שפירא אורי
כ"א בסיוון תרצ"ו - י' באדר תשפ"ו
11/06/1936 - 28/02/2026
אורי שפירא – קורות חיים / רקפת זהר
לפני 30 יום הלך מאיתנו חברנו אורי שפירא.
אורי נולד בפתח תקווה בשנת 1936. הוא נולד לאביו, בנק, לימים אחד מרכזי הבניין המיתולוגיים של קיבוצנו, שעל שמו נקראת שכונת שפירא בכניסה לקיבוץ, ולאמו, אללן אופנהיים, בת למשפחה ציונית דתית מברלין, חובבת מוסיקה נלהבת שתמונתה כנגנית גרמושקה המרקידה מעגלים של זוגות בקיבוץ הצעיר תלויה עד היום בחצר הישנה.
בנק עלה לארץ עם קבוצת עין גנים והיה ממקימי הקיבוץ. עשור לאחר מכן, בהיותו עדיין רווק, יצא לעבוד בקבוצת בניין בפתח תקווה, ושם, במשק הפועלות, פגש את אללן. השניים הפכו לזוג והביאו לעולם את בנם לו קראו אורי, השם אותו הנחילה רחל המשוררת חשוכת הילדים לכל כך הרבה הורים צעירים. כשהיה בן חצי שנה, הגיע אורי עם הוריו לעין שמר, כאן נולדו בהמשך אחיו הצעירים – רפי האהוב, זכרונו לברכה, ומוישלה, שייבדל לחיים ארוכים, חבר קיבוצנו.
אורי היה מילדי "תומר", הקבוצה השלישית של הקיבוץ הצעיר. את עקרון השוויון חווה כבר בגיל חצי שנה כאשר המיטה האיכותית איתה הגיע מפתח תקווה הועברה לפי עיקרון הוותק לחנה וילן, הגדולה ממנו בכמה שנים. הוא גדל כילד סקרן ודעתן, עצמאי ובעל נפש אמנותית.
עם גיוסו לצה"ל התנודב לגולני אך כאשר הזדמנה לו האפשרות לאחר קורס קצינים, עבר לצנחנים, ובהמשך נפצע בפעולות התגמול.
אחרי הצבא עבד בפרדס, הענף שלו עוד מימי המוסד, ומשם יצא ללמוד בפקולטה לכלכלה חקלאית (היה פעם דבר כזה) ברחובות. כשהוקם מפעל הגומי עבר לעולם התעשייה שריתק אותו ואיתגר אותו. הוא עבר מתפקיד לתפקיד, וכמיטב שיטת הרוטציה, גם אחרי שניהל את המפעל וכיהן כמרכז משק בקיבוץ בחן, המשיך לעבוד בגומי כעובד מהשורה, ובמשך השנים רתם את כושר הלמידה והיצירתיות שלו לפיתוח מחלקת הפרופילים, למיחשוב מערכות המידע, להטמעת שיטות מתקדמות לבקרת איכות ולקידום המעבדה.
לצד העבודה מילא אורי תפקידים שונים ובכל אחד מהם חיפש כיצד לשפר, לחדש ולהביא תועלת. כוועדת חברים הוא העביר את הכלבו מרישום בפנקס לשיטת הבונים, כרכז הפנסיה פתח לחברים קרנות שהוכיחו את עצמן כקריטיות לעתיד האישי והקיבוצי של כולנו, וכך בוועדת השתלמות, ועדת משק, ועדת חו"ל, ועדת מינויים, ועדת מוסד, ועדת צריכה, ועדת חגים, ועדת ביקורת, ואפילו בצוות השינוי הראשון של שנות התשעים – שוב ושוב ידע לשלב סקרנות וראש פתוח עם למידה קפדנית, נחישות ונועם הליכות שסייעו לו למוסס התנגדויות ולהשיג את היעדים.
