בין “אין רשעים בעולם” למציאות של ימינו

האם אפשר עדיין לחשוב אחרת על הרוע?

ספרו של יונה אלון, “אין רשעים בעולם”, הוא אחד מאותם ספרים שלא רק מציגים טענה — אלא מערערים על אופן החשיבה כולו. כבר מן העמודים הראשונים מתברר שאין מדובר בעוד דיון מוסרי שגרתי, אלא בניסיון נועז לבטל כמעט מן היסוד את אחד המושגים השגורים ביותר בשפה האנושית: הרשע. אלון מציע תיאוריה מוסרית חדשה, שלפיה ההכרה ביחסיותו ובמוגבלותו של מושג זה עשויה אף לקרב פתרון לבעיה המרכזית של תקופתנו — המלחמה.

בלב הספר עומדת טענה רדיקלית: האדם אינו בוחר ברע משום שהוא “רשע”, אלא משום שברגע ההכרעה הוא פועל תמיד לפי מה שנראה לו כטוב, נכון, נחוץ או מוצדק. אלון בוחן מחדש את ההנחה המקובלת שלפיה יש בני אדם הבוחרים במודע ברע, ומציע להפוך את התמונה: גם כאשר אדם עושה מעשה אכזרי, מזיק או פלילי, הוא אינו רואה את עצמו באותו רגע כמי שבוחר ברע, אלא כמי שבוחר במה שנדמה לו כפתרון הטוב ביותר מבחינתו.

כאן נכנסת תרומתו המרכזית של הספר: אלון קושר בין מוסר, פסיכולוגיה ותורת החשיבה. לדבריו, הבחירה היא צורה של חשיבה, והחשיבה עצמה היא מנגנון תכליתי, הסתגלותי, שהתפתח כדי לסייע לאדם להתמודד עם בעיות, מכשולים וקונפליקטים. בהישענו על דרווין, הוא כותב כי החשיבה היא מנגנון מועיל שהתפתח באבולוציה, ולא בזבוז אנרגיה סתמי; תפקידה הוא למצוא פתרונות, להסיר מכשולים, ולהוביל את האדם אל מה שנראה לו נכון ויעיל.

מכאן נובעת אחת המסקנות הפרובוקטיביות ביותר בספר: אם האדם בוחר תמיד במה שנראה לו טוב ברגע הבחירה, אז למעשה אין אדם שבוחר בדרך הנתפסת בעיניו כרעה ממש. גם כאשר הוא עושה מעשה שמבחוץ נראה מתועב, בתוכו פועל מנגנון של נימוק, הצדקה או “מהפך” פנימי, שהופך את המעשה מרע למוצדק. אלון כותב במפורש כי הנימוק הוא שמעניק למעשה הנראה רע את צביונו החדש — כרצוי, כהגיוני, ולכן גם כטוב בעיני העושה.

זו אולי נקודת החוזק הגדולה של הספר, אבל גם נקודת המתח שלו מול המציאות. משום שכאשר מעמידים את התיאוריה הזאת מול העולם של ימינו — עולם של טרור דתי, משטרים טוטליטריים, אידיאולוגיות השמדה ואלימות פוליטית — מתעוררת השאלה הבלתי נמנעת: האם גם כאן אפשר לומר שאין “רשעים”, אלא רק בני אדם המשוכנעים שהם פועלים למען טוב כלשהו?

מן הזווית הפילוסופית של אלון, התשובה עשויה להיות חיובית — ואפילו מטרידה. גם מנהיג קיצוני, גם מבצע פשע המוני, גם מי שמצדיק הרג, חורבן ודיכוי, פועל לא פעם מתוך מערכת אמונות פנימית שבה מעשיו נתפסים כשליחות, כהכרח, כצדק, כמצווה או כהגנה. כלומר: לא הרוע לשם הרוע מניע אותו, אלא תפיסת טוב מעוותת, מסולפת, מסוכנת — אך עדיין תפיסת טוב מנקודת מבטו שלו. במובן הזה, דווקא המציאות הקיצונית של זמננו אינה בהכרח מפריכה את אלון; אולי היא אפילו מאשרת את אבחנתו בדבר כוחן של נקודות ראות, אמונות והצדקות פנימיות.

