אבא/ דניאל ווסט
אבא, פאפס
אנחנו אוהבים אותך, כל כך אוהבים אותך.
היה לי כל כך קשה לכתוב את זה, כי פשוט אין מספיק מילים לתאר אותך.
אנחנו גאים, אנחנו גאים בזה שאתה אבא שלנו, היית הכי אוהב, הכי מצחיק, הכי מציק חתיכת נודניק וסטלבטן ועם הלב הכי גדול שיש. האהבה שלך כלפינו הייתה מיוחדת וכל כך חזקה ולא היית צריך לומר לנו את זה.
פשוט הרגשנו.
למדתי ממך כל כך הרבה, הערצתי אותך ורציתי להיות פשוט כמוך, מיוחד כמוך, עם קסם כזה שלא ניתן להסביר אותו, עם השפה שלך שרק אנחנו הבנו ,עם הכישרון הזה להצחיק את כולם ברגעים הקשים.
אני עדיין לא מאמין שלא תהיה שותף בהמשך החיים שלנו.
אחרי כל ארוחת שישי היינו יושבים ומדברים כל המשפחה ואיכשהו תמיד היינו מעלים את זה שעוד כמה שנים אתה ואמא הולכים להיות הסבא וסבתא הכי טובים ואתה הולך להיות הסבא הכי מטורף שיש, ואני לא מצליח לקלוט את זה שזה לא יקרה, זה פשוט לא פייר ולא אמיתי.
זה לא אמיתי כמה שאנחנו אוהבים אותך פאפס.
אוהבים אותך כל כך הרבה פאפס.
מצ׳ופי, רונצ׳י ודילוש.

פאפס/ גיא ווסט
פאפס,
אתה הדבר הכי חשוב לי בחיים.
ההומור שלך, הריח שלך, האוכל שלך, שם משפחה נדיר ובעיקר הלב הגדול שלך.
אין מילים לתאר את האהבה שלי אליך.
כולם אוהבים אותך כאן מלמטה.
גיא, רון, דניאל, אמא וליבי

סטואי/ ענבר ווסט
סטיואי, נוני שלי, אהבת חיי.
תודה!
תודה עליך, תודה על הילדים המדהימים שלנו – דניאל, רון וגיא. תודה על האהבה שלנו. תודה על הזמן שהיה לנו יחד – כל דקה ממנו, זה היה שווה כל רגע.
גיא שלנו אמר - שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר מעכשיו, וכן, כואב ממש, אבל ממש, ויכאב לנו תמיד כי אתה לא תהיה כאן אתנו.
אנחנו לא נפרדים. אנחנו לא רוצים ולא יכולים להיפרד - אתה ממשיך אתנו, בליבנו, בנשמותינו, בכל יום בחיים שלנו. alone walk never will We – תמיד נצעד איתך.
תחסר לנו, תחסר לי כל כך – וכל הדברים הכי קטנים, הרגילים שלנו כמשפחה: הקפה שהבאת לי כל שבת בבוקר למיטה, המקום לידך שהיה שמור לי כשצפינו כל המשפחה יחד במשחקים של ליברפול, ההשתטויות שלך בארוחות המשפחתיות ולראות את הילדים מתפקעים מצחוק עד שהבטן כואבת, החיבוק, הנשיקה, המגע בכל פעם שאנחנו עוברים אחד ליד השניה בבית. אני כבר מתגעגעת.
עברנו דרך מדהימה יחד, ביחד חיפשנו איפה נוכל להכות שורשים, ומצאנו לנו את הקיבוץ המופלא הזה, עם המשפחה שלנו שכבר הייתה כאן והקהילה המדהימה פה. וזהו הגענו הבייתה, אנחנו בבית.
אתה היום נקבר פה בבית שלך, אחרי שנים שנדדת בין כל כך הרבה מקומות – אנגליה, ספרד, אלמוג, עין גב, חולדה, פתח תקווה, גזר, בנימינה, אביאל ובטח שכחתי חלק. עכשיו אתה בבית. תנוח אהוב שלי, אל תדאג לנו שם, עשית רק טוב, אין בי שום כעס, רק הכרת תודה על שזכיתי בך בחיי.
אנחנו כאן נתגבר ונמשיך יחד את המסע של החיים – כשאתה איתנו בלב – וכל מה שהשארת לנו ממך: הומור, כנות, טוב לב, נתינה, אהבה ללא תנאים, אהבת הארץ הזו.
אוהבת אותך עד כאב ומתגעגעת עד כלות.
ביי אהבת חי

