בשנות השמונים המוקדמות נדמה היה שמדובר ביוזמה חלוצית צנועה: עוד קיבוץ חדש, קטן, שיוקם באדמות המוריקות של ואדי עארה.

אבל מי שקרא אז את הכתבות בעיתונות, הבין שמתחולל כאן משהו גדול בהרבה.

האיש שמאחורי החריש

גיורא גרנות, בן מענית שעבר לעין שמר, היה המנוע האנושי של המפעל. הוא רתם את כל יישובי הסביבה – מענית, עין שמר, מצר וברקאי – למשימת ההתיישבות. כל קיבוץ תרם לפי יכולתו: מכונות, מתנדבים, ציוד חקלאי. גרנות, בכושר הארגון המפורסם שלו, הפך את החריש מיזמה מקומית למבצע אזורי.

מה שהתחיל כ“עוד קיבוץ ליד הבית” התפתח במהירות מדהימה. בתוך חודשים ספורים כבר עמדו חממות ראשונות, נחלאים התיישבו בשטח והחלו לנהל את חיי היומיום, והחזון התרחב. "כצמד פרדות הרץ לפני העגלה" – כך תיארו זאת הכתבים אז: חריש מושך קדימה, בקצב שקשה לעצור.

חלום לנוער – ומוקד אזורי

אביטל גבּע, דמות סוחפת ויצירתית, ראה בחריש יותר ממקום מגורים.

הוא חלם להפוך אותו ליעד עלייה לרגל לנוער האזור: מקום שבו יוכלו לשהות לילה או שניים, לאכול יחד מרק בצריף, לעבוד בחממה ולחוש את אווירת "מעשה בראשית".
ואכן, במסגרת חגיגות 100 שנות התיישבות, בני נוער ממבואות עירון הקימו חממות לירקות, בסיוע קיבוצי האזור. האירוע הגיע לשיאו בט"ו בשבט – בנטיעות המוניות בהשתתפות כל הקיבוצים השכנים.

ומה יצא מכל זה?

איש לא דמיין אז שהקיבוץ הקטן יהפוך לימים ליישוב עירוני גדול – עיר חריש של ימינו.
הכתבות ההיסטוריות מהשנים ההן מאפשרות לנו לראות את הניצוץ הראשון: האנשים, החלומות, הקצב המסחרר של העשייה.
זהו סיפור על דרך – על איך מחלום על קיבוץ יצאה עיר.

לכתבה המלאה: https://shorturl.at/6Ee02