בשנת 1960 נישא אורי לעדה דגאי, בת הקיבוץ מקבוצת זית. הקשר הרומנטי ביניהם התחיל כשהיא בסוף י"ב והוא רכז הקן, והתחזק כששירתה בבסיס תל נוף, לשם הגיע כמילואימניק. שבע שנים לאחר נישואיהם נולד בנם הבכור שביט. אחרי שביט הגיעו שני ילדים נוספים, נגה – כיום שורר – ויעל, שנפטר לפני שנים אחדות בביתו בדנמרק. שניהם אומצו על ידי אורי ועדה שהיו הראשונים בקיבוץ לאמץ ילדים ונתנו דוגמה ומופת לבאים אחרים.
אורי אהב את משפחתו והיה גאה בילדיו, שלצידם עמדו הוא ועדה ברגעי אושר וגם במצבי משבר וקושי. צער גדול גרמה להם מחלתו של יעל, והם עשו מאמצים בלתי נלאים לסייע לו בכל דרך אפשרית.
לתשעת נכדיו היה אורי סבא אוהב ומפרגן, מתעניין ותומך, והוא היה מאושר מאד בקשר איתם.
לאורי היו תחומי עניין מגוונים, הוא היה נגן חלילית מוכשר שנענה בהתלהבות לכל קריאה של ענה להשתתף בתזמורת חליליות בשבת ובחג, הוא אהב מאד לטייל בארץ ובחו"ל, הצטיין בניווט לילה על פי תנועת הכוכבים והוביל טיולים לעובדי המפעל ולחברי הקיבוץ. מאז ילדותו היה גם צייר מוכשר, ובשנים האחרונות חזר לעסוק בתחביבו וכמו כל עיסוקיו, גם את זה עשה עם כל הלב והנשמה.
בשנים האחרונות נחלש אורי ונעזר הרבה בעדה וגם בפלסי, העובדת המסורה. מצבו לא פגע באופיו הנוח והנעים ובמאור הפנים שהפגין כלפי כל המתעניין בשלומו. הוא נותר בן זוג אוהב ומתחשב, סבא מתעניין ונדיב ואת אהבת הטיולים המיר בסיורי קלנועית יומיים ברחבי הקיבוץ בו חי כל ימיו.
תנוח על משכבך בשלום אורי יקר, יהיו חייך ומעשיך צרורים בצרור חיינו לנחמה ולתקווה.
הספד לאורי / עדה שפירא
אורי, היינו כל כך צעירים כשהתחתנו. אני בת 20ואתה בן 24וקצת. היית אדם בוגר ועצמאי ואני נערה צעירה שעדיין לא גיבשה דרך. הערצתי אותך, היית גבוה וחתיך, עם לב זהב. היו לנו הרבה אהבות תואמות – אחת מהן לטייל בארץ ואחר כך בחו"ל. טיילנו המון לבד ואתה זה שתכנן את המסלולים
כל פעם השקעת והכנת באופן מאוד מפורט את הטיול, אין פלא, היית חצי יקה. לאורך השנים תמיד היית בתפקידים רציניים בקיבוץ. הקיבוץ היה חשוב לך מאוד, ומאוד אהבת את המסגרת הזו. יחד עם זאת היית נחרץ במשך שנים רבות לשנות את הקיבוץ וללכת לקיבוץ משתנה. כשהגיעו הילדים לאט לאט יצרנו משפחה.
אורי היית אבא מעולה, למדת מהר להחליף ולרחוץ את הילדים. קמת בשבת בבוקר ורצת בשמחה לבית התינוקות לטפל בהם. כשהילדים גדלו והתחילו ללמוד בבית הספר, אהבתך הגדולה הייתה לשבת איתם על שיעורי הבית, לפעמים היית נשאר לסיים את השיעורים בעצמך כשלהם היה נמאס.
אורי, היית ילד שלא אהב ללמוד בבית ספר ולאחר הצבא החלטת ללמוד בקורסים שונים את המקצועות שאהבת. למרבה הפלא זה מאוד תפס אותך, כל השנים הראשונות למדת בעצמך ואהבת את זה. כשהיית מוכן יצאת ללימודים לעיר רחובות ולמדת כלכלה חקלאית.
דווקא אחר כך יצאת מהפרדס והשתלבת במפעל הגומי עד גיל .81 כל תקופת המפעל המשכת ללמוד גומי בטכניון, שיווק, ניהול ואנגלית עסקית באוניברסיטה הפתוחה. אחר כך הוספת לעצמך גם לימודי חשמל ונגרות ולבסוף לקחת על עצמך את ניהול אבטחת איכות במפעל הגומי.
