ביום ראשון ליווינו למנוחת עולמים את חברתנו חנה דנון. אלה הדברים שנאמרו בהספד הקיבוצי:

עזה כמוות אהבה... חודש לאחר מותו של יצחק דנון, אהוב נעוריה ושותפה לחיים, אנו מביאים למנוחת עולמים את חברתנו חנה דנון לבית וילן.

חנה נולדה ב-1932 להוריה, סוניה וחנוך. השניים גרו אותה תקופה במושבה חדרה עם חבריהם לקבוצת "שומריה", בוגרי קן השומר הצעיר בלודג'. ברוח העדה השומרית כונסה מייד שיחת קיבוץ לבחירת שם לתינוקת הראשונה של הקבוצה. אולי רחל, אולי אורה. סוניה הקשיבה בנימוס לכל ההצעות ואז הודיעה שלילדה יקראו חנה, על שם אמה, ובכך הסתיים הדיון. בקיבוץ כינו אותה חנהל'ה והיא הפכה לילדת תפנוקים של כל החברים.

בגיל שנה הצטרפו אנשי "שומריה" לקיבוץ הצעיר עין שמר, וחנה נכנסה לבית הילדים שכבר מנה שלושה פעוטות. בהמשך נולדו ילדים נוספים שביחד הפכו לקבוצת "אלון" – הקבוצה הראשונה של עין שמר. חנה הייתה ילדה מוכשרת וחרוצה, והגננת חנה לולו בן אשר כתבה עליה ביומנה שהיא מציירת יפה ונקי, תכונה שתתגלה אצלה מחדש בערוב ימיה כשתחזור לצייר ציורי טבע שופעים ומלאי צבע, שמקשטים קירות רבים בעין שמר.

בהיותה בת שש נסעה עם הוריה לשליחות בפולין. אביה חנוך, כמו בני משפחת וילן נוספים, היה איש ציבור פעיל וייצג לא פעם את הקיבוץ ואת התנועה הקיבוצית. בעודו שוהה בקונגרס הציוני בבאזל נודע לו כי מלחמה עומדת לפרוץ והוא מיהר להתקשר לסוניה, ולזרזה לעזוב מיד את המדינה. חנה ואמה עלו על הרכבת האחרונה מפולין, ובמסע ארוך דרך רוסיה הגיעו לארץ, כאן התקבלו בחום על ידי חברי הקיבוץ והתאחדו מחדש עם חנוך.

כשהייתה חנה בת 10 נולדה אחותה שולה, לימים חברת קיבוצנו שולה קצנלנבוגן, זכרונה לברכה, ושנתיים לאחר מכן, נולד אחיה אברהם, יבדל לחיים ארוכים.

בהיעדר בי"ס תיכון בקיבוץ, עברה קבוצתה של חנה ללמוד במוסד בקיבוץ מעברות, שם אומצו הנערים על ידי משפחות מהקיבוץ, השתלבו בפעילות התוססת של בני גילם (שגם להם דרך פלא קראו קבוצת "אלון"), ולקיבוץ היו חוזרים רק אחת לשלושה שבועות.

בשנת 1951, בעת מסיבת סיום הלימודים פגשה חנה את יצחק דנון, והניצוץ ניצת

חבר הגרעין המצרי שהגיע באותם ימים לעין שמר, וסיפק לקיבוץ הצעיר הרבה עניין חברתי, פוליטי וגם רומנטי. יצחק, מעבר להיותו איש שופע ידע וקסם, עבד באותה תקופה בנגב והחזיק בג'יפ צמוד – ללא ספק יתרון רומנטי משמעותי, והזוג המתהווה חרש את הארץ ברגל וברכב. בהמשך חייהם המשותפים הפכו טיולי הטבע לחלק מרכזי ובלתי נפרד מההווי המשפחתי. 

בצבא למדה חנה שרטוט, אולם שירותה נקטע די מהר, לטובת חתונה עם יצחק ונסיעה משותפת לשליחות בצרפת. גם פרק זה בחייה היה קצר, שכן חנה הרתה והשניים חזרו לארץ ללידת בנם הבכור, עמיר. בעקבות עמיר נולדו גם רונית ואורון והמשפחה התבססה בקיבוץ. בגיל 11 לקה עמיר בלוקמיה קשה, ונפטר בתוך שבועות ספורים מגילוי המחלה. המכה הייתה קשה וחנה מעולם לא הפסיקה להזכיר את עמיר ולהתגעגע אליו.

