שלמה איננו עוד. 

הוא הלך לעולמו שבעים ושלוש שנים אחרי ינואר 1953, החודש שבו “פרשת סנה” הגיעה לשיא והרעידה קיבוצים שלמים מבפנים. העובדה הזאת איננה רק ציר זמן; היא מסגרת שמחדדת את המשמעות של העדות שלו: שלמה היה עד חי למשבר אידיאולוגי וחברתי שנגע בלב־ליבה של הקבוצה שלו, ובאותה נשימה – לאדם הפרטי שנדרש לבחור בכל יום מחדש איך ממשיכים לחיות בתוך סערה שאינה שלו בלבד.

הראיון עם שלמה הוא מסע אישי, אך גם חלון נדיר אל תקופה. הוא מתחיל בילדות באלכסנדריה, בבית ספרדי חם, מוקף שכנים ערבים ונוצרים ושגרה שיש בה קהילה, כבוד וקרבה. בתוך הרקע הזה הוא נושא גם כאב שקט: קשיים לימודיים שנבעו מדיסלקסיה לא מאובחנת וממעברים תכופים בין בתי ספר – תחושה חוזרת של זרות בתוך מערכת שאינה יודעת לקרוא אותו נכון. דווקא שם, מתוך הקושי, מתגלה המפנה: תנועת “השומר הצעיר” הופכת עבורו למרחב של שייכות, שפה וייעוד. זה כבר לא רק מקום לחברים; זו מסילה שמחברת אותו לפעילות ציונית מחתרתית, לסיכון אישי ממשי, ולסיפור אהבה שנולד בתוך עשייה – עם ג’ינט.

כשהוא עולה ארצה ב־1949 תחת זהות בדויה, כי היה מבוקש על ידי השלטונות המצריים, הוא לא מביא איתו רק חלום ציוני; הוא מביא איתו גם ביוגרפיה שלמה שנאלצה להתגמש, להסתתר, להמציא את עצמה מחדש. ואז מגיע המפגש עם הקיבוץ. עין שמר של אותם ימים איננה תפאורה רומנטית של חלוציות, אלא מפעל חברתי קשוח: עבודה פיזית, שגרה תובענית, אידיאולוגיה שמכתיבה קצב, וגם מתח פוליטי שמפלח את חדר האוכל ואת שיחות הלילה.

ובתוך כל זה – “פרשת סנה”. הראיון מאפשר לשמוע את הפרשה לא כערך אנציקלופדי, אלא כחוויה אנושית: איך מחלוקת אידיאולוגית מתגלגלת לרגע שבו חברים “מועמסים על אוטו” ונשלחים החוצה, איך נוצרת “יבלת” במפגשים עם המגורשים, איך נשארים בקיבוץ כשאחרים מאשימים אותך שלא נשארת איתם, ואיך מתמודדים עם ההכרעה הזאת לאורך שנים. שלמה לא מדבר בסיסמאות; הוא מדבר מתוך הגוף והזיכרון, מתוך השאלה הפשוטה והקשה: איך חיים עם החלטה שבזמן אמת נראתה הכרחית, אבל משאירה אחריה סימן.

דווקא כאן מתגלה אחת התמות היפות בראיון: היכולת שלו לאחוז בשני דברים יחד – באידיאולוגיה ובחיים. הוא מגדיר את עצמו “ורוד”, מתון, לא נסחף אל קצה האמונה העיוורת. במקום להפוך את הפוליטיקה לזהות יחידה, הוא נאחז בעשייה, במקצוע, במשפחה. הנגרייה הופכת לעוגן: ריח העץ, העבודה המדויקת, התיקונים הקטנים שעושים סדר בעולם, והעקשנות להמשיך להיות “האיש של הנגרייה” גם כשכבר קשה. והמשפחה – ארבעה ילדים, נכדים ונינים – היא לא פרט ביוגרפי אלא תשובה: הוכחה לכך שאפשר לצאת מסיפור של שבר ולבנות המשכיות.

זהו בדיוק כוחו של הראיון עם שלמה: הוא מחבר בין מצרים לישראל, בין נעורים מחתרתיים לבין בגרות קיבוצית, בין חלום קולקטיבי לבין מחירו, ובין משבר פוליטי לבין חוסן אישי שקט. עכשיו, כשהוא איננו, המילים שלו נשארות כעדות חיונית – לא רק למה שקרה, אלא לאיך אנשים עברו את זה.

אני מזמינה אתכם לצפות בראיון המרתק עם שלמה, לשמוע את קולו ואת הדרך שבה הוא מספר את חייו – בפשטות, בחדות ובהומניות.
(ראיינו חיים חננאל ושלומית דקל, אוקטובר 2018)