פינו - מאה שנות חיים בשבע תמונות
רכבת אל החופש
בתחילת 1941, שלושה ימים בלבד לאחר פלישת הגרמנים לבולגריה, עמד ברציף הרכבת בעיר פלובדיב בבולגריה, נער כבן 15 וחצי - פנחס-פינו כהן. היחיד מבין חניכי תנועת "השומר הצעיר" שחיכה עם יהודים נוספים מעירו לרכבת מסופיה. הם יצאו למסע לארץ ישראל, מסע הצלה שארגנה הסוכנות היהודית.
"כשראינו את הצבא הגרמני צועד ברחובות הבנו שצריך להתארגן. ידענו כבר מה עוללו הגרמנים בארצות אחרות שכבשו". מספר היתרי היציאה ליהודי בולגריה כולה היה מוגבל. הרכבת יצאה לדרך, ופינו השאיר מאחוריו את הוריו – יצחק ומזל כהן, את אחותו בקה ובעלה בן ציון. כשנפרד מהם לא ידע אם יזכה לשוב ולראותם.
לאחר מסע שארך כחודש, הגיע לעין שמר עם עוד נערים ונערות חניכי "השומר הצעיר" אותם הכיר במהלך המסע, ובקיבוץ קיבלו את השם "חברת הנוער הבולגרית"
***
הגזבר הציוני של הכיתה הקומוניסטית
פינו נולד לפני 100 שנים ב- 20 במאי 1925 בעיר פלובדיב, השנייה בגודלה וחשיבותה בבולגריה לאחר הבירה סופיה. עירו, פלובדיב, עיר שעד היום נחשבת לפנינה היסטורית יפהפייה.
כילד התחנך בגן ילדים ובית ספר יסודי יהודים, בהם למד עברית ותנ"ך. בתיכון עבר ללמוד בבית ספר ממלכתי מעורב. מחנך הכיתה, שהעריך אותו מאוד, מינה אותו להיות הגזבר של הכיתה. הוא אמר לו "עליך אני יכול לסמוך כי אתה תלמיד טוב".
כבר בגיל צעיר הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". אלה היו שנים בהן החלה להשתלט על "השומר הצעיר" והתנועה הציונית האידאולוגיה הקומוניסטית.
זיכרונות מחנות הקיץ והטיולים באתרים היפים בהרי בולגריה ונופיה המיוחדים - טבועים בו עד היום.
בשנת 1983 נסענו איתו ועם אמא שלנו פרלה לטיול בבולגריה, שהיתה אז עדיין עמוק בקומוניזם. פינו ידע להוביל אותנו כמעט "על עיוור" לכל אותם מקומות שזכר, גם 42 שנים לאחר שעזב.
אם אין לחם – אין עבודה
כשהגיעו לקיבוץ כ"חברת הנוער הבולגרית", שוכנו כולם בבית האבן היפה שבחצר ראשונים. הם התגוררו ארבעה בכל חדר. בבקרים עבדו קשה, ואחה"צ אולצו ללמוד כשהם "מנקרים מעייפות" מול מוריהם - רבקה גורפיין וגצל ארליכמן.
גם האוכל היה "לחם צנע": חצי ביצה קשה ופרוסת לחם לארוחה. הם החליטו לארגן שביתה בדרישה להגדיל את מנות האוכל היומיות. למרבה שמחתם בקשתם נענתה ומנות האוכל הוגדלו.
בתחילה עבדו בהקמת הבית הראשון ב"שכונת שפירא" לצד בנק שפירא וקובה גבר. לאחר זמן קצר התגשם חלומו להיות חקלאי והוא הצטרף לצוות ענף המטעים, בו עבד מעל 30 שנים.
***
גאווה בולגרית
ב-1945 הסתיימה מלחה"ע השנייה ולמזלם של יהודי בולגריה ניצלו כולם הודות לעמידה איתנה של ראש הכנסייה הפרבוסלאבית, שיחד עם המלך התייצבו מול הגרמנים והבהירו "אם יהודים יצטרכו לענוד את הטלאי הצהוב כל הבולגרים יענדו אותו. ואם יצטרכו ללכת למחנות ההשמדה – נלך אנחנו בראשם".
הסולידריות של העם הבולגרי עם הקהילה היהודית ממלאה את פינו גאווה עד היום. "אני מרגיש שלא ניתן לעמידת העם הבולגרי מקום ראוי בסיפור תולדות השואה. שהרי בולגריה היא המדינה היחידה מכל מדינות אירופה שממנה לא נשלח אף יהודי למחנות ההשמדה".