למרות זאת המשפחה קמה מן האבל, הולידה את בת הזקונים האהובה עינת, ויצאה לשליחות נוספת בצרפת. שלוש שנים וחצי במרסיי היטיבו עם חנה ועם המשפחה כולה – הלינה המשפחתית החמה, הטיולים הארוכים ברחבי אירופה, והשיפור בכישורי הבישול של חנה נוסח דרום צרפת, היו כנראה המתכון הנכון.

עם חזרתם ארצה, חנה נכנסה למפעל הגומי בתפקיד מזכירה, והמשיכה לעבוד שם כ-25 שנים. היא ניחנה בזיכרון מעולה ובמחשבה חדה, והקפידה להיות מעודכנת בנושאים שעל סדר היום הקיבוצי. למרות שלא מילאה תפקידי הנהגה וניהול, החזיקה בדעות ברורות ומגובשות.

ואת דעותיה השמיעה בין חברים ובני משפחה, בסגנון התקיף הייחודי לה.

חנה הייתה אשת עבודה מסורה כל חייה. לאחר שסיימה את עבודתה במפעל, פתחה משרד הדפסות, והעמידה את שירותיה לדורות של סטודנטים. במקביל עבדה בהדרן והכינה עשרות טלאים רקומים לשמיכות התינוק המפורסמות.

חנה ויצחק חיו ביחד כמעט 75 שנים. בחייהם ובמותם לא נפרדו. הם מותירים אחריהם משפחה ענפה, ילדים, נכדים ונינים ומורשת קיבוצית עמוקה.

משפחת דנון היקרה, אמכם הולכת מאיתנו שבעת ימים ומעשים, וזכרה יישאר איתנו עוד ימים רבים. 

אמא,

עזבת אותנו

נותרנו בודדים.

אבא הלך ואת בעקבותיו.

נותרנו יתומים.

אין אבא ואין אמא.

עוד לא סיימנו להתאבל על אבא וכבר כותבים עליך הספד.

האם הרמת ידיים לאחר לכתו של אבא?

האם ויתרת לכל אותם מכאובים?

האם אמרת לעצמך שאנחנו כמשפחה נוכל להסתדר לבד, שאנו גדולים וחזקים ואת יכולה ללכת?

אמא,

לא משנה כמה אנחנו מבוגרים ואחראים עדיין קשה מאוד לאבד אמא.

אני מרגישה את כובד האבדן. לקום בבוקר נעשה משימה קשה.

שאלה שצצה במוחי כבר לא אוכל לפנות אליך להתייעץ.

המושג אבל פתאום ברור. לקרוע את הבגד, לרבוץ על האדמה, לאבד את התיאבון ואת טעם החיים.

אמא,

ישבתי לצידך בבית החולים, באותה מחלקה שאבא היה מאושפז בה, פנימית ד' בהילל יפה. ישבתי וצפיתי בך מתמודדת עם המצב שנכפה עליך, במאבק שלך לשכב במיטה סגורה בלי יכולת לקום , בניסיונות שלך לשכנע אותנו , בני המשפחה, לעזור לך לקום. בהתחלה נאבקת, ניסית להתרומם, לא וויתרת, ממש בכוחות אחרונים עד שהבנת שאין לך כוחות ופשוט עצמת עיניים בהפגנתיות.

לאחר שהבנו שלא נשאר לנו יותר שום צורך להמשיך את הטיפול בבית החולים החלטנו פה אחד כל המשפחה להחזיר אותך הביתה לקיבוץ, לבית ולמיטה שלך. באמבולנס, בדרך הביתה ישבתי לצידך ואמרתי לך אמא אנחנו נוסעות הביתה, נכון שזה מה שרצית? ואת בעיניים פקוחות אמרת לי כן ושמחת. הרמת את היד והנחת אותה על הברך שלי וכך נסענו עד הבית מחוברות ומתקשרות ללא מילים.

אמא,

אני לוקחת ממך מורשת של אהבת הארץ, טיולים, טבע, עצים ופרחים.

מעכשיו בכל שנה עם בוא החורף, עם התעוררות הטבע, הפריחות והריח המשכר אוביל אותך איתי ואראה לך

בעיני רוחי את שמחת התחדשות הטבע.

נוחי בשלום אמא יקרה.

סלחי לי אם פגעתי בך

מעתה תנוחי ליד אבא לעולמי עד. 

