מלחמת ששת הימים וזו שאחריה - דדו 58 שנה אחרי
לזכור אותו כמנהיג צבאי, דמות מופת אנושית וחבר עין שמר
במלאת 49 שנים למותו של רא"ל דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל ומפקד שזכה להערכה רחבה מצד פקודיו, אך גם נשא על גבו את כובד האחריות לאחר מלחמת יום הכיפורים – אנו נדרשים להיזכר בו מחדש: לא רק דרך פריזמה של מחדל או ועדה, אלא דרך מכלול חייו ופועלו, ובעיקר – כמודל של מנהיגות ערכית ומוסרית בעיתות קיצון.
דדו נפטר ב-1976, והוא בן 51 בלבד.
מותו הפתאומי נתפס אז על ידי רבים כמות שנבע משברון לב – כתוצאה מהדחתו בעקבות המלצות ועדת אגרנט, שייחסו לו אחריות בלעדית לפתיחת המלחמה, מבלי להעניק משקל שווה לאופן שבו ניהל את הקרבות, התייצב בחזית, ובסופו של דבר – הוביל את צה"ל למהלך הכרעה מרשים בזירה הכפולה.
יוני 1967 – מפקד בשדה, ולא מאחור :
כתשע שנים לפני כן, ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, שימש דדו כאלוף פיקוד הצפון. היה זה אחד הפרקים המובהקים שבהם ניכרו תכונות הפיקוד האישי, החשיבה האסטרטגית והאומץ המבצעי שאפיינו אותו.
למרות היסוסים בדרג המדיני והביטחוני – היה זה דדו שלחץ שוב ושוב למבצע פריצה לרמת הגולן, מתוך הבנה עמוקה כי ביטחונם של תושבי הגליל העליון מצוי בסכנה מתמשכת. הפעולה שאישר והוביל – תוכננה ונוהלה היטב, ובתוך ימים בודדים תמה שנים של הפגזות והטרדות מן הרמה הסורית.
רמת הגולן לא הייתה עבור דדו יעד טריטוריאלי בלבד – אלא חומת מגן אזרחית.
אוקטובר 1973 – גיבור טראגי של מלחמה:
כשהחלה מלחמת יום הכיפורים, דדו היה הרמטכ"ל. מלחמה שהפתיעה את הצמרת המדינית והביטחונית, והביאה את ישראל לסף שבר.
במשך שעות וימים ארוכים, תחת לחצים בלתי נתפסים, ניהל את המערכה בקור רוח, בחתירה למגע ובמחשבה מערכתית.
הצליחה המפורסמת בתעלה, הבלימה בצפון, והמעבר לשטחי האויב – כל אלה התאפשרו לא מעט בזכות הכרעותיו.
אך למרות הצלחתו – הוא נותר לבדו עם האשמה. ועדת אגרנט נמנעה מלחקור את מכלול ההיבטים של המלחמה, ולא בחנה את פעולותיהם של מפקדים בכירים אחרים. ההמלצה להדיח את דדו נחקקה בזיכרון הציבורי כהכרעה קשה וחד-צדדית.
מאי 2013 – ארבעים שנה אחרי: קול צלול מתוך השורות , ארבעה עשורים לאחר מותו, פורסם מכתב פומבי יוצא דופן:
200 קצינים בכירים ששרתו בצה"ל במלחמת יום הכיפורים, ובהם מפקדים בשטח, שלחו לממשלת ישראל קריאה נרגשת:
"החזירו לדדו את הכבוד. הוא לא הפקיר – הוא נשא בעול."
המכתב ביקש לתקן את השיח ההיסטורי הציבורי ולהכיר בכך שדדו לא רק עמד בראש צה"ל בעת המחדל – אלא גם היה זה שהחזיק את המערכה יחד, הכריע, ושילם מחיר אישי וציבורי עצום.
לא כבקשת חסד – אלא כטעות שיש לתקן, כאיש שלקח אחריות ביושר, ומסר דוגמה מוסרית חדה גם לדורות שאחריו.
עין שמר – המקום שבו התחיל הכול:
ולפני הכול – דדו היה חבר עין שמר.
איש צעיר שגדל בשדות הקיבוץ, עבד במספוא, היה חלק מחבורה, התווכח עם חברים, חייך את חיוכו הביישני, ולעולם לא התרחק מהשורות.
העלון המקומי מאפריל 1976, ימים לאחר מותו, משרטט דיוקן עדין ועמוק:
"הוא לא התרברב. לא התרחק.
היה לו מבט חכם, חיוך שקט.
גם כשחבש כומתה – נשאר עם מגפי הבוץ של עין שמר."
הקו שמחבר את תחנות חייו של דוד אלעזר אינו רק קו צבאי. הוא קו מוסרי. קו של אחריות.
בעידן של משברים ומנהיגות נסדקת, דדו נשאר דמות מופת – של אדם שידע לפקד מבלי להתנשא, לשאת בעול גם כשזה בלתי נסבל, ולזכור תמיד שמאחורי כל החלטה צבאית – עומדים אנשים.
לכבוד יום השנה – אנו מזמינים אתכם לעיין בעותק המקורי של העלון ההיסטורי, ולפגוש את דדו לא דרך כותרות עיתונות או מסמכי ועדות, אלא דרך עיניהם של חבריו – כפי שזכרו את החבר שלהם.
מוזמנים לקרוא את דברי החברים מתוך עלון מאי 1976 ולהכיר את דדו – כפי שזכרו אותו כאן, בבית.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!