ראיון עם רן חדוותי: על חייו של לוחם, יוזם ואיש אדמה

רן חדוותי (2021-1936), בן קיבוץ עין שמר, היה איש חזון ומעשה שהקדיש את חייו לחקלאות, למורשת ישראל ולשימור הקשר ההדדי העמוק שבין האדם, האדמה והמכונה. סיפור חייו שזור בהיסטוריה של מדינת ישראל, החל מילדותו כדור ראשון בקיבוץ, דרך גבורתו בשדות הקרב, ועד להפיכתו לדמות מפתח לאומית בשימור טכנולוגיה חקלאית היסטורית.

מילדות רן נולד כבן בכור לרגינקה וחיים, מראשוני החלוצים שהקימו את עין שמר. הוריו עלו מפולין, כאשר אביו חיים קיבל החלטה גורלית להישאר בארץ ישראל בניגוד להסכם שהיה לו עם משפחתו העמידה, שייעדה אותו לנהל את מפעלי הטקסטיל שלה בלודז'. החלטה זו הצילה את חייו של חיים, שנותר השריד היחיד ממשפחתו הענפה שנספתה כולה בשואה. במקור, נשאה המשפחה את השם "שפיץ", אך בעקבות הערה של איש הסוכנות צבי לוריה כי יש לאמץ שם עברי ולא גלותי, שונה שם המשפחה ל"חדוותי" – משפחה יחידה במינה בארץ ישראל הנושאת שם זה.

רן גדל במסגרת קבוצת "תומר" בקיבוץ, שם ספג את ערכי עבודת הכפיים, הצניעות והיושר שעיצבו את חייו. השפעה מכרעת על אופיו הייתה למחנך והמורה שלו, חיים גולדמן. גולדמן זיהה כי המסגרת הכיתתית הפורמלית מעיקה על רן הצעיר, ובמקום לכפות עליו ללמוד, אפשר לו לצאת החוצה בשעות הבוקר המוקדמות כדי לאסוף עצים למקלחות או לעבוד עם אביו בשדות וברפת – מה שנטע ברן אהבה עמוקה ונצחית לחקלאות והעניק לו, לדבריו, את החיים הטובים ביותר.

במהלך שירותו הצבאי בחיל התותחנים, מצא עצמו רן מתמודד תחילה עם חישובים ומתמטיקה שמהם סלד, אך עד מהרה התבלט והתקדם למסלולי פיקוד. נקודת השיא בשירותו הקרבי התרחשה במלחמת יום הכיפורים, אז הפגין אומץ לב נדיר וזכה בצל"ש הרמטכ"ל. במהלך קרב אש עז שכלל הפצצות מהאוויר, נהגי שיירת התחמושת שעליה פיקד נטשו את משאיות הפגזים ונסו על נפשם. למרות משאית אחת שכבר התפוצצה ומשאית שנייה שהחלה לבעור, רן סירב לסגת; הוא זינק לקבינה של המשאית הבוערת, כיבה את האש ונסע איתה לאחור אל תוך תעלה, הרחק משאר הרכבים, ובכך מנע שרשרת פיצוצים הרסנית והציל את השיירה.

תחושת האחריות שלו ניכרה גם במלחמת לבנון הראשונה, אז יצא במסע חיפושים מסוכן לעבר ביירות כדי לאתר צוות תותח שנעלם, ואף גילה אנושיות כשיזם והזמין את חיילי כוח האו"ם, שלא התרחצו ימים רבים, להשתמש במקלחות היחידה שלו.

אהבתו העצומה של רן לאדמה הפכה אותו ל"פלאח" חרוץ וחסר פשרות. בשדות הקיבוץ הפגין יכולות טכניות גבוהות, עד כדי כך שבאחד הימים ביצע תרגיל נגדי מזהיר לנהג טרקטור ותיק שניסה להכשילו, וגרם לטרקטור של הנהג הוותיק להתחפר עמוק באדמה.

בשנת 1977, לקראת חגיגות יובל ה-50 לעין שמר, ייסדו רן וחבריו (אדם זרטל ואיגנץ פלגי) את "חצר הראשונים" ואת סדנת השימור "שועלי". בסדנה זו, התגלה רן כאמן של פתרונות יצירתיים; הוא השתמש בדיקטים שפורקו מארגזי מפעל הקיבוץ כדי לחפות את תקרת העץ בחדר האוכל הישן, עשה שימוש בגג הרעפים המקורי של הרפת ההיסטורית כדי לקרות את הסדנה החדשה, ומצא דרך לשלב את בית שפירא הרעוע אל תוך רחבת קיוסק חדשה על ידי ציפוי עמודי ברזל בלבנים אדומות, מבלי לפגוע במבנה המקורי.

רן התייחס לגרוטאות ברזל נטושות וחלודות בחרדת קודש. הייתה לו היכולת המופלאה להפיח בהן חיים מחדש ולראות בכל תהליך השיקום סוג של שירה. פועלו זה הפך את עין שמר למרכז ארצי לשימור טכנולוגיה היסטורית, וסלל את דרכו להשתלבות במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

תפיסת עולם והוקרה לאומית הפילוסופיה של רן חיברה תמיד את האדם למכונה ולאדמה. הוא האמין כי קיומנו תלוי בעבודת כפיים חקלאית, ונהג לומר כי "האדם יצר מפלדה את המכונה, ששירתה את האדם, ששירת את המכונה". הוא ראה בשימור המורשת תהליך של העברת ידע וכוח بين הדורות, ממש כמו "סיבוב של גלגל שיניים המוסיף תנועה לגלגל הבא". גישתו תמיד העמידה את האדם במרכז, כפי שניכר כשהתעקש לשמר באר מים בקיבוץ ניצנים משום ש"פה חי בן אדם, זה היה המים של האנשים שחיו כאן".

הכרת התודה הלאומית למפעל חייו הגיעה לשיאה בשנת 2013, כאשר נבחר רן להדליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות בהר הרצל, נציג של ציבור שלם השומר על גלגלי ההיסטוריה ומחזיר את האהבה לאדמה.

רן נפטר במאי 2021, זמן קצר לפני קציר החיטה שכה אהב. הוא הותיר אחריו משפחה ענפה ואוהבת – אשתו שולה, ילדיו ונכדיו – ומורשת אדירה של אדם שמימש בחייו את האמרה שאפיינה אותו כל כך: "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי". מורשתו ניצבת בגאון כשילוב נדיר של חזון לאומי, אהבת ארץ ישראל ועבודת כפיים צנועה ומסורה.