מעידן ההתלהבות ועד לשחיקה הרעיונית
מאוצרות
הארכיון | מרה אבנר
לאורך השנים הראשונות לקיומו של קיבוץ עין שמר,
שימש חג הפועלים, ה-1 במאי, כברומטר המדויק ביותר למצבה החברתי והאידיאולוגי של
הקהילה. החג סימל את השילוב הקדוש בין הגשמה ציונית לבין חזון סוציאליסטי, שילוב
שהתבטא בהנפת הדגל האדום לצד דגל התכלת-לבן. אולם, מסע לאורך שנות ה-40, ה-50
וה-60 חושף תמורה דרמטית: מקהילה מגויסת החוגגת בלהט, דרך מפגשים בינלאומיים
מרגשים, ועד למשבר ערכי חריף של דור שמפנה את גבו לסמלי העבר.
בשנות
ה-40 וה-50, ה-1 במאי היה יום של קודש חילוני. החברים היו נשבעים לסולידריות
ול"ברית נאמנות במחנה המהפכני". החגיגות שולבו לעיתים קרובות עם מאמץ פיזי אדיר,
כמו קציר השעורה בנגב, ולאחר מכן מפקדים חגיגיים, מקהלות ותחרויות ספורט. הקיבוץ
הפגין עוצמה של ממש כאשר הוציא כ-120 חברים במשאיות ואוטובוסים מקושטים כדי לצעוד
ברחובות הערים.
שנת השיא
נרשמה ב-1958, עת אוחדו חגיגות ה-1 במאי עם חגיגות העשור למדינת ישראל. הקיבוץ
העלה את מסכת הענק "מבדידות למרחב" בהשתתפות 127 חברים וילדים. החגיגה
לוותה בהשקעה חסרת תקדים של כ-2,000 לירות ו-50 בקבוקי יין, והתאפיינה בפורקן עצום. אחד
החברים הוותיקים העיד: "בפעם הראשונה ראיתי דבר כזה... הורה רוקדת,
עליזה" שנמשכה שעות אל תוך הלילה. 
ביטוי
נוסף לקשר העמוק של הקיבוץ לעולם הסוציאליסטי התרחש באביב 1966, כאשר הסופר
הסובייטי קונסטנטין סימונוב (*) הגיע לביקור בקיבוץ. הביקור, שהוגדר תחילה כפגישה אינטימית של
"סופר אצל סופרים", התרחב במהרה למפגש עם הקהילה כולה וכלל סיור בשלושה
בתי ילדים.
בעוד
החברים עמלים על התקנת דגלים ותאורת חג, התבונן סימונוב בנעשה בסקרנות רבה. הוא שאל
על מסלול הלימודים של הילדים והופתע מכך שהחברים חיים בקיבוץ "תוך התנדבות,
יכולים לעזוב". הביקור הזה המחיש את הקסם שעורר הניסוי הקיבוצי
על משקיפים מבחוץ, וסימונוב עזב את הארץ כשהוא מביע התרשמות עמוקה מאוד מחווייתו
בעין שמר.
אולם,
בעוד שהאורח הסובייטי התפעל מההגשמה, בתוך הקיבוץ פנימה החל תהליך עמוק של שחיקה.
בשנות ה-60, וביתר שאת סביב שנת 1966, ההתלהבות התחלפה באדישות וניכור. משאלים
שנערכו בעלון הקיבוץ לקראת החג הציפו את חוסר הרצון הבולט של החברים לצאת למצעדים.
צעירים החלו לזלזל בחג ושאלו את הוותיקים: "מה העבודה הזאת לכם?"
המציאות
הפוליטית הפכה למורכבת. מפלגת מפ"ם ישבה בממשלה אך חבריה הפגינו נגדה, מה
שגרר לעג בעיתונות העירונית, כמו בעיתון "הארץ", שהדביק לחברי הקיבוץ
תווית של "יפי-נפש" ולעג לסתירה הפוליטית הזו בקריקטורות. המצעדים
החלו להיתפס כמלאכותיים. באחת התגובות הציניות ביותר שנרשמו, התרעם אחד החברים על
הדרישה לצעוד: "אני לא קוף שיסתכלו עלי כמו בגן חיות! פה אפילו
לא נותנים בוטנים". חברים
אחרים ציינו שהצעידה נראית להם "תלושה מהמציאות".
הירידה
בהתלהבות נבעה גם משקיעה בחומרנות והתרחקות מאידיאולוגיה גלובלית. מאמרי תוכחה
בעלון נזפו בצעירים שסירבו להזדהות עם מאבקים רחבים וצמצמו את
ה"אינטרסים" שלהם לנוחות אישית.
ההתנגשות
בין ערכי העבר למציאות החדשה הגיעה לשיא אירוני כאשר חברים, שסירבו להפגין למען
ערכי ה-1 במאי, התגאו לומר: "היום קבלתי מקרר!" או "השנה תורי
לנסוע לחו"ל". כשהתפשטה שמועה שהמזכירות שוקלת לבטל את הנסיעות
לחו"ל באותה שנה, התגובה הייתה הפוכה לחלוטין מהאדישות שהופגנה כלפי החג; אחד
החברים זעם והכריז: "לא יקום ולא יהיה!... אני אומר לך!!!
אנחנו נערוך הפגנה, הקיבוץ יקום".
כך, בין
קציר השעורה בנגב למסכי הקולנוע והנסיעות לחו"ל, מסמל ה-1 במאי בעין שמר את
סיפורה של חברה שעברה ממהפכנות יוקדת להתבססות בורגנית, בניסיון למצוא את דרכה בין
דגלי המעמד לבין חלומות הצרכנות החדשים.
(*)
הקשר שלו לקיבוץ עין שמר נובע מהרקע האידאולוגי והתרבותי של התקופה. עין שמר, כמו קיבוצים רבים של השומר הצעיר, נשאה זיקה עמוקה לעולם הסוציאליסטי והביטה אל ברית־המועצות כהשראה רעיונית. סימונוב, כדמות מרכזית בתרבות הסובייטית וכמי שייצג את “רוח המלחמה” והגבורה, היה עבור חברי הקיבוץ סמל חי של עולם ערכי זה – ולכן ביקורו במקום נתפס כאירוע משמעותי במיוחד.
הגעתו לישראל בשנת 1966 הייתה חלק מביקור תרבותי רחב יותר של אנשי רוח סובייטים, בתקופה שבה עדיין התקיימו קשרים מסוימים בין המדינות, רגע לפני הנתק המוחלט לאחר מלחמת ששת הימים. הביקור בעין שמר הפך לסמל של מפגש נדיר: בין סופר שצמח מתוך המיתוס הסובייטי של מלחמה וגבורה, לבין קהילה קיבוצית שניסתה להגשים בארץ ישראל חזון של שוויון, עבודה וחיים משותפים. זה היה לא רק מפגש בין תרבויות, אלא רגע אנושי של חיבור – בין אנשים שהאמינו, כל אחד בדרכו, באפשרות לבנות עולם טוב יותר.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!