מגן שולמית

א' בתמוז תרצ"ז - א' בתמוז תשנ"ב

10/06/1937 - 02/07/1992

שולמית מגן (נולדה כשלומית מלצר) באה לעולם בעיר לודז' שבפולין ב-10 ביוני 1936, והלכה לעולמה ב-2 ביולי 1992 לאחר מאבק אמיץ במחלה קשה. סיפור חייה הוא עדות מצמררת ומעוררת השראה לכוח ההישרדות האנושי, להתמודדות בלתי פוסקת עם אובדן, ולבניית חיים מלאי משמעות, אהבה ועשייה חברתית בקיבוץ.

**ילדות בצל התופת וההישרדות**

שנותיה הראשונות של שלומית נגדעו באכזריות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1939 נאלצה משפחתה לעזוב את ביתה תחת הפצצות, ובשנת 1943 הוברחה שלומית מתוך הגטו. הזיכרון האחרון מאביה, נתן, נותר כרגע של כאב צורב שליווה אותה כל חייה – בסוף ההליכה אל מחוץ לגטו, הוא העניק לה שתי מטפחות-אף חדשות, שאותן שמרה למזכרת עד תום המלחמה. אביה נספה בשואה, ואובדנו הותיר בה פצע פתוח וגעגוע שמעולם לא הרפה, עד כדי כך שהתקשתה לשוחח עליו עם אמה גם עשרות שנים לאחר מכן.

את חייה ניצלה שולמית תודות לתושייתה, לסיוע מצד דודתה (בעלת החזות הארית שהעבירה אותה בין מקומות מסתור), ולמעברים בין 17 תחנות שונות ברחבי פולין. התחנה המשמעותית והארוכה ביותר הייתה בביתם של פצביץ ומג'יה, זוג מבוגר וחסר כל בכפר מבודד, שסיכנו את חייהם כדי להצילה והעניקו לה חום ואהבה. שם, בחיק הטבע, שלומית למדה לאסוף פטריות ביער, לדוג צלופחים בנהר, ואימצה באדיקות את הדת הנוצרית כחומת מגן הישרדותית מפני "השטן" והסכנות שארבו לה.

**קשיי הקליטה והבנייה מחדש**

בשנת 1946 עלתה שלומית ארצה כילדה קטנה ויתומת-אב, והגיעה לקיבוץ. המפגש עם החברה הארץ-ישראלית היה מטלטל וקשה. החברה הקיבוצית, שדגלה ביצירת ה"צבר" החדש, ציפתה ממנה למחוק את עברה ואת זהותה הנוצרית במחי יד, בניסיון לזרז את קליטתה. בתקופה זו חשה שלומית מנוכרת ומותקפת, המשיכה לשמור על דתה בסתר, והחביאה צלב תחת כריתה תוך שהיא נושאת את כאבה לבדה. רק עם הזמן, כשלמדה את השפה העברית והחלה להבין את המנטליות המחוספסת-אך-אוהבת של ילדי הקיבוץ, הצליחה להשיל את חומות החשדנות, להתרכך ולהפוך ל"אחת משלנו".

**דמות מופת בחיי החברה והמשפחה**

עם התבגרותה, הפכה שלומית ל**דמות מרכזית, תחרותית ומלאת חיים בחברת הילדים**. היא בלטה כספורטאית בעלת אמביציה חזקה במשחקי מחניים וברכיבה על אופניים, והפגינה להיטות עצומה לנצח ולטרוף את החיים. כמדריכת נוער בקבוצות "רימון" ו"סלע", היא היוותה סמכות נערצת ומודל לחיקוי עבור חניכיה.

שולמית הקימה משפחה אוהבת עם בעלה גדעון, וגילתה תעצומות נפש אדירות כאשר הוא נפל בשבי. באותה עת, היא נותרה לגדל לבדה את בנותיהן הקטנות באומץ ובעמידה איתנה שעוררו את הערצת כל סביבתה. בחייה הבוגרים, היא מילאה שורת תפקידים מרכזיים בקיבוץ, ביניהם ריכוז ועדת חינוך וחברות פעילה במזכירות. **כישרונה הייחודי התבטא ביכולתה להפוך כל מקום עבודה למוסד חברתי חם**; כך עשתה בענף הלול שאליו הזמינה חברות לשיחות נפש ובילוי משותף, וכך עשתה כרכזת המתפרה, שאותה ניהלה לא רק במקצועיות רבה אלא כמרחב של קשר אנושי איכותי בין הנשים בקיבוץ.

**המסע האחרון וסגירת המעגל**

בחודשיה האחרונים, כשהיא נאבקת במחלתה, העלתה שלומית את זיכרונותיה על הכתב ביומן אישי, רהוט וצלול שהותיר חותם עמוק. היא אף יצאה למסע שורשים בפולין, שם מיששה את שרידי ביתה ההרוס ולקחה עמה חתיכות עץ וווים למזכרת – רגע שסייע לה להרפות מעט ולהרגיש השלמה מסוימת עם עברה הכואב.

שולמית מגן תיזכר לעד כאישה ששילבה באישיותה **"צחוק מתגלגל ושילוב נדיר של עצב כבוש"**. חייה, שהחלו בתופת השואה והסתיימו בלב העשייה הקיבוצית, הם עדות חיה לכוח הרצון, ליכולת לאהוב ללא תנאי, ולניצחון הרוח. זכרה ממשיך לחיות ולהאיר את דרכם של משפחתה, חבריה, וכל מי שזכה להכירה.

מצורף ספר זיכרונות של שולמית <כאן>