למדת מחשוב והכנסת את איזו 9000ומיחשבת לבדך את המפעל. כשהגעת לגיל 70 נכנסת למילוא והתחלת ללמוד ציור, היית ממש אמן וכשהיית מתחיל לצייר היית שוכח לסיים. קבוע כשהייתי באה לעזור לך להתארגן מצאתי כיתה ריקה ואתה עדיין ליד כן הציור. אורי, אהבת מאוד מוזיקה, במוסד ניגנת באקורדיון אבל אהבת במיוחד נגינה בחלילית. כשאני נכנסתי לכיתה ז' אתה היית ביב', ביקשו ממך ללמד אותנו, את כיתה ז' חלילית סופרן. גם מאוד אהבת לשיר וידעת.
מכתב אחרון לאבא / נוגה ושביט
אבא שלנו, המילים חונקות את הגרון וקשה לדבר ולהביע את מה שהלב מרגיש עכשיו. לפעמים זה לא האנשים שאתה מתגעגע אליהם, זאת ההרגשה שהייתה לנו כשהיינו איתך. הדמעות בעיניים והעצב גדול מנשוא.
אתה האבא הפרטי שלנו, המורה שלנו, אתה אבא היית נשמה גדולה, חלק מאיתנו, אהוב שלנו.
בלילה במיטה בחושך על הכר אנחנו נזכרים בכול הדברים שעשינו יחד, שהיינו יחד, שלמים. אתה האבא שלנו, האבא הפרטי שלנו, אהוב שלנו. יש כול כך הרבה מה לספר אבל עכשיו יש שקט אחרי שהלכת. המחשבות לא מאפשרות לומר לך שלום אחרי שהלכת מאיתנו, קשה לשחרר ממך. המזל הגדול שלנו שגדלנו איתך, בצילך, לידך. אבא שלנו כמה למדנו ממך, נשמנו אותך. הביטחון דרך השיחות והנוכחות שהענקת לנו יישארו עכשיו בדמיון.
מוות. מילה גדולה.. אבא שלנו, אתה עטוף עכשיו בעבודות הציור שלך, פיסות חייך, ציוני דרך. במהלך השנים ציירת המון. כאילו נולדתם אחד לשני. מגע יד ומכחול על קנבס, כול ציור הוא כמו ריקוד זוגי חדש ואחר. הספקת מלא בחייך, כמעט 90שנה.
אתה היית ילד של הקיבוץ. היית פרדסן, איש אדמה, נווט, צנחן, תעשיין וצייר ויותר מהכול היית איש צנוע, ידע רחב בהכול, זיכרון פנומנלי, עושה הכול ב 10אצבעות. אוהב טיולים ברחבי הארץ והעולם, יחד עם אמא יד ביד.
מחבק אותנו, מנשק אותנו אוהב אותנו מאוד. הכי בעולם. במחסן בבית שבנית מעץ אפשר היה למצוא את כול אייס. ממקדחות שונות ועד מסמר ובורג כי זה מי שהיית, האבא שלנו, המורה הפרטי שלנו. והינה אנחנו בישורת האחרונה איתך כשאתה עטוף ברגבי עין שמר שלך. אחרי שנים של למידה, יצירה, אהבה, חברות והכי חשוב משפחה. החיים חזקים ויצקת בהם משמעות ענקית אצלינו. אתה המלך הפרטי שלנו.
נאהב לנצח, נתגעגע לנצח ונזכור לנצח. ועכשיו ממשיכים לבד. אנחנו לא יודעים איך אבל אנחנו יודעים שאנחנו ננסה. נכנסת ללב ולא תצא לעולם. אבוש, השארת בנו חותם שהזמן לא יוכל למחוק לעולם. מחמישה הפכנו לשלושה צמודים. עכשיו אתה יחד עם יוליק, יעל שלנו, אח שלנו.
אימוש שלנו, אנחנו אוהבים אותך מלא, את המלכה הפרטית שלנו, את לא לבד אף פעם.
