בין אהבת אדם לביקורת נוקבת – מחשבותיו של מזכיר צעיר | אבישי גרוסמן

כאשר אבישי גרוסמן נבחר למזכיר קיבוץ עין שמר בגיל 30 בלבד, הוא נשא על כתפיו אחריות כבדה שחרגה בהרבה מגילו הצעיר. במאמר שפרסם במרץ 1968 ב"שבוע בקיבוץ", הוא שיתף את מחשבותיו על מהות ההנהגה הקיבוצית – עדות נדירה ומרגשת של מנהיג צעיר על אתגרי הקהילה.

למזכיר הצעיר, על פי אבישי, יתרון מובהק: "העבר הנקי שלו". 

בניגוד למזכירים ותיקים יותר, שאולי "חטאו" לחברה הקיבוצית במהלך חייהם, הצעיר מגיע ללא משקעים, מה שמעניק לו יתרון של אמון מוגבל בזמן. 

אך יתרון זה מגיע עם אחריות כבדה: עליו להיות בעל "הבנה עמוקה של התהליכים המתחוללים בחברה הקיבוצית", ובמיוחד בקרב הוותיקים, אצלם "העבר" הוא החלק הדומיננטי. 

תפקיד המזכיר דורש איתנות נפשית יוצאת דופן, כושר ניתוח פסיכולוגי עמוק, ויכולת להבין אנשים ומניעים. 

מעל לכל, הוא חייב להיות מחונן ב"אהבת אדם במלוא מובן המילה", שכן מי ששונא אנשים, לעולם לא יוכל למלא תפקיד זה. הוא מתאר זאת כהפיכה ל"כומר", הנכנס ל"בעיית הנשמה" של חברים, ועליו להיפתח בעצמו כדי "להגיע" אליהם.

הלחצים המופעלים על מנהיג בקיבוץ, כפי שמתאר אותם אבישי, הם עצומים. 

עליו לתבוע דברים לטובת הכלל, לעיתים קרובות גם מחבריו הקרובים ביותר, מה שעלול ליצור "גוון של חשדנות" ביחסים. המזכיר נאלץ לשמור בבטנו סודות אישיים ואינטימיים ביותר של חברים, מעשה אנושי קשה ביותר, הדומה לשבועת הרופא. עצם הידיעה שהמזכיר יודע את כל הפרטים האישיים של החבר יוצרת "הרגשה לא נעימה" במפגשים אקראיים.

קבלת החלטות משקפת אחריות כבדה, והחשש מפני "הרס החיים כולם" על ידי עצה שגויה, מובילה לתחושת כישלון עמוקה הנצרבת בנפש המזכיר. 

אבישי רואה את המזכירות כ"בית ספר לחיים", מקום שבו לומדים על אופי אנשים ופעולותיהם בסיטואציות שונות. הוא מגדיר את עצמו כ"פשרן", ומאמין ש"האמת תמיד נמצאת בפשרה", אך יחד עם זאת, מדגיש שיש למצוא את ה"מזיגה" של להיות ותרן וקשוח, אך לעמוד על העקרונות "נגד הקיר עד שהקיר יתבקע".

אבישי מציג ביקורת נוקבת על דרכי ההתנהלות הקהילתית והדמוקרטיה בקיבוץ. הוא טוען ש"הצבעה גלויה היא עיוות של הדמוקרטיה", מכיוון שאנשים אינם מצביעים נגד, אלא נמנעים, וכך אדם נבחר לתפקיד עם תמיכה פושרת בלבד. הוא מציע שבהחלטות כמו קבלת חברים ותפקידים מרכזיים, "צריך להגיע להצבעה חשאית" כדי לשחרר את החברים מלחצים. יתר על כן, הוא קובע ש"שיחת הקיבוץ חדלה מלהיות גוף דמוקרטי", שכן אנשים מגיעים אליה עם עמדות מוכנות, ולעולם כמעט אינם משתכנעים בוויכוח. רק כשליש מחברי הקיבוץ, ולעיתים אף פחות, מגיעים לשיחה, מה שהופך אותה ללא מייצגת. עובדות אלו מאפשרות לנו ללמוד על אתגרי הביקורת: כיצד ניתן לנהל אותה באופן בונה, כשאנשים אינם פתוחים לשכנוע ואינם מעוניינים להשתתף בתהליך הדמוקרטי? הלקח הוא שבמקום ביקורת גלויה ונוקבת שאינה אפקטיבית, יש לבחון דרכים עמוקות יותר לבניית אמון ושיח אמיתי, אולי על ידי יצירת מרחבים בטוחים יותר להבעת דעה כמו הצבעה חשאית.

הוא מאמין ש"הנתינה לקיבוץ היא ההנאה הגדולה, ולא הלקיחה", ובכך מציע פרספקטיבה עמוקה על מוטיבציה שאינה תלויה בתגמול כספי בלבד. 

בניית אמון תחת מטח ביקורת ואתגרים מחייבת שקיפות, פתיחות ולמידה מתמדת. עלינו להכיר בכך שביקורת, גם אם היא קשה, יכולה להיות כלי לשיפור, אך היא חייבת להתבצע בדרכים שמאפשרות שיח אמיתי והתקדמות, במקום התבצרות בעמדות. 

תפקיד המנהיג, כפי שמשתקף בדבריו של אבישי, דורש אומץ להוביל, הבנה עמוקה של האדם והקהילה, ונכונות להיות פשרן ונחוש כאחד, כל זאת מתוך אמונה בדרך וביכולת להתגבר על כל הקשיים.

> מאמרו של אבישי גרוסמן אשר פורסם במרץ 1968 ב"שבוע בקיבוץ" כאן