יצחק הגיע לקיבוץ עם קבוצת בדרך, חברי הקבוצה הגיעו לארץ בשנים 1933-1935, מספר חברים שגויסו לצבא הפולני הגיעו בשנת 1937. חברי הקבוצה באו מעיירות באזור העיר וילנה בירת ליטא.  

המאפיין של העיירות האלה היה אוכלוסיה גדולה של יהודים בעלי תרבות יהודית במלוא מובנה של המילה. החל מלימודים בחיידר והמשך בלימודים בגימנסיה ''תרבות'' שם למדו לימודים מלאים של השפה העברית.   

יצחק נולד בעיירה קורניץ בשנת 1912 להוריו פייגה ובנימין גורפינקל. בזמן לימודיו בגימנסיה נמשך כמו רבים מחבריו לתנועת השומר הצעיר שראו את עתידם בעליה לארץ ישראל והקמת קיבוץ. בשנת 1934 עלה לארץ, הוא היה מספר איך נסע מלווה באביו בעגלה רתומה לסוס אל תחנת הרכבת, לפני יציאתו נתנה לו אימו את התפילין שלו שהיו שמורים עימו כל חייו. בעלותם לארץ שאפו חברי קבוצת "בדרך" להקים קיבוץ אך צו התנועה היה להשלים קיבוץ ''ותיק''  (בן שבע שנים) עין שמר.  

לאחר מספר שנים של עבודה בקיבוץ על פי הצורך של סידור העבודה נכנס יצחק לעבודה בענף הצאן. קרוב לעשרים וחמש שנים ריכז  את ענף הצאן, עלי אלון ז''ל כתב עליו בספרו ''איתקה'' את הדברים הבאים:    "הצאן ויצחק חד הם. כמובן שהיו רועים אגדיים לפניו אבל בזיכרוננו- זיכרון ילדותנו- יצחק הוא הצאן, הוא הכיר כל כבשה בשם ובמספר. תראה לו כבשה הוא יגיד לך מי האמא מי האבא ומי הבת שלה וכמה חלב היא נותנת. הוא חולב בבוקר ובערב, יוצא למרעה, גוזז, מטפל בכבשים החולות, בטלאים היתומים, מתווכח עם הסוחרים הערביים ובעיקר קובע מי מילדי המוסד יעבוד בדיר (כולם רוצים), זה כמו לזכות במדליה סימן להיותך ראוי להצטרף לנבחרת החולבים להשתתף בקומזיצים של סיום עונת החליבה או הגז. יצחק אוהב את כולם, האבא של כולם, בקיצור אלוהים".  

בשנות הארבעים של המאה הקודמת נהגו עובדי ענף הצאן בחודשי הקיץ להעביר את כל הכבשים לשדות עמק יזרעאל ליד המושב בלפוריה, כארבעים ק''מ מעין שמר. זה היה ממש כמו מבצע צבאי, לעבור את ואדי ערה עם קרוב ל-200 בני צאן ולשהות קרוב לחודשיים בתנאי שדה עם הכבשים. הסיבה לנדידה היתה חוסר שדות מרעה באזור שלנו בימי הקיץ. יצחק שהיה המתכנן והמבצע היה צריך לדאוג שיגיע אוכל לעובדים וכן לחילופים של אלו שנסעו מדי פעם להתרענן בבית.  

בשנת 1960 החליט הקיבוץ על חיסול ענף הצאן. יצחק קיבל את הדין ועבד תקופה מסוימת בסנדלריה ולאחר מכן לקח על עצמו את תפקיד החצרן של הקיבוץ.  תפקידו של החצרן בקיבוצנו לא היה מוגדר במאת האחוזים ויצחק תיאר אותו באחד מעלוני המשק כפקק לכל דחק וספק לשירותים ולצרכים השונים של החבר, כמעט משרוך נעל ועד התחליף לנייר טואלט שהיה מרובעים של נייר עיתונים ששימשו בכל בתי השימוש הציבוריים. בטרם היות הכלבו שימש מחסן החצרן לחלוקת מצרכים כמו שרוכי נעליים, סיגריות, פתיליות נפט לחימום חדרי החברים, סבון לרחצה, קבקבי מקלחת ועוד ועוד פריטים ממינים שונים. לרשותו של יצחק עמדה הסוסה ''פדה'' עם עגלה ששימשה להוצאת האשפה של הקיבוץ לפני שהופיעו בחצר אוספי האשפה של המועצה האיזורית.  

במשך שלושים שנות החצרנות שלו הרחיב יצחק את תחומי  הפעילות והאחריות של החצרן, לדוגמה: משמש הנושא של תחזוקת מערכת הביוב בקיבוץ. בשנים אלו התרחב הקיבוץ וכמעט והכפיל את שטחו והביוב הפך מסועף ומורכב ורבו בו הסתימות וההצפות ויצחק תמיד נענה לכל קריאה. בנושא איסוף האשפה בקיבוץ וניקיון החצר נקבעו על ידי יצחק סטנדרטים מאד גבוהים כך שגם יורשיו בתפקיד המשיכו בדרכו.  

במשך השנים הירבה יצחק לכתוב לעלון המשק בנושאים שונים וכל זה בעברית צחה וברוח טובה גם אם היו דברי ביקורת. באחד מעלוני המשק מצאתי דברים שכתב על עבודתו בצאן בשנת 1937: "במילה אחת טוב לי, כל הימים אני נמצא בחיק הטבע, חופשי אטייל בשדות, מקלי בידי, תרמילי מלא כל טוב על שכמי, אנהג לי את עדרי ואתענג מעולמו של הקדוש ברוך הוא".  

יצחק נישא לרחלק'ה שהיו לה שני בנים תאומים מנישואים קודמים והוא שימש כאבא אוהב לשניהם ולבנם שלו ושל רחלק'ה, מליק (אלימלך).