אז אבוש, נשיקה וחיבוק כי עכשיו נפרדים באמת -
נוגה ושביט
הספד הנכדים / יותם, יובל, רון, רומי, גילי, פלג, אגם, אמילי וויקטוריה
הסבוש היפה שלנו נפרד מאיתנו ביום הראשון של המלחמה, ממש באותו הבוקר.
יש משהו מצמרר בזה - איש של תקווה, אמונה ושלום, שעוזב דווקא ביום שבו התחילה מלחמה.
אין באמת דרך לסכם חיים כמו שלך.
היית עבורנו הרבה יותר מסבא - לעיתים אבא של ממש. גדלנו איתך מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, ותמיד היית שם - בנוכחות שקטה, בטוחה, מלאה בחום ובאהבה.
היית אדם מיוחד ונדיר - מלא ברוך, שלווה ונחת.
חכם כל כך, תמיד עם תשובה לכל שאלה, תמיד עם סבלנות להקשיב ולהסביר. הבאת איתך אור ושמחה לכל מקום שהיית בו, לצד ידע רחב, חריצות גדולה, רצינות וצניעות מעוררת השראה.
היית גם אמן בנשמה. עד הרגעים האחרונים המשכת לצייר, והשארת אחריך מחסן שלם של ציורים - מלאים בצבע, בטבע, באופטימיות ובאור. בדיוק כמו שאתה היית.
הלב שלך היה רחב בצורה שאין לתאר. נתת לנו אהבה בלי תנאים, בלי גבולות, בפשטות ובנדיבות אינסופית. אנחנו נושאים איתנו כל כך הרבה זיכרונות -
מהאוכל הטעים שהיית מכין לנו, מהטוסט עם הלחם שאפית בעצמך, עם חמאה, צפתית וזעתר, שתמיד דאגת לוודא לפני אם אנחנו בכלל אוהבים זעתר.
מהרגעים של נגינה ושירה, מהשיחות הארוכות, מהתשבצים שפתרנו יחד, ומהסיפורים שלך שנחקקו בנו לעד.
לימדת אותנו איך להיות סבלניים יותר, טובים יותר, אנושיים יותר.
בילינו יחד אינספור רגעים - מסיקי זיתים, טיולים, פיקניקים וחופשות משפחתיות. כל רגע כזה הוא חלק מאיתנו עכשיו, והוא יישאר איתנו לנצח.
בפעם האחרונה שביקרנו אותך, חיבקנו וליטפנו אותך, ולא רצינו שתסבול - למרות שהלב שלנו לא היה מוכן להיפרד.
אמרת לנו שאף פעם לא באמת ניפרד - ואתה צודק. הפרידה היא רק פיזית, כי אתה תמשיך לחיות בליבנו ובזיכרונותינו.
תראה איזו משפחה לתפארת הקמת. אנחנו מבטיחים להמשיך לטפח ולשמור עליה. ואתה יכול להיות רגוע - נשמור על סבתא, נדאג לה ונעטוף אותה באהבה.
סבא שלנו, אנחנו אוהבים אותך ומעריצים אותך לנצח, וכבר עכשיו מתגעגעים בלי סוף. הנכדים.
יותם, יובל, רון, רומי, גילי, פלג, אגם, אמילי וויקטוריה
אורי שפירא, דברים ליום ה-30 / עודי דגאי
קשה לדבר על אורי בלשון עבר אבל זו כנראה דרכו של עולם שאנחנו נאלצים להיפרד מאנשים היקרים לנו שדרכיהם במהלך החיים שזורות בדרכינו ובפגישות בצמתים רבים .
הזיכרון הראשון שלי מאורי כילד שגדל עם מוישל'ה בקבוצת גפן, היה של חייל צנחן גיבור שנפצע במה שלעתיד נקרא "פעולת התגמול."
זיכרון נוסף כמה שנים מאחר יותר הגענו (בקבוצת ברושים) לפרדס וקיבלנו הסבר ממרכז הענף הצעיר והנמרץ על הפרדס הזנים והעבודה. הפרדס נראה לי ענק וכך גם המנהל.