עם הקמת המדינה זכה פינו להתאחד עם משפחתו שהגיעה מבולגריה - אביו, אחותו וגיסו. הוא זכה לראות לראשונה את אחייניתו טילדה (כיום – רות) . רק את אמו מזל לא זכה עוד לראות – היא נפטרה לאחר המלחמה ממחלה.
***
הרמה להנחתה
אי אפשר לספר על פינו בלי לציין את תרומתם של הבולגרים להקמת "אימפריית" הכדורעף בעין שמר.
"בבולגריה שיחקנו כמה סוגי ספורט ובהם גם כדורעף. כשבאנו לקיבוץ לימדנו את ילדי הקיבוץ הראשונים את המשחק. שעות רבות היינו משחקים ביחד איתם. כשבגרו והיו לנערים – הייתי אחראי לארגן את קבוצת הכדורעף ולדאוג לכל מה שצריך.
אני זוכר נסיעה למשחק חשוב בנען – גמר אליפות המדינה לנוער. עלינו על המשאית הפתוחה ויצאנו לדרך. אחרי המשאית רץ אבישי גרוסמן שהתחנן שניקח אותו. לא יכולתי לסרב. צעקתי לחברי ברטיקו 'עצור!!'. ולמרות האיסור של הנהלת הקיבוץ, העלינו אותו למשאית. הוא תמיד זכר לי את זה בתודה גדולה.
לשמחתי, הכדורעף הצליח אצלנו מעל ומעבר. ילדי הקיבוץ הראשונים הפכו לקבוצת הפאר המהוללת "הפועל עין שמר", שלקחה את אליפות הארץ מספר פעמים וגביע המדינה מספר פעמים. בנוסף הייתה הראשונה לייצג את ישראל באליפות אירופה לקבוצות מול "גאלאטסארי" הטורקית. קבוצה זו היוותה את היסוד לעשרות שנים של כדורעף, שעד היום מאוד מזוהה עם הקיבוץ".
***
"ילדים זה שמחה"
"לא חשבתי להקים משפחה. הייתי שקוע כולי בקיבוץ ובעבודה. עם הקמת המדינה, התגייסתי כחלק מקבוצת חברים שהקיבוץ נדרש לשלוח לצבא". כאשר סיים קורס קצינים יחד איתו סיים גם צבי, חבר הגרעין המצרי. למסיבת סיום הקורס הגיעה לחגוג איתם חבורה עליזה של מצרים מהגרעין של צבי. ביניהם היתה גם פרלהצדה את עינו.
כאשר נפגשו שוב בקיבוץ מצא תירוץ טוב לחזר אחריה באמצעות בתה הקטנה נירה בת השנתיים,"שעשתה לו עיניים". כך הפכו לזוג וזכו לחדר משפחתי.
ב- 29 באוקטובר 1956 כשפרצה מלחמת קדש גויס פינו. וכך קרה שבסוף נובמבר, כשנולד בנו איציק, עדיין היה הרחק במדבר סיני. פרלה עם התינוק יצאה מבית היולדות ביום חורפי וגשום. להפתעתה חיכה לה בחוץ ג'יפ צבאי. ליד ההגה ישב בנדה, שלקח אותם היישר אל חיקו של בית התינוקות בחינוך המשותף.
***
החיים עצמם
לאחר שעבד מעל 30 שנים בענף המטעים חלחלה ההבנה, שתפוחי עץ קשה מאוד לגדל באקלים החם של האזור, ובאופק כבר איים על המטעים אויב חדש - הכותנה. מטע אחר מטע נעקרו כל חלקות התפוחים, השזיפים, האגסים, הכרם ולבסוף – הפקאנים. ועם כל חלקה נעקרה גם חתיכה מליבו של פינו.
הוא עבר לעבוד במפעל הגומי במחלקת הצינורות, אח"כ במפעל המגנטים ולבסוף הצטרף לוותיקים ב"הדרן". שם, בהדרכתה של נורית משיח, יצר עבודות פסיפס נפלאות הנמצאות היום בבתים רבים של החברים.
***
ספירת מלאי
פינו ופרלה גידלו בקיבוץ את שני ילדיהם – נירה ואיציק. הם זכו יחד להיות סבתא וסבא נפלאים לנכדיהם – נטע, אסף ונוה ילדיהם של נורית ואיציק. פרלה נפטרה באוקטובר 1999.
פינו זכה גם לראות את המשפחה מתרחבת ולהיות סבא-רבא ל- 4 נינים (בינתיים!) - רותם, אלון, בת ועוז, המוסיפים שמחה לכולנו ולפינו במיוחד.
