה מ- 70 שנה, את ילדיו, נכדיו וניניו.

יצחק היקר, אדמת עין שמר אוספת אותך אליה בעצב וביגון. יהי זכרך ברוך.

74 שנים אנחנו יחד. הצטרפת לגרעין המצרי לאחר שעלית ארצה ב49. עם סיום לימודיי במעברות הגיעו למסיבת הסיום במשאית מהקיבוץ ההורים והחברים, שם הכרתי אותך לראשונה. בחור חתיך ומרשים, השיח שלנו התחיל שם ונמשך עד היום. כבר כשהתחלנו לצאת פגשתי אדם טוב, רגיש ומתעניין, וכך נוצר קשר שהוביל לנישואין. יצחק עבד יחד עם אבא שלי חנוך והוריי אהבו מאד את יצחק והעריכו אותו. כשנשלחת לצרפת בשליחות התנועה, התנית את הסכמתך בתנאי שאצטרף אליך. באותה תקופה הייתי חיילת והתחתנו כך שאוכל להצטרף לשליחות איתך. התחתנו בעין שמר. בצרפת יצחק ניהל את חוות זט - חוות הכשרה חקלאית. 

כשהייתי בהריון עם בננו הבכור עמיר חזרתי לארץ כדי ללדת כאן. החיים הטובים נמשכו ונולדו רונית ואורון. בננו הבכור עמיר נפטר בגיל 11 ממחלה קשה. לאחר פטירתו הבאנו לעולם את עינת ונסענו כולנו יחד לשליחות בצרפת. נפתח בפנינו עולם חדש. זו הייתה תקופה נהדרת כמשפחה, נסענו טיילנו הרבה והילדים נהנו וגם אנחנו.

יצחק המשיך בתפקידים בקיבוץ כמזכיר וכמנהל מפעל הגומי, ואני תמכתי בו על שלקח על עצמו והיה פעיל. הגענו לגיל השלישי על הטוב והרע שבו תמיד ביחד, בשיתוף, בחברות ובאהבת אמת. תודה על חיים טובים ונעימים יחד, תודה על כל מה שעשית עבור המשפחה, הילדים הנכדים והנינים היו מרכז חייך, תמיד התעניינת, הבעת את דעותיך, תמכת והקשבת. היה שלום יצחק אהובי.

אבא יקר נוח על משכבך בשלום.

הגיע הזמן להיפרד.

חיית חיים שלמים, ארוכים ומלאי התרחשויות.

נולדת ב-1927, בין המלחמות, באלכסנדריה שבמצרים, עלית לארץ ב1949, הכרת את אמא וחייתם זה לצד זו באהבה, כבוד ומסירות.

כזוג צעיר, עם שלושה ילדים קטנים, חווית אבדן בן בכור, עמיר, למחלת הסרטן. האירוע היה טרגי ואתם כזוג צעיר נאבקתם, לא ויתרתם, לא הרמתם ידיים והמשכתם לבנות את המשפחה שלנו. בחרתם בחיים והבאתם את עינת. בתקופה ההיא בקיבוץ ובקהילה שלכם האיפוק היה ערך עליון ולכן הכאב והאבדן נשאר ועובד רק ביניכם, בלילה. אני יודעת מאמא שאתה תמכת בה ועזרת והקמת אותה מתוך אותו כאב גדול. בשנים האחרונות עם ההזדקנות ומכאובי הגיל ניסינו לרמוז לכם שכדאי שיהיה יותר קל להביא לכם עובדת שתתמוך, תטפל ותקל על החיים שלכם. אמא אמרה לא אין צורך הרי יש לי את אבא שלכם. אבא, מילאת את תפקידיך בכבוד, בצניעות וביושרה בלתי רגילים. כל מי שהכיר אותך העריך אותך מאוד. תרמת בקיבוץ בכל דרך אפשרית, בכל הועדות ואיפה שנדרשת. כאשר היה צריך לבחור בין טובת הקיבוץ לבין טובת המשפחה לא היה ספק הקיבוץ לפני הכל. 

