שורץ מיכה

מיכה נולד ב-23 בספטמבר 1947 בחיפה להוריו אליהו ושרלוטה הופנפנג-שורץ שעלו לארץ מגרמניה בשנת 1933. אמו הייתה עקרת בית ואביו עבד כשומר בלילות.

בשנת 1941 נפטר אחיו התינוק של מיכה בגיל שבועיים וחצי ממוות בעריסה, ומיכה גדל כבן יחיד להוריו. תחילה השתכנו בני המשפחה בכפר קדימה, משם עברו לעכו ומשם לקריית ביאליק. כשמיכה היה בן 3, עברו להתגורר בקריית חיים.

מיכה, שנולד חירש ואילם, למד בבית הספר "ניב" לחרשים בחיפה וסיים את לימודיו אחרי 8 שנים. לאחר הלימודים עבד בקונדיטוריה בחיפה באפיית עוגות, ובהמשך עבד בקונדיטוריה בקריית חיים. הוא היה חבר פעיל במועדון החירשים בחיפה, שהיה עבורו מועדון חברתי ותעסוקתי אליו נהנה מאוד ללכת.

בשנת 1970 התחתן עם לאה שמרי, גם היא חירשת מלידה, ילידת עין שמר, והשניים עברו לגור בקיבוץ. ללאה ומיכה נולדו שני בנים: גיל וחן, ובהמשך התברכו בשבעה נכדים. בנו חן, מנהל ענף האבוקדו בקיבוץ, ואשתו שני נשארו לגור בעין שמר יחד עם שני בניהם, טל ובן. בנו גיל, טייס מסוקי קרב ומנהל בכיר בתעשייה הביטחונית בתחום הפיתוח העסקי, ואשתו רונית מגדלים את חמשת ילדיהם בשמשית. לאחר 23 שנות נישואים לאה ומיכה נפרדו. לאה הלכה לעולמה ביוני 2021.

בהמשך חייו, נקשר מיכה להדס מור, בת הקיבוץ. למרות הפרש הגילאים, נרקם ביניהם חיבור מיוחד במינו שכלל הבנה עמוקה, חמלה, תקשורת טובה והכלה. הם נהנו מאוד לבלות האחד במחיצת השנייה ודאגו זה לזו במסירות. הדס המשיכה ללוות את מיכה מדי יום ביומו גם בתקופות הקשות שבהן נחלש פיזית ועבר להתגורר ב"בית דורות".

לאורך השנים היה מיכה דמות מוכרת וחרוצה בקיבוץ; הוא עבד בחדר האוכל, במטבח של מפעל הגומי, עסק בהסעת פועלים במפעל, ובמשך כ-30 שנה שימש כנהג של המרפאה, כולל נהיגה באמבולנס, לצד חלוקת עיתונים בחדר הדואר. מיכה היה גאה ושמח מאוד בבניו ובנכדיו, ובכל פעם שהם באו לבקרו או כששמע חדשות אודותם, עיניו הכחולות והטובות נצצו מגאווה עצומה.

בסוף חייו אושפז מיכה בבית החולים, שם נפטר. למרות שהגיע לעולם עם לקות ונקודת פתיחה מאתגרת, הוא מעולם לא נתן למוגבלות להפריע לו. בעזרת תחום הנהיגה שבו הצטיין וחיזק, הצליח להשתלב בצורה מלאה ומפוארת בחברה ובתעסוקה. הוא עבד תמיד בחריצות, מסירות ואחריות עליונה, והתחבב על כל חברי הקיבוץ ועל כל מי שנדרש לשירותיו הטובים. אדמת עין שמר אוספת אותו אליה בצער עמוק וביגון רב.

ראיון עם מיכה שורץ מה-27 ליולי 1986

פעמיים מדי יום אני רואה אותו בעבודתו בחדר האוכל של התעשייה. עובד בעצמו ומחלק עבודה והוראות לבנות האולפן העוזרות לו. הוא עושה את מלאכתו נאמנה, דואג לכל פרט שלא יחסר. דואג לניקיון, וכל מי שיודע את מקום הפיח בגומי, יודע להעריך את עבודתו.

הוא לעולם לא יעיר למישהו שמדבר בקול רם מדי או צועק, כי הרעש והשיחות הקולניות של עובדי המשק אינם מגיעים לתודעתו. לפעמים, כשהכול כבר מוכן לקבל את פני הסועדים והם טרם הגיעו, הוא יושב שקוע בתוך עצמו, בעולם הדממה.

איך הוא רואה את הקיבוץ, כשאינו שומע אותו? איך חינוך הילדים בעיניו כאב חרש? ועוד מיני שאלות עוררו אותי לדבר איתו ולנסות להבין אותו.

קודם כמה פרטים ביוגרפיים:

הוריו של מיכה ילידי גרמניה. עלו לארץ בשנת 1937. אביו היה וטרינר במקצועו. תחילה השתכנו בכפר קדימה, לאחר כמה שנים עברו לעכו, ומשם לקריית ביאליק. בקריית ביאליק, בשנת 1947, נולד מיכה כבן יחיד להוריו.