לאחר עוד כמה שנים אני זוכר את חתונת עדה ואורי ופתאום אנחנו כבר משפחה. בהמשך הם יוצאים לחורשים במסגרת שנת שירות של קיבוץ מאמץ לקיבוץ צעיר, ומארחים אותי ואת איתי בביתם שם.
זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה עבורנו, ילדי קיבוץ שלא יצאו מעולם מד' אמותיהם.
זיכרון אחר, לאחר שנים רבות, אורי מנהל מפעל הגומי מקים ומפתח גם את מחלקת המגנטים (החמצה עסקית של הגומי) אני מרכז משק צעיר ולא בדיוק עוזר.
משנת 2000 עד 2006 כמנכ"ל הגומי עבדתי צמוד מול אורי שניהל את מחלקת אבטחת האיכות, מחלקה שהוא הקים ושדרג. למדתי ממנו שם שייצור ללא הקפדה על התהליך יוצר מוצרים פגומים, שלא ניתן למכור.
בכל אותם מפגשים שהיו לנו ( מחוץ למשפחה המורחבת) התרשמתי עמוקות מאורי שהיה יסודי, קפדן, עקשן ויחד עם זאת יצירתי בעל רעיונות מחוץ לקופסה.
אורי היה אוטודידקט וכל דבר שמצא לנכון לקדם למד בעצמו ויצר לאחר מכן יש מאין . באבטחת האיכות במפעל הקים אורי במו ידיו ומוחו מערכת ממוחשבת שהוא תכנת בעצמו. מערכת ששירתה את המפעל שנים רבות.
אורי היה בעל ידי זהב ובנה הכול במו ידיו ובעשר אצבעות כל דבר בביתם, שלו ושל עדה, היה פרי רעיונותיו וביצועו המקורי.
אזכור אותך אורי, תמיד כאדם רציונלי, חכם, חד וחריף ומצד שני אדם חם, מנומס והגון מסוג האנשים הנדירים שקשה למצוא היום.
עודי
הספד לסבא / פלג שפירא
סבא, סבא שלי
כנראה מכל האנשים שפה אני מכיר אותו הכי פחות זמן אז אין צורך להציג אותך לכולם אז אדבר אליך.
מאז שהייתי ילד קטן אתה היית כזה שיכול לעשות הכל. כל בעיה, כל תקלה, כל מכשול היית שם ופתרת וכילד זה היה ממש נראה כאילו אתה סופרמן קצת. ידעת המון - היסטוריה, מתמטיקה, גיאוגרפיה, ביולוגיה, ידעת לשיר ולנגן, לעבוד עם כל חומר אפשרי, לצייר, אבל הכי ידעת לספר סיפורים.
מה שהכי הדהים אותי זה שזה נשאר איתך עד הסוף. אני חושב שיש חלק מהסיפורים ששמעתי 20ו 30 פעמים כי תמיד סיפרת, תמיד רצית לחלוק, וליצור בנו עניין ובהחלט היה מעניין.
בחרת גם תאריך מעניין, שלא נוכל לשכוח כי אתה יודע שהזיכרון שלנו קצת פחות טוב משלך. בשבילי הוא בכלל משהו כי אני כותב את זה כשאני נמצא באל סלבדור בשעה 06:00בבוקר והיום אני בכלל במקום אחר. עם כל מה שקורה היום נראה שאין פנאי לכלום אבל אתה היית כ"כ משמעותי שאפילו אני שלא נמצא חושב עליך כל יום קצת. אני עדיין לא מעכל את כל הבוקר הזה שהיה. אחרי שדיברתי עם אמא והיא סיפרה לי עלייך עמדתי בשקט במרפסת של ההוסטל ולא עשיתי כלום, הסתכלתי על הרחוב הריק ואז עצמתי עיניים, נשמתי את האוויר הלח של הים, שמעתי את הקול של הציפורים ותהיתי אם הן אומרות משהו רלוונטי. פתחתי את העיניים ועמד מולי סנאי. ממש 3מטר ממני על העץ שצמוד לפרגולה. הוא פשוט עמד שם והסתכל עליי. ואני, שמרגיש כ"כ תלוש מהמציאות, ידעתי. זה היה הדבר הראשון שידעתי הבוקר. אומנם גלגול נשמות לא כזה מדבר אליי, אבל ידעתי שזאת הדרך שלך להגיד לי שהכל בסדר ושאני לא חוזר לארץ ושאני ממשיך לחיות את החיים שלי ולטייל ולעשות כיף כדי שכשאני אהיה סבא יהיה לי כ"כ הרבה לספר כמו שלך היה לספר.
