סוניה מגן: עבודה בימי אי־ודאות

עין שמר ושדה התעופה הבריטי, ומה שנשאר בזיכרון

אמש הגיע גדעון מגן לארכיון עין שמר לספר על אימו, סוניה מגן (מלצר), ועל חלקה בהקמת שדה התעופה הבריטי ליד הקיבוץ.

בתחילת שנות הארבעים גויסו חברים מעין שמר לצבא הבריטי. חלקם שובצו ביחידות שונות, חלקם נשלחו הרחק, והקיבוץ נשאר עם שאלה פשוטה מאוד:

מי יעבוד בשדות?

מתוך המציאות הזאת התקבלה החלטה מעשית: לארגן קורס טרקטוריסטיות. לא יוזמה רעיונית ולא חריגה, אלא פתרון. היו שני קורסים כאלה בנהלל. בקורס הראשון השתתפה סוניה מגן. בקורס השני – בלנקה וילנד .

סוניה הוכשרה להפעלת טרקטורים וכלים כבדים. היא עבדה על טרקטור “סיקס”, הגדול והחזק של אותם ימים, והפעילה Scraper – כלי לגריפת עפר ויישור שטח. זו הייתה עבודה פיזית קשה, שדרשה שליטה מלאה בכלי, שעות ארוכות בשטח פתוח, אבק, רעש, ריכוז.

בהתחלה היא עבדה בפלחה מספר שנים ובמהלך המלחמה נשלחה לעבוד בתקופה מסוימת בעזרה בהקמת שדה התעופה : יישור הקרקע, הכנת השטחים שעליהם נסללו מסלולי ההמראה של RAF Ein Shemer. 

גדעון זוכר אותה חוזרת הביתה בערבים עייפה ומאובקת מהעבודה בשטח.

הוא גם זוכר דבר נוסף: לעיתים חזרה אימו מיום עבודה ארוך עם שירה על השפתיים — גם בימים של קושי ואי־ודאות, כשהעתיד נראה מעורפל, המציאות הביטחונית מתוחה, והחדשות הקשות שהגיעו מעבר לים העמיקו את תחושת חוסר הוודאות. מעל כל אלה ריחף גם החשש שמנחם, בעלה, יגויס לצבא הבריטי.

זה מה שנשאר לו מן התקופה — לא סיפורים גדולים, אלא דמות של אם העובדת קשה ושבה הביתה עם שירה על השפתיים; עדות לחוסן רוח יוצא דופן.

באותן שנים התקיימו יחסי יום־יום בין הקיבוץ לבין שדה התעופה. הבריטים גרו במחנה, חברי הקיבוץ עבדו. לעיתים היו חיילים וקצינים מגיעים בערב לביקור בקיבוץ. היחסים היו ענייניים, לפעמים אפילו ידידותיים.

בשבתות נערכו משחקי כדורגל בין חיילי ה־RAF לבין קבוצת הקיבוץ. הקבוצה המקומית נשענה על גרעין עולים מיוון, יוגוסלביה ובולגריה – מה שכונה אז “הקבוצה היוונית”. המשחקים נערכו ליד הצומת, מול המוסד החינוכי, והיו חלק מהשגרה.

לצד הבריטים עבדו גם שבויי מלחמה איטלקים, שהוחזקו במחנה סמוך לאזור צומת באקה–גבעת חביבה. אחד מהם, כך מספר גדעון, נשאר בארץ לאחר המלחמה והפך לחקלאי מצטיין במושב סמוך.

 

נובמבר 1945 – נקודת מפנה

האירועים ששינו את היחסים לא התרחשו בשדה התעופה אלא בגבעת חיים. לאחר תפיסת ספינת המעפילים “ברל כצנלסון” הוטל מצור על הקיבוץ. אנשים רבים מיישובי הסביבה, ובהם גם חברי עין שמר, יצאו לפרוץ את המצור.

ב־26 בנובמבר 1945 פתחו הכוחות הבריטיים באש חיה. אלימלך שטרקמן, חבר קיבוץ עין שמר, נהרג. מאותו רגע השתנתה התודעה. היחסים עם הבריטים חדלו להיות רק עניין של עבודה ושגרה.

כאשר הבריטים עזבו את שדה התעופה, נותר במקום ציוד רב: חומרי בנייה, מתקנים ותשתיות. הציוד הזה לא הוברח ולא נלקח בחשאי. הוא נאסף מן השטח הנטוש ושימש לצרכים אזרחיים של הקיבוץ. בין היתר שימשו חומרים אלה לבניית בריכת השחייה – פרויקט קהילתי גלוי, שסימן חזרה לחיים אזרחיים אחרי שנות מלחמה.

 

סוניה כעדות

סוניה מגן לא הותירה אחריה יומן. אין כמעט אזכור שלה בעלוני התקופה. הסיפור שלה נשמר בזיכרון של בנה, ובזיכרון הקיבוץ. אישה שנשלחה לקורס משום שלא היה מי שיעבוד, שעבדה על כלים כבדים משום שהיה צריך, ושחזרה הביתה כל ערב להמשיך את חיי היומיום עם שירה על השפתיים.
זה היה החוסן העמוק שאפיין את דור המייסדים, רוח שבתוכה גדלו בניהם ובנותיהם. גדעון הוא דוגמה חיה לכך: איש בעל עוצמה נפשית יוצאת דופן, הנושא עמו סיפור גבורה אישי ושרד שלוש שנים בשבי הסורי. היסודות לחוסן הזה נטמנו בילדותו — באם, סוניה, שברוח ובעשייה יומיומית זרעה בילד הקטן כוחות נפש, והצמיחה אותו לאיש גדול, איתן ברוחו ובצניעותו.

 

כך, דרך סיפור אחד, אפשר להבין תקופה שלמה:

לא דרך סיסמאות, אלא דרך עבודה.

מרה אבנר | ארכיון ע"ש

בטיול: דוד לפסקי, סשקה (יעקב) ברנשטיין, שני ערבים, רחל בן פורת (שפירא), סוניה מגן (מלצר), יוסף בן פורת   

 סוניה ומנחם מגן הילדים מימין עמוס, נפל במלחמת השחרור בקרב לכיבוש צפת.
במרכז עלית מגן ולידה דוד בן אברהם (זיהוי של עדנה חרודי וגדעון מגן)

בתמונה מימין לשמאל: גדעון, שולמית, הילה, מנחם, ענת, סוניה, זיוה, שייקה, עלית ומיכל. מאי 1960