ושוב אני צריכה לכתוב הספד. רק נפרדנו מאבא ועכשיו גם ממך. מה שלא יכולת להגיד במילים גבוהות, אומרת פטירתך זמן קצר כל כך אחרי לכתו, היא מבטאת עד כמה היית קשורה אליו ולא יכולת להמשיך בלעדיו. אבא היה הבעל הכי מסור שיכולת לקבל, תמיד דאג שתהיי מרוצה וכל דבר שרצית הוא ניסה להשיג או לעשות עבורך. הפרידה מאבא החלה עבורך עם הירידה שחלה בו, וכבר אז הרגשת את הבדידות תוקפת אותך, וזו התעצמה במיוחד ככל שאבדה לך היכולת להליכה ולעצמאות.

היית אשה רגילה, בלי גינונים מיוחדים, אשת קיבוץ שורשית, נולדת והתחנכת בעין שמר, נשמת את אוויר הקיבוץ ואהבת את מהותו. ממך ירשתי את האהבה לטבע, לצמחים ולבעלי חיים, ואני מנסה להעביר אהבה זו לבתי. אני זוכרת איך היינו מטיילות בשדות והיית מלמדת אותי את שמות הפרחים. גידלת חתולים יפהפיים שאני כל כך אהבתי, וכשהבאתי כלבים לביתך, דאגת להאכילם ולתת להם מאהבתך. בגיל מבוגר חזרת לצייר, כפי שעשית כשהיית ילדה. במשך שנים למדת ציור, ציירת בחופשיות את מה שראית. אהבת גם לקרוא ספרים, והשידה ליד מיטתך היתה מלאה תמיד בערימת ספרים שלקחת מהספריה. ממך קיבלתי גם את האהבה לטיולים ולפיקניקים. כשעוד יכולתם הייתם מגיעים לבקר אותי והיינו יוצאים לטבע. בכך הכרנו את העמק היטב על רוב הפינות היפות שבו.

קשר של אמא ובת, הוא תמיד מיוחד ומורכב, ועוד יותר כשהוא מתקיים בחינוך ובלינה המשותפים, ששתינו היינו תוצרים שלהם. אני חושבת שאת מה שלא ידענו להביע במילים, ביטאו הדמיון והאהבות המשותפות שלנו. כשנפרדתי ממך בפעם האחרונה, בלי לדעת מה נכון לי להגיד ברגעים שכאלה, נישקתי אותך ואמרתי לך להתראות. אבל לא נתראה יותר. עצוב לי מאד, אבל אני יודעת שסבלת ולא רצית להמשיך לחיות יותר. אני מודה לך על כל מה שנתת לי ואומרת לך לכי לשלום .

בתך, עינת 

אחותי היקרה חנה הלכה לעולמה ונעלמה מחיינו אחרי חיים שלמים וארוכים. אני מנסה להיזכר היכן ואיך פגשתי אותה בדרך הארוכה הזו - זיכרונות שיאירו לי את דרכה.

תמונה ראשונה: הזמן - ערב. המקום - שער הקיבוץ. אני ילד קטן וניפרד ממנה כי היא לא תשוב בקרוב ואני לא אראה אותה ימים רבים. אני מחשב את גילי בעת הזו: הפרש הגילים בינינו יותר מתריסר שנים. אני יודע שהיא נוסעת לקיבוץ מעברות ללמוד שם. אני יודע שזה רחוק מאד. אז היא בת שבע עשרה או שמונה עשרה שנים ולכן אני בערך בן חמש. קצת עצוב אבל לא נורא.

תמונה שנייה: הזמן - אחה"צ. המקום - שדה קצור ליד הוואדי הקטן מזרחית לקיבוץ משמע שמדובר בתקופת האביב. הנוכחים - אבי חנוך חנה אני ומשאית. חנוך מלמד את חנה לנהוג כי היא מיועדת להיות נהגת בצבא כפי שדודתנו היקרה בלנקה עשתה בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בדיעבד אני יודע שזה לא קרה כי היא נישאה ליצחק ונסעה לצרפת לשנים אחדות. שוב פרידה ארוכה. חישוב הזמנים מראה שהייתי אולי בן שש שנים.

תמונה שלישית: הזמן - ערב. המקום - החדר הצפוני מבין שורת הצריפים הישנים שבחלק הדרומי של הקיבוץ. אני ואחותי שולה מבקרים את חנה ויצחק ומרגישים בבית. אחר כך הולכים לטייל לכיוון צפון ומגיעים לכביש עפולה. שם מצווים לחזור הביתה לבד. איזו אכזבה. מה אנחנו מפסידים?

תמונה רביעית. הזמן - ערב. המקום - מדשאה בקיבוץ. אני משחק עם עמיר ורונית ילדיה של חנה. אני זוכר שהיו הרבה מאד מפגשים כאלה ונהניתי מהם מאד כי הם שובבים ומרבים לצחוק ואפשר להתל בהם ולספר מעשיות חוזרות ונשנות.

תמונה חמישית: המקום - בית חולים שיבא. אנחנו ממתינים מחוץ לצריף עלוב לשמוע מה קורה עם עמיר. כולנו יודעים מה יקרה. כעבור ימים אחדים אני מרכיב על אופני את רונית ואורון. רוכב איתם רחוק לשדה התעופה לאיזה אירוע קיבוצי כדי להרחיקם מהסיפור של עמיר ואנחנו נהנים מאד. בדרך חזרה אני מקיא את נשמתי אך מתאושש לאחר דקה קצרה.

תמונה שישית: הזמן - ערב. המקום - מעברת בנימינה (סמוך לשוני). המשפחה מוזמנת לבית הוריו של יצחק במעברה. האבא הוא דוקטור דנון הרופא של המעברה. האמא זלדה היא בשלנית מומחית. פעם ראשונה בחיי שאני רואה עוגה שמנה עשויה שכבות בצבע שוקולד בירוק בשחור ובאדום. אני אוכל כמה משולשים גדולים ומבסוט ומחכה למפגש הבא.

תמונה שביעית: הזמן - ערב אחד בקיץ 67 אחרי המלחמה. המקום - ביתם של הורי חנוך וסוניה בחלק הצפוני של הקיבוץ מתחת לעץ הפקאן הענק. התינוקות עינת ודלית שוכבות כל אחת בעגלה נפרדת. לפי זה תמיד אוכל לזכור את גילן של השתיים.

תמונה שמינית - אני חולה בחצרים. גם דורית חולה. המצב קשה. חנה מתגייסת לעזרה ונוסעת באוטובוס עד לבסיס חצרים. מטפלת בנו וחוזרת לאחר יומיים. 

מערבולת של תמונות: פגישות משפחתיות בביתם של חנה ויצחק. על הדשא. במרפסת. בבוקר. בערב. בטיולים לכרמל המשובץ בפרחים. במסיבות קיבוציות. עם הילדים. עם שולה ויגאל. עם ההורים. עם בני משפחה מנגבה מחיפה מירושלים.

תמונה שמינית: הזמן - לפני כחודש. המקום - עין שמר. עצי איקליפטוס ענקיים. הרוח לוחשת בעלים. קברים

מסודרים בשורות מרווחות מחכים בסבלנות לתושבים חדשים. קוברים את יצחק.

תמונה אחרונה: חנה שוכבת במיטתה. מזכירה לי את אחותי שולה שהלכה לעולמה לפני שנים רבות. היא אינה מסוגלת לזוז. בקושי נושמת. ממלמלת משהו לאוזני. אינני שומע כלום. האם אני חרש?

היי שלום אחותי. תודה על השנים היפות שהענקת לנו. 

פרחים של שנות ה70 בהדפסים על שמיכות עם הריח של הבית שלכם.

ציורי נופים בצבעי מים, רישומי עצים בעט מילאו את ביתך.

על כל בד או מגבת היה חתום שמך - חנה דנון, בצירוף המספר הנצחי 63. אהבנו לנסוע לפיקניקים ברחבי הצפון בעיקר בכרמל או בגלבוע, בהם היית מלמדת אותנו רישום הנוף והפרחים, היה לך גם מגדיר צמחים כזה ארצישראלי שהשתמשנו בו להכיר פרחים. והיו גם שבתות של פרנץ' טוסט מלחם אחיד, אחרי לינת נכדים משותפת אצלכם בשישי.

קוראת ספרים מושבעת, העיתון תמיד מונח על השולחן יחד עם טישו ומשקפי קריאה, מעורה בכל נושא ופרט, אוהבת להיות יעילה ולא אוהבת שמבלבלים לה את המוח. היית הדבק של המשפחה, סבא בפרונט ואת מאחורי הקלעים, על ימי ההולדת, ותאריכי הפטירה, מספרת לנו על הקשרים הקרובים והרחוקים ברחבי הארץ והעולם. בהמשך זוכרת גם עבור סבא את פרטי הסיפור שהרכיבו את חייו.