אגיד רגע מילה לסבתוש המדהימה אשת הפלדה שכל יום את באמת ראויה להערצה על כל הדאגה והאכפתיות שלך. אנחנו נמשיך לבוא כל סופ"ש ונמשיך לקחת אותך לבתי מרקחת ולאכול ארוחות שישי וכל מה שאת רוצה כי באמת מגיע לך.
אז סבא, לפחות אתה שם למעלה ולא צריך על הראש שלך את מה שקורה עכשיו. אני בטוח שהיו לך חיים מטורפים אבל עכשיו הזמן לנוח, אוהב הכי הרבה ומתגעגע כבר מלפני ארבעה חודשים
דוד יקר / תירזה שפירא
כשאני חושבת על דוד אורי, קופצת לי מיד תמונה שלו ושל דודה עדה במרפסת ביתם. במפגשים ספונטניים ושמחים בשבתות התאומים- גאיה וינאי, רצים אחרי כדור בדשא, או טסים באופניים, ומגיעים בסופו של דבר לביקור אצלכם במרפסת.
אורי מזדקף בכיסא ומברך אותנו לשלום בחיוך חם ומזמין ועיניים קורנות מאושר ממראה הילדים. עדה מתעדכנת ומעדכנת בשלום כולם, ואורי מנסה להחליף מילה בגובה העיניים עם התזזיתיים הקטנים.
בזמן שעדה מציעה להם כיבוד, אני זוכה להצצה באוסף ציורים שכל פעם הולך וגדל ומתמקצע בטכניקה. ציורי נוף ודיוקנאות בשמן ואקריליק- רגעים יפים שאורי מיטיב להנציח, כשאני חושבת על דוד אורי אני נזכרת בסיפורים על טיולים בארצות רחוקות, סיפורים עם נוסטלגיה משפחתית שמעלים געגוע, ולפעמים פשוט לומדת ממנו דברים חדשים.
אורי היה אוצר של ידע ובקיאות בעובדות, וגם החזיק איתן בדעותיו. לא מומלץ להיכנס עם אורי לוויכוח כזה או אחר. אחרי לכתו של אבא מאיתנו כשהזדמן מפגש עם אורי, הרגשתי קצת את אבא דרכו בדמיון החיצוני, בחיוך החם, באהבת צחוק ילדים, בסיפורים הנוסטלגיים, במשפחתיות ובאהבה למוסיקה.
סבא אהוב / אמילי וויקי
סבא אהוב שלנו הגיע תורך להיפרד. זה כל כך מעציב אותנו מבפנים שהפעם האחרונה שראינו אותך הייתה לפני שלוש שנים. היו בעיות שלא היו בשליטתנו, שגרמו לכך שעבר כל כך הרבה זמן.
אמילי מספרת : אבל הפעם האחרונה שנפגשנו היה יום שתמיד אזכור. כבר אז הייתה לי תחושה שאולי זו תהיה הפעם האחרונה שלנו יחד.
זה היה גם היום שבו פתאום נזכרתי שאתה וסבתא קניתם לי את האופניים הראשונים שלי. הבאתם אותם כל הדרך מישראל והרכבתם אותם כשהגעתם. זה ממש הפתיע אותי שזכרת את זה, במיוחד כשהזיכרון כבר התחיל להיחלש מעט.
היו לך חיים ארוכים טובים ולעיתים קשים. לפעמים היית עקשן, אבל מעולם לא היה לי ספק שאהבת אותנו
אז תודה שהיית פשוט הסבא שלנו. אני מקווה שאיפה שאתה נמצא עכשיו מצאת שלווה לנשמה ושאתה מסתכל לאחור על חייך בשמחה
אנחנו אוהבת אותך מכל הלב ונתגעגע אליך מאוד להתראות ותודה על הכל.
אני מקווה שניפגש שוב יום אחד אמילי וויקי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!