לאחרונה העביר עודי דגאי לשימור בארכיון מסמך בעל חשיבות יוצאת דופן – חוזה החכירה שנחתם ב־23 בפברואר 1933 בין קיבוץ עין שמר לבין חברת פיק״א. המסמך הזה מגלם את החיבור בין העבר להווה: חוזה משפטי שנחתם בראשית ההתיישבות, הממשיך לעצב את מציאות חיינו גם כיום.

במיוחד חשוב להדגיש את תרומתו של צבי לוריא, אשר בטיוטת החוזה שלו כלל סעיף נדיר ותקדימי – סעיף 10, שהעניק לקיבוץ עין שמר אופציה לרכוש את הקרקע.

>>> חוזה החכירה המלא באנגלית כאן

סעיף 10 – זכות הרכישה (האופציה)

הנוסח המקורי: החוכר יהיה רשאי לרכוש את הקרקע המוחכרת במחיר שייקבע לפי הערכת שמאי מוסכם, ובתנאים שתקבע חברת פיק״א.

המשמעות: בזכות סעיף זה, לא נותר הקיבוץ רק שוכר של הקרקע, אלא קיבל זכות משפטית לרכוש אותה בבעלות מלאה. שישים שנה מאוחר יותר, סעיף זה איפשר לקיבוץ להקים את המתחם המסחרי ולהרחיבו – מהלך שהפך את הקרקע לנכס כלכלי מרכזי של עין שמר.

תיק לוריא ופיק״א – התמונה הרחבה

המסמך הזה אינו עומד לבדו. הוא משתלב עם מה שמצאנו בתיק לוריא, שבו הדגיש לוריא בהרצאותיו את האתגרים האדירים של ההתיישבות העובדת. פיק״א, הגוף שעמד מאחורי החכרת הקרקעות, סיפק מסגרת לאומית שהבטיחה שהקרקע לא תימכר לידיים זרות – אך גם יצר תלות עמוקה של המתיישבים במוסדות. החוזים היו בדרך כלל חוזי חכירה בלבד, ולכן סעיף 10 היה חריג ופורץ דרך: הוא העניק לאנשי עין שמר לא רק קורת גג חוקית על האדמה, אלא גם אופק של בעלות ודור המשך.

לסיכום

חוזה החכירה שנחתם ב־1933 הוא עדות חיה לחזון המייסדים: לא רק לנטוע יסודות לקיבוץ צעיר, אלא גם לראות קדימה ולדאוג לדורות הבאים.
המסמך שהעביר עודי דגאי, בצירוף הדברים שבתיק לוריא, מזכירים לנו כי ההיסטוריה של ההתיישבות העובדת לא נכתבה רק בזיעה ובדם – אלא גם בחוזים.

אין ספק כי קיבוץ עין שמר התברך במייסדים רחבי חזון, ובחברים בדור ההמשך – כמו עודי דגאי – שממשיכים לשמר ולהפיק את המיטב מהמורשת.