אבא, בימים האחרונים ישבתי לידיך בבית החולים וצפיתי בך בימיך האחרונים. ההכרה כבר לא הייתה צלולה אבל הידיים שלך, אותן ידיים מופלאות שידעו לבנות, לתקן, לשפץ וליצור בכישרון רב המשיכו בתנועה מתמדת לשנות, לתקן ולסדר את הגוף המתכלה. 

נהגת, בבית, על הכורסה, מול אמא, לשבת בתנוחה שמשלבת ידיים האצבעות ולגלגל אגודלים. תנוחה זו כל כך אפיינה אותך שהיינו צוחקים עליה. והנה בבית החולים באותם רגעים שניסית לסדר ולארגן את הגוף הדואב ראיתי אותך מנסה לחזור ולשלב ידיים ולחזור לאותה תנוחת גלגול האגודלים. אבל לא, זה כבר לא קרה הידיים לא הצליחו להתאחד והבנתי שמשהו השתנה ולא יחזור יותר.

אבא, זכיתי להיפרד ממך, לחבק אותך, לקבל ממך חיוך מלא טוב לב. 

היום אני נפרדת ממך פעם אחרונה ומבקשת סליחה אם פגעתי בך. 

אבא אהוב שלי תודה על הכל.

רונית.

אבא שלי יקר. אתמול נשמת את נשימתך האחרונה. נפרדת מהעולם שבו חיית 97 שנים ועוד חצי שנה. אבל חצי השנה האחרונה ובמיוחד החודשים האחרונים היו קשים מאד עבורנו וקשים עוד יותר עבורך. אני יודעת שסבלת וכאבת, ולמרות זאת, ניסית לחייך ושמחת מאד כשבאנו לבקרך. אני שמחה שאתה כבר לא סובל. אני בוחרת לזכור אותך כפי שחיית לפני התקופה הקשה הזו.

היית אדם של עבודה, לא יכולת לשבת בשקט מבלי לחפש מה לעשות. עד השנים האחרונות עוד עשית עבודות בבית, מסדר וניקיון ועד עבודות תחזוקה, וכן עבודות יד. בגיל 90 עוד עשית עבודות פסיפס מדהימות. היית איש העולם הגדול, אהבת לשמוע מוסיקה קלאסית, לקרוא ספרים, ואני זוכרת שהיית קורא בספר עד שהעייפות הכריעה אותך והספר היה נופל מידיך. ידעת לדבר במספר שפות, נולדת במצרים ובבית הוריך דיברו צרפתית, שם למדת בבי"ס איטלקי וכמובן ששגרו בפיך גם ערבית ומעט אנגלית. אני זוכרת שכשהיו עושים תרגילי בטחון בקיבוץ ומדמים חדירת מחבלים (כשהמציאות עוד הייתה נורמלית הרבה יותר...), תפקידך היה להיות בצוות המשא ומתן עם המחבלים ולדבר איתם בערבית. 

שילבת בתוכך חוזק נפשי, שקט וצניעות, כיבדת כל אדם באשר הוא אדם. החזקת בערכים של פעם, והמדינה והקיבוץ היו חשובים לך מאד, ולכן שמחתי שמחלתך הקשה חסכה ממך מלראות את כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות. וכמובן, שאהבת את משפחתך מאד. אהבת את אמא ודאגת לה מאד. ילדיך, נכדיך וניניך מילאו את עולמך. אהבת להחזיק את התינוקות שנולדו ולהרימם למעלה תוך כדי שאתה מסתכל עליהם בגאווה וכן נהגת להקפיצם על ברכיך כאילו הם דוהרים על סוס. היית מדור שלא ידע לבטא את רגשותיו במילים, אבל תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי. אני יודעת כמה שמחת כשילדתי את אנה המדהימה שלי. אני מצטערת שהיא לא זכתה להכיר אותך כשעדיין היית בריא וחזק. 