אלא שכאן מופיעה גם הביקורת ההכרחית. מול הקריאה להבין את מניעיו של הפוגע, ניצבת גישה ריאליסטית הרבה יותר, הרואה במשטרים פונדמנטליסטיים, בארגוני טרור ובאידיאולוגיות השמדה לא רק כשל של הידברות אנושית, אלא איום ממשי שיש לבלום בכוח. גישה זו אינה מתעניינת כל כך בשאלה האם מבצעי הזוועה רואים עצמם כצודקים; מבחינתה, ברגע שאידיאולוגיה מסוימת מתרגמת את “הטוב” שלה להשמדת האחר, לדיכוי, להוצאות להורג ולחתירה לחורבן — אין די בהבנה פסיכולוגית. נדרשת גם הגנה עצמית תקיפה.

וכאן, דווקא, מתגלה עומקו של יונה אלון. מפני שהספר שלו אינו מחייב נאיביות. הוא אינו אומר שעל החברה להשלים עם מי שפוגע בה. הוא רק מבקש שנזהר מן הפיתוי האינטלקטואלי והרגשי להפוך את המושג “רשע” להסבר. כי ברגע שאנו אומרים “הם רשעים”, אנחנו מפסיקים להבין, מפסיקים לנתח, ולעיתים גם מפסיקים לזהות את המנגנון המסוכן באמת: האדם המשוכנע שהוא צודק.

זו תובנה חשובה במיוחד בימינו. לא משום שהיא מרככת את האיום, אלא משום שהיא מחדדת אותו. האויב המסוכן ביותר איננו תמיד מי שיודע שהוא רע; לעיתים זה דווקא מי שמשוכנע שהוא פועל בשם האמת, בשם האל, בשם ההיסטוריה או בשם הצדק. ספרו של אלון מכריח אותנו להבחין בין הבנת המניע לבין ויתור על ההתנגדות לו. אפשר להבין איך נוצר הרוע — מבלי להיכנע לו.

במובן זה, “אין רשעים בעולם” הוא ספר מסקרן במיוחד לקריאה דווקא היום. הוא מאלץ את הקורא להחזיק יחד שתי מחשבות מנוגדות לכאורה: מצד אחד, בני אדם כמעט לעולם אינם רואים את עצמם כרשעים; מצד אחר, התוצאה של מעשיהם עלולה להיות הרסנית, ולעיתים מחייבת תגובה נחרצת. בין שתי המחשבות הללו נמתח כל המתח של העולם המודרני — בין הבנה לבין שיפוט, בין ניתוח לבין פעולה, בין מוסר לבין הישרדות.

יש כאן גם נקודה מקומית, עין־שמרית, עמוקה מאוד. ספר כזה מזכיר עד כמה חשובים קהילות ומרחבים שמצמיחים מחשבה מקורית, עצמאית ולא שבלונית. הפילוסופים ואנשי הרוח שצמחו בעין שמר לא נולדו רק מתוך כישרון אישי, אלא גם מתוך אווירה שאפשרה לשאול, לערער, להציע זווית אחרת על האדם ועל העולם. זוהי אולי אחת המתנות הגדולות של קהילה יוצרת: לא רק מעשה, לא רק בניין, אלא גם רעיון. ולא פחות מכך עולה השאלה המעניינת: אילו הוגים היו צומחים בתוכנו היום, בתוך הקהילה שהשתנתה כל כך, אחרי כל הדרך שעשינו? אילו שאלות חדשות היו נשאלות כאן כיום, ואילו מושגים היו נבחנים מחדש?

אולי לכן הספר של יונה אלון אינו רק מסמך פילוסופי; הוא גם עדות לכוחה של סביבה תרבותית שמסוגלת להוליד מחשבה לא צפויה. ובתקופה שבה השיח הציבורי נמשך בקלות רבה מדי אל סיסמאות, גינויים והקצנות, יש ערך מיוחד דווקא לקול אחר: קול שאינו מוותר על המאבק ברע, אך מסרב להסתפק במילה “רשע” כהסבר.

הספר “אין רשעים בעולם” שמור בארכיון, ולמעוניינים ניתן לקבל גם גרסה אלקטרונית לצפייה.