לפעמים הזיכרון אינו מצטבר במסמכים רשמיים, אלא בתצלומים קטנים שעל גבם נכתבו סיפורים ומסרים המתארים קשרים משפחתיים, מאורעות ורגעים מחיי היומיום. בתוך אוסף נדיר שהעבירה נורית משיח, כלתה של מטי ז"ל, לארכיון עין שמר – נמצאו תמונות מתחילת המאה הקודמת, שנשלחו בין בני משפחתה של מטי.

האלבום הזה, אשר היה שייך למטי עצמה, שמור בו עולם שלם של זיכרונות משפחתיים ורמזים קטנים לסיפורים שלמים על משפחה וגורל.

התצלומים צולמו בבולגריה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. באותם ימים חיה מריה (מרים) – אמה של מטי – כאם צעירה עם בעלה ז’יבקו (Živko) בסופיה, בירת בולגריה. חלק מהתמונות נשלחו לקרובי משפחה בעיר ז’ופניה (Županja) שבקרואטיה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. המרחק בין סופיה לז’ופניה לא היה רק גאוגרפי אלא גם תרבותי – ובכל זאת, הקשרים המשפחתיים והרגשיים נשמרו באמצעות תמונות, שהחליפו את המכתבים והפכו לשפת אהבה וגעגוע.

הקהילה היהודית בבולגריה באותם ימים הייתה תוססת, משכילה ומשולבת היטב בחברה הבולגרית; רבים מבני הקהילה למדו בבתי הספר של “אליאנס”, עבדו במסחר ובמלאכה, והשתתפו בחיים הציבוריים של המדינה.
התמונות המשפחתיות באוסף אינן רק מזכרות פרטיות – הן תיעוד של דור שלם של יהודים שהיו גשר בין עולם אירופי מודרני לזהות יהודית שחיפשה להשתלב עם התרבות המקומית ולהיות חלק מן החברה הרחבה מבלי לאבד את זהותם.

אחת התמונות מתעדת את מרים ובני משפחתה, כנראה סמוך לחג הפורים של שנת 1918 – “יום המסכות”, כפי שנכתב מאחור:
“אנחנו שולחים לכם את תמונתנו למזכרת מיום נעים שבילינו יחד בזמן המסכות, 28 בפברואר...”
(סופיה, פברואר 1918)

מקור:
“Драга Раденка и Маца, шаљем вам нашу слику као успомену
на један пријатан дан који смо за време маскере били код вас 28 фебруара.
Вас поздравља ваша сестра и снајка Марија Уљановић.”

ייתכן שהתמונה צולמה באחת ממסיבות פורים של קהילת סופיה – חג של שמחה ותחפושות בלב תקופה קשה של מלחמה עולמית. היא משקפת את יכולתם של יהודי בולגריה לשמור על קהילה, מסורת ושמחת חיים גם בימי אי־ודאות.

ובתמונה אחרת נכתב:
“ברכות ליום השם של אחינו היקר.”

מקור: “Честит имендан нашем драгом брату.”

איחול זה מתייחס ל־‘יום השם’ (Imendan) – חג משפחתי מסורתי בתרבות הסרבית־בולגרית, שבו מציינים את יום הקדוש שעל שמו קרוי אדם. הופעתו באוסף משפחתי יהודי מעידה על יחסי גומלין תרבותיים בין יהודים לסביבתם בבולגריה ובבלקן באותה תקופה.

בכל אחת מהתמונות האלה – מבט, כתב יד ותאריך – נרקם סיפור קטן על געגוע וקרבה אנושית שחצתה גבולות וזמן. אין כאן מכתבים רשמיים, אלא שפה חזותית ורגשית – תמונות שהפכו לכלי תקשורת. זהו יומן משפחתי מצולם, שנכתב מבלי לדעת שיהפוך יום אחד לעדות היסטורית של חיים שלמים.

מטי, בתה של מרים, גדלה בבית ציוני חם שבו דיברו על עלייה, תיקון עולם וחיי שיתוף. היא הייתה צעירה חכמה, מלאת חיים ורגישות, שראתה בשליחות הציונית לא רק חזון לאומי אלא גם דרך חיים. 

בתמונה: מטי הילדה ואחיה יחד עם מרים אמה ואביה

בשנות השלושים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בסופיה, שהייתה מוקד רוחני ותרבותי לנוער היהודי. שם פגשה את ליקו, בן זוגה, ויחד החליטו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל. הם הגיעו לקיבוץ עין שמר – מקום שייצג את כל מה שחלמו עליו: שוויון, עשייה, יצירה וחיי קהילה.

תמונה קבוצתית: מטי הנערה עם הצמות לידה ליקו משיח

כתוב:
«Снято время исправить получитие на 8/I–1942 год. Арнано»

לא כל המילים ברורות לגמרי, אך המשמעות הכללית היא:
“צולם ביום 8 בינואר 1942.”

הם היו זוג מרהיב – הוא רקדן ואהוב הבריות, והיא חמה, מסורה ובעלת חוש חברתי טבעי. מטי נודעה כאישה נעימה ומכילה, שביתה היה פתוח לכולם. היא הייתה משענת למשפחתה ולחבריה גם ברגעים הקשים. ואכן, הגורל לא חס עליה: ליקו נהרג בתאונה טרגית, ומטי נותרה לגדל את ילדיהם, רובי ואיתי, כשהקיבוץ כולו עוטף אותה באהבה. מאוחר יותר נישאה לנחמיה, ויחד יצרו משפחה מאוחדת, חמה ונדיבה.

הזיכרונות והערכים שהורישה לה אמה מרים – כוח פנימי, אופטימיות, רוך וחמלה – ניכרו בה כל חייה. מטי גילמה את הדור שבנה בארץ ישראל קיום חדש – שורשי, קהילתי, מאמין בערבות הדדית ובטוב האדם. היא הייתה אשת שיחה, קוראת נלהבת, מתעניינת באחרים עד יומה האחרון.

התמונות, ששרדו מעל מאה שנה, אינן רק מזכרת פרטית של משפחתה של מטי – הן חלון לעולם שאיננו עוד, לתקופה שבה צילום היה מעשה של אהבה, והקדשה מאחוריו – גשר אנושי בין משפחות, מדינות ודורות.

מרה אבנר | ארכיון ע"ש