חלון לעולם של ילדות - בעקבות הספרון על קבוצת "אשל"

ארכיון ע"ש

הספרון על קבוצת אשל, שנכתב בהומור רב ובחום אנושי,  פותח צוהר נדיר לעולמם של ילדים ומחנכים שחיו ופעלו בתקופה טעונה של אידיאולוגיה, מלחמה וחיפוש משמעות.

אין זה רק תיעוד של ילדות בקיבוץ עין שמר, אלא מסמך חי ונושם המשמר את נשמתו של דור שנולד מתוך חלום חינוכי ושגדל בתוך מציאות של מאבק ומחסור במקביל להתעצמות רוח. 

בין דפיו נפרשת תפיסת עולם חינוכית עמוקה, שבה החינוך אינו מקצוע אלא יסוד קיומי, מהות של חיים ושל שותפות אנושית. 

החינוך בקיבוץ נתפס כעניין ציבורי, שייך לכולם – לילדים, למחנכים, להורים ולחברה כולה – ומושתת על האמונה כי האדם נבנה לא רק מלימוד אלא מן הסביבה, הדוגמה האישית והקשרים האנושיים שבינו לבין האחרים.

המחנך מתגלה כדמות טוטאלית, מעין “הורה-אם גדול ויחד”, הנדרש לאזן בין אהבה לסמכות ובין חום לגבולות. הוא חי עם הילדים, מכיר את הוריהם, ונדרש מדי יום למצוא פתרונות למצוקות קונקרטיות ורגשיות גם יחד. אפילו פרטים שוליים לכאורה – כמו בגדים קרועים או מחסור בסיסי – הופכים לשאלות של אחריות וערכים. 

בתוך מציאות שבה התקציב מצומצם והחומר חסר, המורות והגננות אינן מלמדות רק קריאה וחשבון; הן מחנכות לנפש איתנה בעולם מתערער, בונות מרחב שבו הילד לומד להיות אדם, בן קהילה, שותף לאחרים ובעל תודעה מוסרית.

מתוך עדויותיהם עולה תמונה מורכבת של ילדות קיבוצית בשנות הארבעים – ילדות קולקטיבית אך לא נטולת בדידות. הילדים גדלים יחד, אך לעיתים מחפשים את עצמם בין הצחוק, העבודה, והצורך להיות “אני” יחיד בתוך קולקטיב המחנך לשוויון. 

גם התרבות הפופולרית, המיוצגת בדמותו של טרזן, חודרת אל תוך העולם הסגור של החינוך השיתופי – כסמל לכמיהה לחופש, לעצמאות ולשייכות לעולם הרחב שמעבר לשדות הקיבוץ.

ברקע מתנשאת השנה 1943. המלחמה באירופה משתוללת, וצליה נוגעים גם בילדי עין שמר. בתוך מציאות של חרדה, חוסר ודאות וחדשות על הזוועות שמעבר לים, ממשיכים הילדים את החיים תוך משחק, למידה ועבודה, בניסיון נוגע ללב לשמר שגרה אנושית בתוך סערה עולמית. המחנכים נעים בין שלווה מדומה לבין תחושת אחריות מוסרית עמוקה – לחנך דור שיהיה טוב יותר, אנושי יותר, גם כשהעולם סביבו מאבד את דרכו. מתוך המתח הזה נולדת תפיסת חינוך אמיצה, המתעקשת לראות בילד את תקוותו של עולם מוסרי וחדש.

הספרון חושף את לב לבו של המאבק הרוחני של אותם ימים: באיזו שפה לחנך, באילו ערכים, כיצד לגשר בין מילה לועזית לערך עברי. הוויכוחים האידיאולוגיים שזרמו בחדרי האספות חדרו גם אל חדר הילדים ואל השיעורים עצמם. דרך עיניהם של הילדים נראית ההתגשמות המעשית של רעיונות גדולים – שוויון, אחריות, עבודה – שהופכים לניסוי יום־יומי, למאבק מתמיד בין אידיאל לבין מציאות.

לצד החלום מופיעה גם השחיקה, הקושי לשמור על חום ואהבה בתוך מערכת רוויית אידיאלים ותביעות מוסריות.

אחת הסצנות המטלטלות ביותר מתארת את הריסת ארגז החול – מעשה ילדותי לכאורה, שמסמל את סוף עידן התמימות. הילדים הורסים את ארגז החול הקטן, מבלי לדעת כי הם קוברים בו את שארית העולם הישן שבו הכול עוד היה ברור. מאותו רגע, גם החינוך וגם החברה אינם יכולים עוד לשוב למה שהיו.

הספרון על קבוצת אשל הוא מסמך אנושי פיוטי נדיר המלא חמלה. הוא מספר על דור שביקש לברוא עולם חדש, אך גם ידע להתאבל על מה שאבד בדרך.

דרך דפיו אנו פוגשים את עין שמר של אותם ימים – קיבוץ של חלוצים, הורים ומחנכים שניסו לשמור על צלם אנוש ותקווה בשעה שהעולם סביבם בער. 

זהו סיפורם של מחנכים שהאמינו בכוחה של אהבה ליצור אדם, ושל ילדים שגדלו בתוך ניסוי אנושי אמיץ. ובתוך כך – זהו גם סיפורו של כולנו: סיפור על געגוע, אמונה בכוחה של קהילה, ועל חום לב ותקווה, גם בשעות של חשכה.

• לקריאת הספרון כנסו