אם קיימת שאלה, האם חריגים יכולים לחיות בקיבוץ, הכתבה נותנת תשובה חיובית.
יהודה ויינטשין

מיכה היקר, סבא מיכה | שני מרצ'בסקי

בחמש השנים האחרונות לא היה לך טוב. המצב הבריאותי שלך גרם לך לאבד את העצמאות והחופש. כעסת על המצב ולא קיבלת אותו. אני רוצה שנזכור אותך בזכות השנים שלפני.

נזכור את הסיפורים על הנסיעות לקריית חיים, על הריבים של גיל וחן כשהם היו קטנים. הקפה של שבת אצלנו על המרפסת, וארוחות שישי במקום הקבוע בחדר האוכל. המקרר המלא במעדנים, שרק מחכה לנכדים שיבואו לפתוח אותו. החגים אצל ההורים שלי בכפר סבא, חבילות שוקולד "מרסי" לכל אירוע, וגם מעטפה...

זכרת את כל התאריכים. לא פספסת אף יום הולדת, תמיד היית מעודכן ותמיד בעניינים, מעדכן אותי בכל הרכילויות החמות. בזכותך ידעתי על כל יריון בקיבוץ, על כל חתונה... תמיד עם חצי חיוך ממזרי, של אחד שיודע הכל. לראות אותך בדגני חותך לי את התור בבית המרקחת, כמו קסם, בשביל תרופה לילדים, כי אתה מכיר את כולם וכולם מכירים את מיכה מעין שמר.

נזכור אותך מטייל בשבילים עם הבנים, שומר עליהם בחופשות הלידה שלי כדי שאוכל לרגע לנשום, נלחץ כשהם מעלים חום, או כשהם לא לבושים חם, או הולכים יחפים. דואג לגיל, דואג לחן, לרונית ולי ולכל הנכדים.

ממך למדתי שאהבה היא הרבה מעבר למילים, ולמדתי את ההבדל האמיתי בין לשמוע לבין להקשיב. למדתי לקרוא שפתיים ולדבר בלי קול. למדתי שמגבלה היא בהחלט לא חולשה. בזכותך הכרתי את השעון הכי מדויק בעולם – שעון מיכה. היית אבא וסבא אוהב ודואג ככל שיכולת. נוח על משכבך בשלום.

הספד בטקס הלוויה | הוקרא על ידי גיל שורץ (21.6.26)

כשהסוף מגיע זה תמיד עצוב.

תודה לכל מי שבא ללוות בפעם האחרונה, אחרי שהבנתי שכל ניסיון לשנות דבר מה בטקס עלול להביא לקיום מיידי של אסיפת קיבוץ שתתכנס שלא מן המניין, בתאום עם ועדת תקנון חתונות ולוויות אם יש כזו, וועדת קישוט כלשהי, אז פשוט וויתרתי. רצינו להודות על הקהילה החזקה והוותיקה, על המסורת שתחגוג בקרוב 100 שנה, זה לא מובן מאליו ועל כך הערכתנו הרב.

אני רוצה להתרכז רגע בלהודות על הטוב, קורות חייך הוקראו כאן בקצרה ורציתי להדגיש שני דברים:

קודם כל על 7 נכדים שהותרת אחרייך – גם אם מקורותיהם ממש לא מאוזנים, בדגש על כך שרק צד אחד תרם את המין החזק והיפה, חן לתשומת ליבך! אבל אנחנו משפחה, לא מתחשבנים.

בנוסף, להיוולד לפני הכרזת המדינה בסוף שנות ה – 40 של המאה הקודמת, עם נכות לא פשוטה כשהמערכות לא ערוכות ומוכנות כמעט לפתרונות לילדים כמוך, למשפחת עולים שאיבדה כמעט את כל משפחתה בשואה ואיבדה גם ילד בנסיבות טרגיות. ולמרות כל זאת, ההורים שלך לא מוותרים, ובאין מסגרת מעבר לכיתה ח' הם דוחפים אותך לרכישת מקצוע ובעזרת חבר משפחה, בעל קונדיטוריה, המלמד אותך את סודות המקצוע, ואתה הופך לקונדיטור מומחה בעצמך, וכעבור שנים, הילדים שלך ובני ובנות הקבוצה שלהם נהנים ממטעמים בדמות עוגות מיוחדות ועוד, בעיקר בימי ההולדת שלהם ובעוד אירועים. לצערי החלטת שלא להמשיך ולטפח את כשרונך בתחום, אבל הספקנו להנות בהחלט מלא מעט שנים טובות ומתוקות.

ההידרדרות החלה לצערנו ממש מייד לאחר שאמא נפטרה, ממש לפני חמש שנים, בדיוק עמדנו כאן לפני שמונה ימים וקיימנו את האזכרה לאמא, הפעם בלעדייך, עקב הנסיבות.

ההידרדרות החריפה מאד בחודשים האחרונים, והאשפוז האחרון רק כ- שלושה שבועות אחרי הקודם, הביא אותך במצב קשה מאד לבית החולים, שם הורדמת והונשמת במשך כמעט שלושה שבועות, עד הסוף, שהגיע אתמול ושתמיד מגיע בהפתעה, למרות הכל.

נאלצנו לקבל כמה החלטות לא פשוטות בשבועות האחרונים, שכל מטרתן הייתה להקל בסבלך, ואני מקווה שאכן הצלחנו בכך, וחייך הסתיימו בכבוד ובשקט.