אני רוצה להאמין שירשתי ממך ערכים טובים ושביחד עם אמא התווית את דרכי בחיים, לצד העידוד לעשות את הדברים שאני אוהבת. אני אומרת לך שלום בפעם האחרונה בקול רם, אבל אמשיך לחשוב עליך הרבה ואולי גם לדבר אליך בליבי. 

עינת.

סבוש שלי אהוב שלי, זכיתי בסבא הכי טוב בעולם.

הגעגוע אליך כבר עכשיו עצום וכואב. אין מספיק מילים שיוכלו לתאר את גודל ועומק אהבתי אליך, אל האדם שאתה, אל הסבא שהיית עבורי.

אין מספיק מילים שיתארו את האהבה שלך למשפחה. האהבה לסבתא, אהבה של 74 שנה, האהבה לילדים הנכדים והנינים שלך שגידלת במסירות אין קץ עד גיל 97 וחצי. כואב לי נורא שסבלת בחודשים האחרונים אז רוצה לזכור ולהזכיר את כל הטוב שהיה בך ובזכותך. לימדת אותי על אהבה ומסירות אינסופית. לאהבה שלך היו הרבה ביטויים בדברים המעשיים היומיומיים שיכלת לעשות במו ידייך עבורנו. היא התבטאה בבית הבובות הענקי שבנית לי בגיל 6 לכל הברביות, עם 4 חדרים ועליית גג. היא התבטאה בטוסטים הכי טובים שהכנת, בטיולים ובפיקניק בטבע, באוהלים שהקמת לנו באמצע הסלון, במסגרות שהכנת כדי לתלות כל ציור של סבתא, בעבודות ויטראז' ופסיפס שיצרת וחילקת כמתנות, באגוזים שפיצחת וקלית במלח בתנור והגשת לכל אורח. זוכרת אותך תמיד פעיל, אוהב לקום מוקדם כל יום בחמש בבוקר לצאת עם האופניים למפעל ובפנסיה עם הקלנועית להדרן, העיקר לצאת ולעבוד. גם בבית חולים כשהיית מאוד מטושטש אמרת בדאגה שאתה צריך לקום ללכת למפעל ואיפה האופניים. אהבת וארגנת ארוחות משפחתיות בהם תמיד בירכת בדמעות של התרגשות. אהבתי לשמוע את כל הסיפורים ממצריים, על הפעילות בשומר הצעיר ועל איך שהיית במחנה מעצר במצריים ונלחמת על חירותך וציוניותך ועשיתם שביתת רעב, על ההיכרות עם סבתא ואיך ניסית להרשים אותה בדייט כשלקחת אותה לטיול עם הג'יפ של הגדש, על השליחות לצרפת ועל 7 השפות שאתה יודע. תמיד דאגת שיהיה למשפחה הכל, שיהיה מאורגן וכל מה שצריך לכולם. ואם צריך בנית ועשית במו ידייך. תמיד התעניינת ושאלת איך הולך בעבודה בעיר ובחיים שלנו. השתמשת בכל כוחותייך למען העצמאות והבריאות שלך. כל רגע עד הסוף נלחמת ונאבקת ועשית הכל כדי להמשיך להיות איתנו לעוד רגעים קטנים ופשוטים של הנאה שנשארו- בכוס תה יחד, שנחזיק ידיים ונשמע מוזיקה טובה. 

סבא שלי, תנוח בשלווה כעת. תודה לך על כל מה שעשית ונתת ועל מי שאתה. תהיה חסר לי כאן כל כך אבל האהבה שלך נשארת כאן איתנו. אני אתגעגע. לעד אוהבת אותך, נרי

הייתי ילדה עירונית שבאה לבקר אצל סבא וסבתא בקיבוץ. הוא היה לוקח אותי על האופניים למכבסה. בחדר אוכל היינו מגיעים לקופה והיו מציגים אותי בתור הנכדה של חנה ויצחק. הרגשתי גאה ומיוחדת. אני זוכרת את הישיבה בשולחן ליד החלון ואת איך שסבא היה הולך להביא סודה וחוזר עם מגש וכוסות מקרקשות. 

