מלפפונים בוונציה

החממה מעין שמר כמעשה אמנות, קהילה ועמדה תרבותית

(הביאנלה בוונציה, 1993)

הסרטון “מלפפונים בוונציה” מתעד אחד מהרגעים החריגים, המאתגרים והמרתקים בתולדות הייצוג הישראלי בביאנלה לאמנות. זהו אינו תיעוד של תערוכה במובן המקובל, אלא מסמך חי של תהליך: בנייה, עבודה פיזית, ויכוח רעיוני, וחיים משותפים – כולם מתלכדים לכדי יצירה אחת.

הבחירה של האוצר גדעון אפרת ב־אביטל גבע ובפרויקט החממה מ־עין שמר לייצג את ישראל ב־הביאנלה בוונציה עוררה מיד סערה:
מה לחממה ולאמנות?
מה לקיבוץ, למלפפונים ולעיר האיקונית של האמנות העולמית?

הסרטון אינו מנסה “לענות” על השאלות הללו באופן תיאורטי. הוא פשוט ממשיך לעבוד.

אמנות כתהליך, לא כתוצאה

המצלמה הביתית מלווה חבורה של צעירים וצעירות מקיבוץ עין שמר, שנרתמים למשימה כמעט בלתי־אפשרית: הקמת חממה חקלאית פעילה בלב ונציה, תחת מגבלות של זמן, חוסר בתשתיות, גשם, בירוקרטיה איטלקית וחשדנות אמנותית.

דווקא מתוך היומיום – הריתוכים המאולתרים, עמודי הברזל, הוויכוחים הקטנים, ההומור, העייפות – נולדת האמירה המרכזית של היצירה:
אמנות איננה רק אובייקט מוגמר, אלא פעולה מתמשכת של לקיחת חומר ונתינת משמעות.

אחד המשפטים החוזרים בסרט מסכם זאת היטב:

“לקחת חומר ולעשות ממנו משהו – זו התמצית של האמנות.”

מי הוא אמן?

הסרטון מציף שאלות יסוד שממשיכות להדהד גם שלושים שנה אחרי:

• האם יופי ותחכום הם תנאי לאמנות?

• האם חקלאי, חרש, מורה או בעל מלאכה אינם יוצרים?

• האם פעולה יומיומית יכולה להפוך לאקט אמנותי אם מתבוננים בה אחרת?

החממה מציבה אלטרנטיבה חדה למוסדות האמנות הסגורים: במקום אובייקט לצפייה – מערכת חיה. במקום קיר לבן – אדמה, מים, צמחים, עבודה. במקום אמן יחיד – קבוצה.

החממה כעמדה ישראלית

מעבר לשיח האמנותי, החממה פועלת גם כטקסט תרבותי־חברתי. היא נושאת איתה את האתוס הקיבוצי: שותפות, עבודה, פשטות, חיבור לקרקע. המלפפון – ירוק, בסיסי, אכיל – הופך לסמל. לא דימוי מתוחכם, אלא חומר גלם של קיום.

במובן זה, החממה אינה “ייצוג” של ישראל, אלא פעולה ישראלית: עשייה, אלתור, עבודה תחת לחץ, אמונה בצוות ובדרך, ופחות התעסקות בשאלה “איך זה ייתפס”.

בין ונציה לעין שמר

המתח בין ונציה – עיר של אסתטיקה, היסטוריה ותיירות – לבין החממה הקיבוצית אינו נפתר. הוא מתקיים. ודווקא הקיום הזה, הלא־נוח לעיתים, הוא לב היצירה.

ככל שהבנייה מתקדמת, כך מתברר שהוויכוח התיאורטי נסוג. החממה עומדת. צומחת. מושכת תשומת לב. לא דרך הצהרה, אלא דרך נוכחות.

מסמך נדיר של רוח

“מלפפונים בוונציה” הוא הרבה יותר מסרט תיעודי. זהו מסמך נדיר של רוח זמן: רגע שבו אמנות, חקלאות, קהילה ואמונה בדרך נפגשים במקום לא צפוי. הסרט אינו מייפה, אינו עורך החוצה את הבלגן, ואינו מנסה להיות “גדול מהחיים”. דווקא בכך כוחו.

בסופו של דבר, החממה אינה רק יצירה בביאנלה. היא הצעה:
לראות בכל פעולה אנושית – עבודה, שתילה, בנייה, שותפות – פוטנציאל של אמנות.

מוזמנים לצפות ולהזכר...