ראיון עם רן חדוותי: על חייו של לוחם, יוזם ואיש אדמה

הראיון עם רן חדוותי ז"ל, הוא תיעוד נדיר ונוגע ללב של אדם ששילב בחייו חזון, מסירות, אומץ, אהבת הארץ וזיכרון חי. 

דבריו – מציירים דמות של איש אדמה ורוח, שחרש את השדה ביד אחת, וביד השנייה הניח יסודות לתודעה ההיסטורית של הקיבוץ ושל המדינה.

רן נולד וגדל בקיבוץ עין שמר. הוא היה בן להורים שעלו מפולין, ובכך נשא על כתפיו גם את מורשת השואה וגם את בשורת ההתחדשות בארץ ישראל. אביו, ששרד כנער ממשפחה שלמה שנספתה, ואמו, אישה תרבותית מוורשה, עיצבו בו עומק, אחריות ושורשיות. רן תיאר את ילדותו בקיבוץ כעולם של עבודה, ערכים וקולקטיב. הוא זכר את הריח של הירק ברפת, את המים שנשא בדליים אל הגינה, ואת הגג שבנו כמו הגג של רפת א'.

במהלך שירותו בצה"ל היה רן תותחן ומודד קרקע, ובמלחמת יום הכיפורים גילה תעוזה יוצאת דופן: תחת אש כבדה חילץ פגזים ממשאיות בוערות, המשיך להילחם כשאחרים ברחו, ובכך הציל חיי רבים. על פועלו קיבל ציון לשבח מהרמטכ"ל – אך הוא עצמו הדגיש בענווה: "הציון לשבח שייך לאלה שלא חזרו."

השליחות האזרחית של רן הייתה מרשימה לא פחות. הוא היה מראשוני הפעילים במועצה לשימור אתרים, והיה לאחד מעמודי התווך שלה. הוא נאבק לשמר לא רק קירות וגגות, אלא גם בארות מים, עצי שדה, וסיפורים אנושיים. "המיקון" – כלומר: להחזיר לחיים את מה שהיה – היה מושג מפתח בעשייתו. הוא התעקש שבשיקום של כל בית תישמר הנשמה של המקום, לא רק המבנה.

רן היה גם חקלאי וחדשן: פיתח שיטות לגידול כותנה משולבת עם דגנים ותחמיץ, יזם רעיונות בשימור קרקע והביא חשיבה חקלאית ברת קיימא. במקביל, הוביל את הקמת מוזיאון חצר הראשונים בעין שמר, 

במילותיו האחרונות בראיון, אמר:

"מעולם לא עלתה בי מחשבה לעזוב. אני כולי כאן."

במאי 2021 הלך רן לעולמו, אך דבריו, מעשיו ודרכו ממשיכים לחיות – בלב הקיבוץ, בלב השדה, ובלב האנשים שפגשו אותו. רן חדוותי היה אדם שידע לחיות בתוך ההיסטוריה – ולגרום לה לחיות דרכו.