כשהלכנו בשבילים הייתי שואלת על העצים או הבתים בקיבוץ והוא היה עונה על כל שאלה בסבלנות.         אני זוכרת את השקט של שבת אחרי הצהריים, רואים ביחד טור דה פראנס. כשהייתי ישנה אצלם, הוא היה מארגן לי מיטה בחדר הקטן וכל דבר היה מונח במקום, בסדר ונועם, כדי שארגיש כמה שיותר אהובה ובבית. הוא היה מכין את הטוסטים הכי טעימים בעולם כולו. ואחר כך בבית, ההורים היו מנסים לשחזר את זה אבל זה אף פעם לא השתווה.  הוא היה איש חזק, שלא היה דבר שהוא לא ידע לעשות. ולעשות על הצד הטוב ביותר. הוא היה יצירתי, עם ידי זהב.  הוא חי כמעט 100 שנים של ימים יפים וימים קשים, והיה לאחרים סלע איתן של אחריות, יציבות וערכים.  אבל בשבילי הוא תמיד יהיה סמל, לכמה עוצמה יש ברוך.  הוא לימד אותנו והיווה דוגמה, איך לשים אחרים לפני עצמנו, איך לתת בלי ציפייה לתמורה, לא מקושי ומאמץ, אלא מנדיבות. כי הוא היה איש נדיב במובן הכי עמוק של המילה . הוא היה נדיב בחום, בנשיקות, במשחק. נדיב בצחוק ומעל הכל, בחיוכים. אין סוף חיוכים. השיעורים שלמדתי ממנו, איך להיות בן אדם טוב, יישארו איתי לעד         . אני אוהבת אותך סבא וגאה שהייתי הנכדה שלך

כשהיינו ילדים בשנות ה-90, עם נחום דויד ויעלי, אתה הקמת לנו אוהל משולש כחול על הדשא, והפכנו אותו למחנה שמשי, אתה ואני מותחים חוטים ליתדות. זוכר את הפיקניקים שעשינו יחד, כשאתה טיגנת שניצלים על גזיה כתומה, ותמונה שלך ושלי מבשלים קפה בפינג'אן ביער?

בשנות ה-2000, כשהיית מתמחה בוויטראז', הקמת לך סטודיו קטן במחסן ויצרת חלונות ומנורות צבעוניות שהאירו את העולם שלי בצבעים בוהקים. ובכל שלישי, ההורים עובדים עד מאוחר, נרי ואני מבקרות אצלכם, והארוחות המשותפות שלנו היו מלאות שיחות נעימות, וצחוקים בעודנו צופים שוב ושוב בפרקים של מיסטר בין. אתה זוכר סבא? יש זיכרון ארגוני יקומי כזה? במקום שאתה נמצא בו עכשיו?

בשבתות, הארוחות המשפחתיות אצלכם היו תמיד חגיגה קולינרית, מלאות במטעמים המופלאים שהכנתם, המיונז שלך היה הטוב בעולם, והפלאן בצלוחיות הזכוכית החומות, עוגת הסולת עם שקד קלוף מלמעלה, צ'יפסים במכשיר הצ'יפסר האגדי, ופרוסות החלומי החלומיות.

ובכל פעם זה היה לי נעים, חמים ומחבק להיות סביבכם. תחושת הזמן מתעתעת בי, ניסיתי להיזכר בדמות שלך רוכב על האופניים שלך, הדר ניסתה להיזכר בקול שלך. גם כשפרשת לגמלאות, אחרי שנים של עבודה במפעל הגומי, והרבה אחרי גיל הפרישה, המשכת להקדיש את עצמך לעמל היום וליצירה, יצירות בהדרן, תיקונים בבית לכל מה שצריך, סיבוב לחדר האוכל ולכביסה ביום, פיצוח וקילוף פקאנים בכמויות בערב, – אפילו בביקור בבית החולים, דאגת לשדרוג הלוגיסטיקה של ארוחת הערב, והראית לי איך תשומת לב לכל פרט יכול לשדרג את החוויה שלנו שם.