מגע ידך העוטפת אותי בלטיפה, שואל מה נשמע, ומה יקרה ומה קרה. הלילה בין שישי לשבת ליווינו אותך הלאה. ופתאום שקט. בימים אחרי שהלכת הופיע הטבע במלוא הדרו – גשם ושמש ופריחה בוהקת על האפרוריות של חיינו. עטפנו אותך כפי שעטפת את אותנו, בליטוף ובמילים טובות. את, שהיית נוכחת ביציבות ועוז בחיי, את אינך. שומרת את הסודות והרגעים הקשים לעצמך, ומגניבה בדיחה עם ניחוח ציניות בארוחות

הערב, דואגת להזמין את כולם לשולחן –"א – טאבל", או להיפרד ב"טוב - תליני" – ליד הדלת כשיצאנו הביתה.

את סבתא חנה שלי, ואני רוצה לומר לך תודה על כל מה שהיית לי, הסבלנות, השיעורים הקטנים והגדולים, התפירות התיקונים, האהבה והקשר המיוחד עם סבא, איתנו, עם חנצ'יק ועם הדרי. תודה שהיית עוגן במים של חיי. תודה שהחזקת את האור דולק לסבא יצחק עד שהלך, כנראה הלך להכין לך את השטח למעלה, ועוד הספקת להגיד לו מילים כנות וצנועות כשמלאו לו 30 ללכתו. ואז כיבית את האור, נתת לו לכבות,

האקליפטוסים עוטפים אותך היום סבתא, הציפורים שרות לך הללויה, כי הספיק לך, כי מגיע לך לנוח על משכבך בשלום. בטוב תליני סבתא אהובה שלי. 

סבתא שלי היית האישה הכי עוצמתית שפגשתי, חכמה, חריפה, מלאת סיפורים, והומור.

בזכרונות שלי אני ילדה ואנחנו הולכות בשבילים ביער אלונים. השביל מתפתל, לפעמים מוצל כולו מהעצים ומדי פעם נפתח לאחו ואז את יורדת מהשביל ונכנסת לתוך מה שהיה נראה לי ים ירוק ובאורח פלא את יודעת להבדיל בין הצמחים. את מלמדת אותי איזה אפשר לאכול, על הפרחים שמותר לקטוף וכאלה שאסור. חשבתי עלייך, על סבתא שלי, כמה שהיא חכמה, ויודעת את השם של כל שיח ופרח ועץ, ולספר על האדמה ועל עונות

השנה.

–כשהייתי בטירונות במחנה 80 אמרת לי שכשקשה לי, אני יכולה להסתכל מעמדות השמירה על הפרדסים ולחשוב על הקיבוץ ושאתם שם חושבים עליי בחזרה.

-בשנים האחרונות, עם הזקנה, הגיעה גם פגיעות ועדינות, זה ריגש וקירב אותי. תמיד רצית כל כך לדעת מה שלומי, ואיך אני. ועל כל מקום שגרתי בו, היה לך סיפור, מחשבה, או אנשים שהכרת. לא היה נושא שהעליתי שלא הייתה לך דעה עליו, ותמיד ידעת לדבר בכזו חדות ועניין.

– .באחד הביקורים האחרונים שלי, כשסבא כבר לא היה בבית, ישבנו את אני ונחום בסלון וציירנו כולנו יחד, סיפרת לנו סיפורים ואנחנו הראינו לך ציורים ושאלנו לדעתך .ציירת לי ציור על נייר 4 Aפשוט ואמרת שתחתמי לי אבל בסוף הביקור התעייפת והיד רעדה לך אז סיכמנו שתחתמי פעם הבאה ובפעם אחרת דיברנו על זה שוב ואמרתי לך שהציור תלוי לי על המקרר ושכחתי להביא איתי אז הבטחת שתחתמי לי בפעם הבאה

ואמרת לי .בפעם האחרונה שהתראינו כבר לא זכרתי את הציור, רק החזקתי לך את היד, אז היא לא רעדה כמה הידיים שלי תמיד חמות ואני חשבתי איך הידיים שלך מזכירות את הידיים של אמא, ואולי משהו בהן עבר

אליה ואז עבר אליי הלוואי שכן כי אהבתי כל כך להחזיק לך את היד.

אני גאה להיות הנכדה שלך ומודה על כל רגע יחד, הלוואי שהייתי לומדת ממך יותר. מקווה שלקחתי אליי אפילו שביב של הכוח שהיה לך. שהרגיש לי כילדה וגם כאישה, אינסופי .אני אוהב אותך תמיד

יעלי