זאת הזדמנות עבורנו, לשלוח לאבא, לסבא ולסבא רבא שלנו, מזל טוב עם חיבוק גדול. תודה על היותך אבא וסבא נפלא לכולנו. מאחלים לעצמנו, שעוד נזכה להמשיך "לגדל" אותך למעשים טובים אולי אפילו עד 119.שנה ... אחת נחסוך לך...
סבא 100%!
ברכת נכדיו וניניו של פינו
מי הכין את המרק? המרק 100% !
ככה סבא נותן מחמאות על בישולים והוא אוהב כמעט הכל!
היום יש לנו את ההזדמנות לומר לך סבא - אתה סבא 100% ועוד הרבה יותר מזה, כי מה שנתת לנו סבא לא נמדד במספרים.
סבא שלנו, איזו זכות נפלה בחלקנו לגדול עם סבא כמוך, כשאנחנו חושבים עליך אין צורך במילים מפוצצות – כי אתה לימדת אותנו, שהיופי נמצא דווקא בפשטות, בצניעות ולא בהרבה מילים.
זכינו בשעות רבות של חוויות ילדות איתך החקוקות בנו היטב והטמיעו ערכים והוויה שלא בטוח שהעולם של היום היה נותן לנו.
לימדת אותנו הרבה מאוד דברים - מאייך מקלפים פומלה ופוג׳יה, איך מכינים ציפס אמיתי (בתוך הבית!), את משחק השש-בש ואיך קוראים שעון מחוגים. לכל אחד מאיתנו הכנת לוח קרטון עליו ציירת שעון ודאגת להתקין מחוגים, בסבלנות רבה הסברת מתי אומרים "עשרה לשש" במקום "חמש וחמישים", או "ארבע ורבע" ולא "ארבע וחמש עשרה". היינו מטיילים המון לוואדי של הקיבוץ לראות איך הוא משתנה מעונה לעונה. גידלת לנו תותים ותירס בגינה, בנית אוהל מסולם וכילה ישנה של סבתא על הדשא והיית מריץ אותנו במריצה לאורך הרחוב כמו רכבת הרים. לימדת אותנו בעיקר שהיופי הוא בדברים הקטנים - במלפפון עם מלח ביום שבת בבוקר, שקית של מנדרינות "מיכל" שקטפת לכל אחד והבאת לארוחת שישי וצנצנת קפה מלאה אגוזי פקאן הכי טעימים שקלופים במסירות באופן מדויק.
אלו זיכרונות פשוטים וצנועים אך הם מקפלים בתוכם כמה מהשיעורים הכי חשובים עבורנו. שיעורים על חיים בפשטות, על סבלנות ,על שיגרה, על לבדות, על אהבה לאדמה, לטבע ולצומח. את כל אלה השכלנו ללמוד ולקחת כאנשים בוגרים.
מעבר לכל החוויות והפרקטיקה הטמעת בנו את הכוח והחשיבות של נתינה לאחרים, היופי שבהסתפקות במועט, "לתת כמה שאתה יכול, לקחת רק מה שצריך". אנחנו אסירי תודה שיש לנו סבא כמוך, שזכינו ללמוד ממך דברים כאלה, בשעות הארוכות שבילינו יחד בביתך עם סבתא, ובכל השנים שלאחר מכן.
תמיד היית שם עבורנו, ואתה עדיין שם, תמיד תומך, מעודד, נותן ועוזר, שואל ומתעניין אם אנחנו מרוצים ומצליחים והאם הנינים משקיעים בלימודים ובאיזה ספורט הם עוסקים.
יש לנו היום את הזכות הגדולה לגור בבית שלך, שכל-כך אהבת, לטפל באהבה בגינה שלך שטיפחת שנים במסירות אין קץ, לעדכן אותך מה מצב האנונה, הפוג'יה, הפומלה ושאר הפירות. ולהביא לך לטעום!
זו זכות אדירה, לגדל את הנינים שלך, שגם הם משחקים איתך שש-בש, שח ורמיקוב ומקבלים ביפ ביפ על האף ומבט מתרגש וחיוך גדול בכל ביקור.
היום, כשאתה חוגג מאה שנים של חיים עשירים, אנחנו מודים לך על הזכות להיות הנכדים והנינים שלך ולהמשיך ללמוד ממך.
אנחנו אוהבים אותך מאוד, ומאחלים לך שתמשיך למצוא רגעי נחת ושמחה לצידנו, אף פעם לא מאוחר לעוד חיוך.
נטע, אסף, נוה, רותם אלון, בת ועוז
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!