סיפור חייו של עוזי מור ז"ל הוא גם חלק מסיפורה של עין שמר עצמה.

לא רק בגלל מה שעשה, אלא בגלל הדרך שבה חי, הנהיג, נאבק, אהב והמשיך קדימה גם ברגעים הקשים ביותר.

סיפור חייו של עוזי הוא במידה רבה גם סיפורם של דורות שלמים – חלוציות, קיבוץ, מלחמות, ספורט, אובדן, שיקום, מנהיגות ואמונה עיקשת בחיים.

עוזי נולד ביוני 1935, עוד לפני שקיבוץ מענית עלה על הקרקע, בן יחיד בשנותיו הראשונות לאמו לאה ולאביו ישראל, אימו עלתה מצ'כוסלובקיה כחלק מהחלוציות של אותם ימים. בקיבוץ הקטן כולם פשוט קראו לו “הילד”, כי היה ברור למי מתכוונים. כבר בילדותו היה מוקף אהבה, אבל גם גדל בתוך מציאות קשוחה של ראשית ההתיישבות – אוהלים, בוץ, עבודה קשה ותחושת שליחות של דור שלם.

בהיעדר מסגרת חינוכית מתאימה במענית, עבר לעין שמר והצטרף לקבוצת “אורן”. כאן התחילו להיבנות חייו באמת. הוא היה ילד מלא אנרגיה, סקרנות והרפתקנות – “ילד היפראקטיבי”, כפי שתיאר את עצמו – כזה שמסוגל להדליק עץ דקל מתוך ניסוי ילדותי, לרכב על סוסים בלי פחד, להסתובב בשדות עם אקדח ישן שמצא, ולהפוך כל יום לסיפור.

בעין שמר גם נוצרה החברות הידועה עם עוזי סגולי – “עוזי הלבן ועוזי השחור” – צמד שהפך לחלק מהפולקלור המקומי. כאן גם זכה בדמות אב משמעותית, כאשר אמו נישאה למשה מרקמן בשנת 1945.

אבל עוזי לא היה רק שובב והרפתקן. כבר מגיל צעיר בלטה בו מנהיגות טבעית.

הספורט היה מרכז חייו.

הוא הפך לאחד משחקני הכדורעף הגדולים שצמחו בעין שמר. למרות שלא היה גבוה במיוחד, זריזותו, חדות החשיבה והכריזמה שלו הפכו אותו לאגדה מקומית. במשך עשרים שנה שיחק בקבוצת “הפועל עין שמר”, שהייתה מהטובות בארץ ואף ייצגה את ישראל באירופה. הוא היה הקפטן הבלתי מעורער – ומכאן הכינוי שנשאר איתו כל חייו: “קפטן מור”.

מעטים יודעים שלא הסתפק רק בכדורעף.

הוא היה גם קפטן נבחרת השחמט של הקיבוץ, אדם עם מוח חד ויכולת אסטרטגית יוצאת דופן. באחת הפעמים אף איבד את הזכות לקבל סמל בוגרים של “השומר הצעיר”, לאחר שהעדיף להשתתף בתחרות שחמט במקום בעצרת לזכר סטלין – סיפור שמאפיין היטב את העצמאות המחשבתית שלו ואת הסירוב ללכת תמיד בתלם.

את דרכו המקצועית החל בפיזור זבל בשדות ובנהיגה על טרקטורים גדולים. העבודה הפיזית, האדמה והריח של המשק היו חלק בלתי נפרד ממנו. בהמשך נקרא בדחיפות להציל את מערך המכירות של “גומי עין שמר”, והפך לדמות מפתח במפעל. גם אחרי שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, חזר לתפקידו בתוך חודשים ספורים בלבד – כמעט בלתי נתפס עבור אדם שאיבד יד וכמעט לחלוטין את מאור עיניו.

בשנת 1985, בשיאו של המשבר הכלכלי הקשה בתנועה הקיבוצית, נבחר לתפקיד מרכז המשק של עין שמר. בתקופה שבה קיבוצים רבים עמדו בפני קריסה, עוזי הפגין מנהיגות, קור רוח ויכולת ניהול מרשימה, וסייע להוביל את הקיבוץ דרך אחת התקופות המורכבות בתולדותיו.

אבל החיים של עוזי לא היו רק סיפור של הצלחות.

הם היו גם סיפור של אומץ מול כאב בלתי נתפס.

במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד השריון 266 בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן. עם מעט טנקים, מעט תחמושת וללא אמצעי ראיית לילה, נשלחו לבלום את הסורים בציר הנפט. במהלך הקרב נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה. עוזי הועף מהצריח, איבד את ידו השמאלית וכמעט לחלוטין את ראייתו.

רבים היו נשברים מאירוע כזה.

עוזי בחר אחרת.

הוא שיקם את עצמו במהירות מעוררת השתאות. חזר לעבוד, ללמוד, להנהיג, לנהוג בחיים כאילו הוא מסרב לתת לגורל להגדיר אותו. הוא פיתח זיכרון יוצא דופן, הסתמך על אינטואיציה וחושים אחרים, והוכיח לסביבתו שוב ושוב שאין דבר כזה “אי אפשר”.

דווקא אחרי הפציעה הגיעו כמה מהישגיו הגדולים ביותר.

הוא יצא למסעות רכיבה על אופני טנדם ממטולה ועד שארם א־שייח'.

הקים חוג רכיבה על סוסים לעיוורים.

עסק בשייט מפרשיות.

וגלש סקי במדרונות האלפים, למרות העיוורון הכמעט מוחלט.

הוא הפך למודל של שיקום, של כוח רצון ושל בחירה בחיים.

הרמטכ"ל רפאל איתן, רפול, זיהה את העוצמה שבו וגייס אותו מחדש לצבא קבע בתפקיד של סגן קצין חינוך ראשי.

עוזי הפך לאחת הדמויות המרכזיות בפרויקט מקא"ם – “נערי רפול” – והשקיע שנים בקידום בני נוער מאוכלוסיות מצוקה. הוא האמין שאנשים צריכים מישהו שיאמין בהם באמת, והוא היה האדם הזה עבור רבים מאוד.

עוזי השתחרר כאלוף משנה.

לצד כל אלה היה גם איש משפחה עמוק ואוהב.

בעין שמר הכיר את דינה, ילדת החוץ מכרם התימנים. הם נישאו בחתונת דשא גדולה והקימו משפחה – יפתח, שיר, הדס ואוהד.

ואז הגיע האסון הגדול ביותר.

באפריל 1987 נהרג בנם הבכור יפתח ז"ל, טייס קרב במערך ה־F15, בתאונת אימונים במדבר יהודה. מאוחר יותר איבד גם את אחיו הצעיר צבי ז"ל. הכאב היה עצום.

מתוך השבר הזה החליטו עוזי ודינה לעזוב את עין שמר, המקום שהיה כל עולמם במשך עשרות שנים. בשנת 1988 עברו להרצליה כדי להתחיל מחדש, לנסות להמשיך לחיות לצד האובדן.

אבל גם שם עוזי לא הפסיק לפעול.

הוא המשיך להתנדב, ללוות בני נוער, להכין צעירים לשירות צבאי, לעודד, לחזק ולהעניק לאחרים כוח.

עוזי היה אדם של אור.

אדם שלא ויתר לעצמו, אבל גם לא ויתר על אחרים.

אדם שבחר שוב ושוב בחיים – למרות הכול.

מחר נלווה אותו בדרכו האחרונה.

והלב מתקשה להיפרד.

יהי זכרו ברוך.