במהלך העבודה השגרתית בארכיון נתקלתי במיכל נדיר ובו העלונים הראשונים של הקיבוץ. 

הטקסים בהמשך, שפורסמו בפברואר 1935 ע"י אריה שמרי, יוסף וחיה'לה אשכולי, חייקה בן אברהם וקובה ריפתין, אינם מסמכים טכניים ולא דיווחים שוטפים, אלא טקסטים טעונים מחשבה, שבהם חברים צעירים ניסו — באומץ כמעט בלתי נתפס — לחשוב בקול רם על החיים עצמם. 

הם כתבו על אמת ועל ערכים, על היחיד והקבוצה, על שבירת נורמות, ועל הניסיון החברתי הנועז לברוא כאן עולם אחר לגמרי.

מבין השורות נחשפת קבוצה שנטשה עולם בורגני מוכר — עם משפחה, גבולות ופרטיות — וניסתה לכונן חברה הנשענת על שותפות טוטאלית. הם נאבקו בחינוך שספגו, בטבע האנושי, בדחף, בקנאה ובבדידות. הדחף המיני לא הושתק אלא הועלה לדיון ערכי; האמת הוצבה מעל כל ערך אחר; והרצון בפינה פרטית נתפס לא כזכות אלא כנסיגה, כבגידה ב“משפחה הרחבה” — הקבוצה.

עולמם האידיאולוגי רחוק מן הקיבוץ של היום כמעט כפי שהחברה הישראלית מפולגת כיום בין מחנות מנוגדים. ובכל זאת — משם צמחנו. משם הגענו לכאן. הם חיו כמעט על פלנטה אחרת: בארץ ישראל של אז, בתנאים קשים, בשפה זרה ומורכבת שלמדו ללא אולפן — ובה כתבו מחשבות פילוסופיות חדות, מדויקות ונועזות.

ומתוך כל המהפכה הזו עולה שאלה אחת, חדה ואישית מאין כמותה:
מה קורה לאהבה, לזוגיות ולאינטימיות, כאשר האדם מתבקש לוותר על פרטיותו, לכבוש את יצריו, ולהעמיד גם את הקשר האינטימי ביותר שלו למבחן ערכי הקבוצה?

הזוגיות כזירת מבחן של החברה הקיבוצית

בעלונים הללו הזוגיות אינה מוצגת כעניין פרטי בלבד, אלא כזירה שבה נבחנת מהות הקיבוץ עצמו. הקיבוץ לא ביקש רק שותפות של עבודה ורכוש, אלא שותפות נפש. לא די היה לחלוק חדר אוכל או ענף עבודה; נדרש גם ויתור על “מחיצות” רגשיות, על סודות, ועל חיים כפולים — ציבוריים כלפי חוץ ופרטיים כלפי פנים.

המשפחה הבורגנית נתפסה כמוסד רכושני וסגור, היוצר נאמנויות כפולות ומעמיד את טובת הקרובים מעל טובת הכלל. הקיבוץ, לעומתה, ראה עצמו קולקטיב של יחידים ולא של משפחות. אך בד בבד, הייתה בו הבנה עמוקה שחברה אנושית אינה יכולה להתקיים ללא חום, קרבה ותחושת בית. מכאן נולדה השאיפה ליצור “משפחה אחת גדולה” — לא באמצעות קשרי דם, אלא באמצעות ערבות, אמת וחיים משותפים.

אחד החידושים הרעיוניים הבולטים במקורות הוא היחס למיניות. הדחף המיני לא הוכחש, אך גם לא הושאר בתחום הפרטי או הטבעי בלבד. הוא נתפס ככוח עיוור שיש לעבד, לעדן ולהפוך לארוטיקה תרבותית — קשר של רעות, ידידות ושותפות נפשית בין גבר לאישה.

הזוגיות האידיאלית לא נמדדה בעוצמת התשוקה בלבד, אלא ביכולתה להשתלב בחיי הקבוצה מבלי להפוך ל“תא אגואיסטי” סגור. החשש היה ברור: זוג המתכנס בעצמו, בונה אינטימיות מבודדת ומציב גבול בינו לבין החברה — מחזיר אל הקיבוץ את דפוסי העולם הישן. משום כך גם הקשר האינטימי נדרש לעמוד תחת בחינה מוסרית ולשרת את ערכי השותפות והאמת.

בעולם המושגים הקיבוצי, החטא המרכזי אינו עצם המשיכה לאחר או הופעתו של “שלישי”, אלא השקר. הקיבוץ ביקש להילחם במה שכונה “השקר הקונבנציונלי” של הנישואים הבורגניים — חיים משותפים הנשמרים גם כאשר האהבה גוועה, מתוך פחד, תלות או נוחות.

מתוך כך עולה תפיסה נועזת: רגשות אנושיים עשויים להיות מורכבים, ולעיתים אף כפולים. 

אין בכך בהכרח פגם מוסרי. הפגם טמון בהסתרה, בהעמדת פנים, ביצירת סוד. הקנאה נתפסה כרגש רכושני שיש לעדן, לא כהצדקה לבלעדיות כפויה. האידיאל היה קשר המבוסס על כנות וגילוי לב, גם במחיר של טלטלה רגשית.

הקהילה הקיבוצית לא הסתפקה בהבטחת ביטחון כלכלי. היא ראתה עצמה אחראית גם לעולמו הפנימי של החבר. מתוך תפיסה שהאדם היחיד מתקשה להתמודד לבדו עם סערות היצר, הקנאה והבדידות, החברה נדרשה להושיט יד — לא כמציצה ולא כרכילות, אלא כערבות.

עם זאת, הגבול היה דק. הדרישה לגילוי לב יצרה גם לחץ חברתי וצמצום של מרחב הפרטיות. 

המקורות עצמם מודעים לסכנה זו ומדגישים: “אין אנו חובבי זעזועים וסכנות — גם בלי רצון יש לנו די זעזועים וסכנות.” כלומר, המטרה אינה דרמה אלא תיקון, לא חשיפה לשם חשיפה אלא בניית חיים של אמת.

העלונים הראשונים אינם מציעים פתרון או נוסחה, אלא מתעדים מאבק מתמיד בין חירות לשותפות, בין אינטימיות לכלל, והקריאה בהם כיום היא הזמנה לחשבון נפש עכשווי על גבולות השיתוף, ערך הפרטיות והמחיר שאנו מוכנים לשלם כדי לחיות חיים אחרים באמת.

מרה אבנר | ארכיון עין שמר ינואר 2026

לקריאת הטקסטים המקוריים לחצו כאן