לילה אחד במאי 1939

הלילה ירד על עין שמר.

רוח קלה עברה מעל השדות ואי־שם בקצה הפרדסים עמד שומר והביט אל החשכה. 

השנים הן שנות המאורעות. הימים מלאים עבודה, והלילות מלאים דריכות.

ובאחד הבתים בקיבוץ יושב חבר וכותב.

אור חלש בוקע מהחדר הקטן והדף לפניו מתמלא מילים. 

אלו אינן מילים של חגיגת חלוציות אלא של התלבטות ומשבר. 

החוברת שנכתבה בקיבוץ במאי 1939 ("מבפנים") כוללת רשימות, מאמרים ומכתבים של חברי הקיבוץ, ובהם ניסיון כן להתמודד עם מצבה של החברה הקיבוצית באותה תקופה.

הכותבים מתארים מציאות מורכבת של חיי יום־יום בקיבוץ: עומס תפקידים, צפיפות מגורים וחיכוכים אנושיים. אחד הטקסטים מתאר את התחושה הזו במילים חריפות:

“צפיפות דירות ודחק גדול… עצבנות המרחפת באוויר…
האיש בקיבוץ אפוף הוועדות כזבוב בתוך קורי העכביש.”

האידיאלים הגדולים שעליהם קם הקיבוץ – ציונות, סוציאליזם וחברה שיתופית – כבר אינם מובנים מאליהם לכל החברים. חלק מן הכותבים מתארים תחושה של שחיקה ושל ספק.

אחד הנושאים המטלטלים הנדונים בחוברת הוא עזיבתו של גרשון אוסטרובסקי מן הקיבוץ המאוחד. 

האירוע נתפס לא רק כמעשה אישי אלא כסמל למשבר רעיוני רחב יותר. במסמך נכתב:

“עזיבתו של גרשון אוסטרובסקי (איש עין חרוד)  עוררה הדים גם מחוץ לגבולות הקיבוץ המאוחד … האיש תובע את עלבונם של עקרונות שנפגמו.”

בתוך החוברת מופיעה התכתבות בין צבי לוריא לבין חבר הקיבוץ אריה רייכל, החותם בראשי התיבות א״ר. חילופי המכתבים הללו חושפים צד אישי מאוד של הדיון. לא רק ויכוח אידיאולוגי מופשט, אלא התלבטות עמוקה של חברים המבקשים להבין כיצד ניתן להמשיך ולהאמין ברעיון הקיבוצי בתוך מציאות מורכבת.

אריה רייכל כותב כי עצם הכתיבה היא דרך להתמודד עם המשבר דרך מחשבות ולבטים:

“… המכתב שייך לאותם סוגי היצירה שכל יחיד זוכה בו ועיקרו – הכתיבה.”

ובתוך ההתכתבות הזאת נשאר גם גרעין של אמונה. צבי לוריא מסיים את דבריו במשפט קצר אך משמעותי:

“אין אנחנו סוציאליסטים במידה מספקת .... כלום זאת אומרת שלא נצליח.”

זו אינה אמונה נאיבית. זו אמונה שנולדה מתוך משבר.

העולם סביבם היה אז קשה ומאיים. מאירופה הגיעו ידיעות על עליית הפשיזם ועל רדיפות יהודים. מלחמת האזרחים בספרד טלטלה את העולם הסוציאליסטי. נדמה היה שהעולם כולו עומד על סף תהום.

ובתוך כל זה ניסו חברי הקיבוץ לשמור על הרעיון – על האפשרות ליצור כאן חברה אחרת.

---

חלפו מאז כמעט תשעים שנה.

עין שמר ידעה לאורך השנים מלחמות, משברים ושינויים חברתיים עמוקים.
גם היום, בימים של מתיחות ומלחמה מול איראן, המציאות סביבנו אינה פשוטה. ברגעים כאלה מתחדדת חשיבותה של הלכידות הקהילתית, והזיכרון המשותף מזכיר את הכוח של קהילה לעמוד יחד גם בזמני משבר.

אבל מי שהולך היום בשבילי הקיבוץ רואה גם משהו אחר.
הדשאים מלאים ילדים.
השבילים מתמלאים אופניים.
העצים גדולים יותר.
הגנים פורחים.

הקהילה חיה — וממשיכה לצמוח.

דווקא בתקופות קשות מתגלה שוב כוחו של הדבר שאולי היה תמיד לב הקיבוץ: הלכידות האנושית. אנשים עומדים זה לצד זה, עוזרים, מחזיקים יחד את החיים.

ייתכן שאותו חבר שישב בלילה וכתב במאי 1939 לא ידע אם הרעיון הקיבוצי יחזיק מעמד לאורך השנים.

אבל אילו היה יכול ללכת היום בשבילי עין שמר, לעצור רגע על הדשא ולהקשיב לצחוק הילדים  … אולי היה מבין דבר פשוט ועמוק:

שהמאבק שלהם לשמור על האמונה לא היה לשווא.

כי למרות הכול —
אנחנו עדיין כאן.
והדשאים ירוקים.

יאיר, אריה (לייבה) וסלה  

צבי לוריא וגוטה לוריא מרקובסקי בשדות הקיבוץ

מרה אבנר