הדרי, הנינה שלך, גילתה גם היא את הייחודיות שלך. אמנם 90 שנה מפרידות ביניכם, אך כששמעה על מותך, הצטערה כל כך שלא היה לה עוד זמן איתך סבא. אני מתמלאת סיפוק על הזמן המיוחד שהיה לכם; בבקרים, כשצעדנו לגן, עצרנו אצלך בהדרן, ואתה בתבונה ובאהבה הראית לה את כל מה שאתה עושה, בבית היית מקריא לה סיפור או משחק איתה בכדור באהבה אינסופית. סבא היא כבר לומדת שח מט והצטערה שלא תראה את דבשי הכלב אז תבוא לבקר אותנו טוב? התמונה שאתה מסיע אותה בקלנועית עם וינסי המדהימה שלנו נמצאת מעל המיטה בלוח התמונות, הסתכלנו עליה לפני השינה והיא אמרה שהיא כבר מתגעגעת אליך. ניסינו לדבר אליך ולשאול אם היית באיטליה. 

יצחק, אתה היית דמות ייחודית ומעוררת השראה – לא איש של תוצאה סופית, אלא איש של הדרך, עם תשוקה אינסופית לחיים, לסביבה. היית צנוע להפליא, משפחתי בצורה הכי חמה, נו מהגרעין המצרי אתם יודעים, טוב כזה. חביב ומסביר פנים, חובב היסטוריה מושבע, אהבת לטייל, והנוכחות שלך הייתה תמיד משמעותית ומחזקת עבור כולנו.

סבתא ואתה בברית עולמים אחת לשני, הברית השנייה שלך הייתה לקיבוץ עין שמר, שהוא היה וגם יהיה ביתכם לעולמי עד.

אתה היית תמיד מתעניין בנו, בכולם, מה עושים עכשיו, איך בעבודה, איזה תובנות יש לנו. היה לך חשוב לנסות ולהישאר כמה שיותר מחובר למציאות, גם כשהמציאות מצידה כבר נתנה את אותותיה בך. הזקנה ניסתה לקפוץ עליך מכל מקום, עם האובדנים שלה, ואתה – לא ויתרת, נלחמת בה כמה שרק יכולת. נלחמת להישאר בריא, עצמאי, צלול, כדי שתוכל לסדר עוד משהו, לדאוג לעוד מישהו, ולהיות עוד עם סבתא חנה. וכשכבר לא יכולת עוד לעמוד בקצב החדשות והעדכונים, אמרתי לי בלב שמזל שאתה לא חווה איתנו את הכאב הנורא הזה של השביעי באוקטובר והמלחמה הארורה, וכשנפגשנו ניסיתי לחלץ ממך עוד איזה שביב סיפור, זיכרון או תמונה שקרתה פעם ואולי תתן לי קצת אור ותובנה על כל שקורה לנו עכשיו במדינה.

אני גאה בך סבא יצחק שלי, היית סבא ורב סבא למופת, ואני כל כך אוהבת אותך. מקווה שלא כואב לך עכשיו, ושאתה תמשיך ללוות אותנו ברוחך, בזיכרונות ובגישה המיוחדת שהייתה לך. אני מאמינה שהפרידה שלנו היא רק במציאות הפיזית הדחוסה, הקשה והיפה הזו, נתראה בגלגול הבא.תמיד היה לך כוח סבא. באחד הימים האחרונים כשעוד היית בהכרה, אמרת לי: "אין לי כוח." אז עכשיו אתה משוחרר, סבא – אנחנו נשמור לך על חנה. אני מקווה שהצלחנו לתת לך מעט מהאהבה שהענקת לנו במשך כל כך הרבה שנים.

אתה משוחרר מכל דאגה ויכול להתפנות להמשיך במסע שלך. כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.