סטיו שלנו/ לי -את וניר בכמן
סטיו שלנו, אחד מאיתנו -
לסטיו היה חיוך כובש ועיניים מאירות עם קמטי חיוך עמוקים.
פגשנו את סטיו לראשונה לפני 6 שנים במפגש נקלטי שפירא בחממה, גבר מרשים ומעט ביישן, כשהציג את עצמו אמר "אני רק פה ליד ענבר", מיד התחברנו.
נהגנו לפטפט )וגם לקטר( על הילדים, על הבדלי הדורות, על ההקפצות שלהם לחוגים ואימונים, על כמויות האוכל ובעיקר כמויות הביצים שהבית צורך.. בכל משפט היה ניכר כמה ענבר והילדים הם עולמו, כמה הוא שמח שטוב להם ושכל אחד מהם מאושר ומתפתח בתחומו.
בשלב תכנון הבתים, כל משפחה שלחה בקבוצת הוואטסאפ סקיצות של תוכניות הבית וביקשה להתייעץ ולהתלבט עם חברי הקבוצה, סטיו העלה ציור ששירבט של בית ועץ (בתמונה למטה),
וכתב: "אופציה ,1 אופציה 2 – עם עץ גדול יותר", ואימוג'י קורץ. זה היה סטיו, בתוך כל הרצינות הזו, יצא ההומור הבריטי השנון, בלי פוזות, בלי גינונים, פשוט מצחיק.
לעיתים נפגשנו לקפה (או סיידר תפוחים), אבל לרוב היו אלה מפגשי יום-יום בשבילים, בחד"א בארוחת
צהרים, בערב במהלך טיול עם הכלבה ליבי, ליד פחי הזבל והמיחזור או סתם ליד הבית, סטיו היה מתחיל את השיחה בחיוך קטן בזווית הפה, שהיה מתרחב במהירות גם כשהשיחה התגלגלה לנושאים מורכבים.
באחד הערבים סטיו עבר בשביל לידנו, בזמן שישבנו במרפסת עם אורחים מארגנטינה, סטיו הצטרף והשיחה התפתחה, אנחנו היינו גאים בקיבוצניק האמיתי, שעובד ברפת, האורחים שאלו שאלות לגבי תפעול הרפת והרבעת הפרות, וסטיו ענה בסבלנות, גאווה, ידענות ומקצועיות, הנושא היה קרוב לליבו והעברית קלחה מפיו. בימים האחרונים, מאז הידיעה הקשה, אנחנו הולכים ברחבי הקיבוץ ובראש מתנגן לו השיר של חוה אלברשטיין – "כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה,
ואם אחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו"..
סטיו היה "נקלט", אבל מי שפגש, ניגש, דיבר, הכיר נשמה ענקית. אנחנו זכינו להכיר ולאהוב ובשבילנו הוא אחד מאיתנו, וכמו שענבר אמרה השבוע בהספד המרגש, סטיו הרגיש פה בית בעין שמר, ועבורנו סטיו היה אחד מאלה שגרם לנו להרגיש בבית.
גיא, רון, דניאל וענבר היקרים – מבטיחים להיות כאן בשבילכם תמיד וכל פעם שנחשוב על סטיו, ניזכר
ונחייך.
אוהבים אותכם מאד, לי- את וניר בכמן

רקמה אנושית אחת/ חוה אלברשטיין

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני