שולה קצנלבוגן – הייתה אישה מעוררת השראה, אשר חייה היו רצופים התמודדות, אהבה, נתינה ואמונה בלתי מתפשרת בכוחה של הרוח האנושית.

שולה נולדה ב־12 בנובמבר 1942 וגדלה בקיבוץ עין שמר. כבר בצעירותה התגלו בה רצינות, אחריות וכישרון. היא למדה הנהלת חשבונות ברמה גבוהה והפכה לאשת מקצוע מוערכת, שעבדה במשך שנים רבות בתחום והייתה ידועה ביסודיותה ובמקצועיותה.

לצד עבודתה בנתה עם בעלה, יגאל, בית חם ואוהב. הם הקימו משפחה, גידלו את ילדיהם – דלית, יאיר וענת – ולאחר מכן זכו גם לנכדים, שהיו עבורה מקור לאושר גדול. בני משפחתה מספרים כי המשפחה הייתה תמיד במרכז עולמה. היא שמרה בקפידה על הקשרים המשפחתיים, דאגה לאחד בין כולם, הזמינה למפגשים, זכרה כל יום הולדת וכל אירוע, והאמינה בכוחה של המשפחה להיות מקור של תמיכה ואהבה.

אולם חייה של שולה לא היו פשוטים. כבר מגיל צעיר התמודדה עם מחלת האפילפסיה, ובהמשך, במשך כחמש עשרה שנים, נאבקה במחלת הסרטן ובסיבוכיה. למרות הכאבים, הטיפולים והקשיים הפיזיים, היא לא הרשתה למחלה להגדיר אותה. ביומנה האישי, שנכתב בשנותיה האחרונות, מתגלה אישה כנה ואמיצה, שאינה מסתירה את הפחדים והכאבים, אך גם אינה מוותרת על התקווה. היא כתבה על רצונה "להמשיך לנצח את המחלה", על החלום הגדול לזכות לראות את נכדיה, ועל הכוח שמצאה בכל יום מחדש.

אחד ממקורות הכוח החשובים שלה היה המוזיקה. לאחר שנים שבהן לא ניגנה, חזרה אל הפסנתר, מצאה מורה והקדישה את עצמה מחדש לנגינה. עבורה, הפסנתר היה הרבה מעבר לתחביב – הוא היה דרך להילחם במחלה, לשמור על התקווה ולהמשיך ליצור גם ברגעים הקשים ביותר.

בני משפחתה תיארו אותה כאישה בעלת כוח רצון יוצא דופן. אחותה חנה כתבה על המאבק הארוך שניהלה במחלה, על כך שמעולם לא ויתרה ועל רצונה העז להספיק להיות נוכחת בכל תחנות החיים החשובות של ילדיה ונכדיה. אחיה אברהם תיאר כיצד גם בשיחות הטלפון האחרונות, כאשר מצבה כבר היה קשה, המשיכה לדבר על ילדיה, על הנגינה ועל הרצון להפיק את המיטב מכל יום שניתן לה.

בדפי הזיכרון שהותירה אחריה ובדברים שכתבו בני משפחתה, מצטיירת דמות של אישה שלא ביקשה רחמים אלא ביקשה חיים. היא התמודדה בגבורה עם אתגרים שנמשכו עשרות שנים, שמרה על חוש הומור, על אופטימיות ועל אהבה עמוקה למשפחתה, והמשיכה לחלום גם כאשר הדרך נעשתה קשה יותר ויותר.

אנו זוכרים את שולה לא רק דרך המחלה שליוותה את חייה, אלא בעיקר דרך האדם שהייתה – אישה חזקה, מסורה, אוהבת, רגישה ואמיצה, שהותירה אחריה משפחה מלוכדת, זיכרונות רבים ומורשת של כוח רצון, תקווה ואהבת אדם.

יהי זכרה ברוך.

דברי הספד על קברה של שולה

לשולה אחותי היקרה

הרבה שנים אני מחכה אותך; כל כך חיכיתי לך, כי גדלתי כבת יחידה הרבה זמן עד שנולדת. אוי, זוכרת שההורים כבדו לך אח חדש – שולמית ע"ש סבא שלמה, אביו של חנוך. שנתיים אחר כך נולד אברהם.

לרוב ילדי חטיבתנו "אלון" היו אחים בקבוצה שלך "אשל". באותן שנים הלכנו ללמוד בבית הספר במעברות ואת היית מחכה לבואי שנוכל לבלות יחד.

אהבנו לטייל בסביבה הקרובה וגם נסענו לטיולים יחד אלוביט עם חנוך שהיה לו אוטו באותם ימים.

עברו שנים, את סיימת את בית הספר, אבל אז תפסה אותך איזו מחלה שהפריעה לך ועשתה לך את החיים קשים. היית רק בת 17 כשזה התחיל וכך נמשך הרבה שנים.

למדת הנהלת חשבונות ברמה גבוהה והשתדלת להתעדכן במה שאפשר במקצוע זה. שנים רבות עבדת בהנהלת חשבונות והיית מומחית בהרבה שטחים. בנית לך משפחה נהדרת עם יגאל ונולדו לך ילדייך הנהדרים – דלית, יאיר וענת. אליהם הצטרפו אריק של דלית וענתי של יאיר, האהובים עלינו ביותר.

כל השנים, ובמיוחד לאחר מותם של הורינו – סוניה אמנו ויותר מאוחר גם חנוך – היה לך חשוב לשמור על שלמות המשפחה המורחבת ולקיים את הקשר איתנו. היה לך חשוב לאכול ביחד עם משפחתי בימי שישי בחדר האוכל ולבלות ביחד בימי הולדת ואירועים משפחתיים, שתמיד זכרת להזמין אותנו.

עקבנו אחרייך בטוב וברע. ידענו כמה את סובלת מהמחלה הנוראית שקפצה עלייך. נלחמת בה ולא ויתרת במשך שנים רבות. עשית כל מה שאפשר, בכל דרך אפשרית, על מנת להמשיך לחיות בטוב ולהגיע לנישואי הילדים ולהולדת הנכדים – אביגיל, יחלי ואלונה.

ובסוף, הסוף המר הגיע.

מה שמנחם אותי שאת משאירה אחרייך משפחה נהדרת, ואין מילים בפי להגיד איך הם החזיקו מעמד וליוו אותך בדרכך האחרונה.

אוסיף כמה מילים מיוחדות ליגאל אישך, שנשא בעול ותמך כתף אל כתף כל השנים כשצריך, ומילה לאריק של דלית וענתי של יאיר, שהוכיחו לנו איזה אנשים נפלאים הצטרפו למשפחה. אנחנו אוהבים את כולכם.

שולה, את נשארת בלבנו לעד.

שלך באהבה,
חנה דנון.

שולה

אברהם וילן

נקצבו ימייך וכעת נותר זיכרון. לנגד עיני עולות תמונות. הן מקוטעות. אין קשר ביניהן. הן בנאליות. הן חיי יום יום.

אותך אולי בת שש וילד קטן ממך בן ארבע. זה אני. אנחנו משתוללים על מיטת הורינו בחדר קטנטן שכולו סתום כמיטה ובארון בגדים. בחוץ דשא גדול. אנחנו קופצים וצועקים: "בן גוריון!" ילדים, מה הם מבינים.

בארון יש מטמונים. חפיסת שוקולד. קופסת עוגיות. לימי מצוקה יש גם שימורי בשר "ביף" שנשלחו על ידי דוד מאמריקה. הרי בישראל הרחוקה יש צנע ואולי גם רעב. אלה שימורים ממלחמת העולם שאני בכלל לא אוהב, אבל אמא יודעת לעשות מהם מטעמים.

אני רואה ילדה שוחה בבריכה. היא שוחה במהירות ותנועותיה מתואמות. היא המהירה בין הילדים. זאת את. אני עדיין אוחז בדפנות הבריכה כי אינני יודע לשחות.

את לומדת לנגן בפסנתר. את שקדנית ומנגנת היטב ואני האח הקטן גאה. לא שאני מבין לנגינתך אבל לא לכל אחד יש אחות פסנתרנית.

היום יום מתוח ועצבני. היום יום חתונתך. בבוקר לקחתי אותך ואת אמא לספרית במרכז המסחרי ההומה של כרכור. כעבור שעתיים חזרתי. נכנסתי למספרה. שתי נשים יושבות עם תסרוקות מפוצצות. היכן אמי ואחותי, אני שואל? אה... לא הכרתי אתכן. הכל בסדר אבל המתח מתגבר. הערב מגיע. אורות צבעוניים. קהל רב מסביב לבריכה. נדמה לי שצבע שמלתך תכול אבל אינני בטוח בכך. את ניצבת עם יגאל ועם עוד זוגות אחדים על רחבה. הטקס נערך על משטח שצף על המים כמו היה יאכטה מפוארת. את מאושרת וכולם מאושרים. הרב הקיבוצי מבצע את משימתו ואת נשואה לפי כל כללי הדת והמפלגה.

תמונה נוספת לנגד עיני: הנה דלית וענת. הן בנות ימים אחדים ושוכבות בעגלתול. המקום – בית הורינו. יושבים בגינה וסועדים שבת אחר הצהריים. כל המשפחה ביחד. אבל זה טעם החיים. הרי בשעת מצוקה – על מה חולמים אם לא על זה?

שנים רבות אחר כך את מבקשת שאדבר עם יאיר. מה לא בסדר? לדעתי הכל בסדר אבל את דואגת. הילד הקטן (אחרי הצבא), גובהו שני מטר, עדיין לא החליט על גורלו. הוא לא עושה עם עצמו מאומה. "תדבר איתו. תסביר לו. תגיד לו. לך הוא יקשיב." מה אומר לו? אני מוצא הזדמנות. "יאיר", אני אומר. "מה קורה? מהן תוכניותיך?" אנו מדברים. אני לא מטיף מוסר. אני מנסה להציג דברים בפרספקטיבה של זמן. תעשה היום דבר שבעתיד תתגאה בו, שיועיל, שתאהב אותו. המזימה מצליחה – לדעתה, והיא מאושרת.

תמונה אחרת: אנחנו מדברים בטלפון. "מה נשמע? מה קורה?" אני מקבל דו"ח מפורט: על דלית. על יאיר. על ענת. ההישגים מפורטים. היא לכאורה מאושרת אבל המחלה כבר שנים רבות בתוכה. עליה זה לכאורה לא משפיע. זה עניין של מאבק שבו הצד המנצח זה היא. זו רק שאלה של רצון, מאמץ ועקשנות. ולא להפריע לאחרים. ולא להטיל עליהם עומס נפשי.

"אברהם", היא אומרת לי, "חזרתי לנגן בפסנתר. יש לי מורה נפלאה. אני מקדישה לזה את זמני וזה ממלא אותי. איך יכולתי פעם להפסיק לנגן?" זו דרכה להילחם במחלתה. לא לוותר. להפיק את המיטב מכל רגע.

חולפות שנים אחדות והיא אומרת לי: "האצבעות כואבות."

פעם היא אומרת לי: "אינני מתכוונת לוותר לפני שאראה את נכדי הראשון. אמרתי לרופא שזו הבעיה שלו ואין על כך שום ויכוח."

אני שוב מטלפן. מנסה לשמור על קשר גם אם לפעמים זה מאולץ. מה אפשר לשאול בן אדם חולה? הרי אתה יודע שהוא סובל ממכאובים. שנפשו מיוסרת. מה תשאל אותו? אם כואב לו? ומה הוא יגיד? ומה תענה? "תתגבר"? "תהיה חזק"? "שלא יכאב"? אמירות כל כך חסרות משמעות. אבל אם לא תתקשר?

"אברהם", היא אומרת לי, "נגמרו לי הכלים. אני לא יודעת מה לעשות אבל כל יום יש לחיות מחדש. כל יום הוא מתנה."

אחרי ימים אחדים: "אל תבוא. אין לי כוח לדבר. אני בקושי נושמת."

עוד מספר ימים ואני בדרכי לראותה. אולי זו הפעם האחרונה. אני באוטו והטלפון מצלצל.

יגאל מדבר: "אל תבוא! היא בקושי נושמת. אל תיעלב."

"יגאל", אני אומר, "איך אפשר להיעלב?" אמי אמרה לי בימיה האחרונים אותן המילים: "אל תבוא!" היא לא רצתה שאזכור אותה בשעותיה הקשות.

זהו! הסתיימה דרכך. אבל היא נמשכת. יש לך ילדים. יש לך נכדים. הם צוחקים. הם מאושרים. החיים נמשכים והלא זה מה שרצית.

אברהם וילן.

אמא יקרה שלי מאת דלית

חלפו כבר כמה ימים מאז מותך, ואני כותבת לך תוך כדי המולת השבעה וביקורי התנחומים של הרבה אנשים המגיעים לכאן. תחושה מוזרה. יש משהו נורא חגיגי בשבוע הזה, כאילו אנחנו באיזו חגיגה מתמשכת, אבל את אינך כאן.

בשנים האחרונות בהן היית חולה דמיינתי המון פעמים את הרגע הזה. אולי כדי להתכונן אליו, אולי כדי להפחיד את עצמי, אולי כדי לדחות את הקץ. הייתי חושבת לעצמי, איך ייראו רגעי הפרידה ממך, מה אגיד אחרי לכתך, ומה ארגיש בסיטואציה הכאובה הזאת. ותמיד היה שלב שבו המחשבה נעצרה ולא יכולתי להמשיך בה יותר, לא יכולתי להשלים אותה. הייתי מתחילה לבכות. ריחמתי עלייך כל כך, ריחמתי על הסבל שחיית בתוכו, סבל שלא נגמר, עד שעצמת את עינייך לנצח.

מאז שאני זוכרת את עצמי היית חולה במחלה אפילפטית קשה. תמיד ידעתי שיש לך מחלה מסתורית ומשונה שגוזלת אותך ממני מדי חודש למספר ימים. אני זוכרת שבכל שישי הייתי מגיעה לחדר, אם אבא היה יושב בסלון ואת לא היית לידו הייתי שואלת אותו, "אמא חולה?", והוא היה אומר תמיד, "קצת". המשמעות של התשובה שלו הייתה בשבילי אחת: הבנתי שמצפים לי כמה ימים בהם לא אוכל לדבר איתך או לתקשר איתך, עד שתתאוששי. מחלתך הפחידה אותי, וחששתי להישאר איתך ביחידות פן יקרה לך משהו ולא אדע מה לעשות כדי לעזור לך. וכך מדי חודש בחודש, עד שהמחלה התחילה לדעוך בעשור החמישי לחייך. ההתקפים הלכו והתמעטו עד שכמעט פסקו.

ואז הגיע סרטן השד. היית בת 48, אני הייתי אז סטודנטית בוויצ"ו. התקשרת לבשר לי שגילו לך גוש סרטני בשד. זה היה כל כך מזמן, שאני ממש כבר לא זוכרת איך הגבתי, אבל אני לא חושבת שהתמוטטתי מזה, כי היית מלאה בביטחון והיה לך ברור שתחלימי מזה. מאז עברו המון שנים. אחרי סרטן השד הגיעה הלימפומה, השתלת מח העצם, ואז התפשטות סרטן השד בכבד. וכל הזמן אני חיה לי במין ביטחון כזה ש"את תצאי מזה", ובאמת לא דאגתי לך, ולא חששתי שיקרה לך משהו.

היחסים בינינו היו תמיד קרובים אך מורכבים. הייתי בתך הבכורה. תמיד חשתי את דאגתך ואת כמיהתך לכך שאהיה מאושרת. רצית לראות אותי "מסתדרת", אך אני חשתי לפעמים תסכול מכך שהדברים לא קרו תמיד על פי ציפיותייך. הרגשתי שבתחום הזה אני מאכזבת אותך. הייתי באה לביקור בסופי שבוע ואת היית משתגעת מסקרנות לדעת אם כבר יש לי מישהו. תמיד דאגת להזכיר לי שהזמן עובר וכדאי ש"אכניס את זה לחשיבה", כאילו שזה לא העסיק אותי עשרים וארבע שעות ביממה בלי התזכורת שלך. רצית נכדים הרבה לפני שאני הייתי מוכנה לכך. כמו כל אמא. הייתי צוחקת ואומרת לענת שאני "מייבשת" אותך ובכך מאריכה את חייך, כי את הרי לא תלכי לפני שתראי נכדים. וכנראה שצדקתי.

גם אני הייתי עסוקה בלדאוג לך. אמנם לא דאגתי שיקרה לך משהו מבחינה בריאותית, אבל תמיד חששתי לשמך הטוב. ל"מה חושבים עלייך". קיוויתי שלא תריבי עם אף אחד, שלא יכעסו עלייך, שלא יגידו עלייך דברים רעים. היית תמיד מין זאבה בודדה כזאת, נלחמת את מלחמותייך לבדך כמעט ללא תמיכה.

בשנים האחרונות לחייך התחיל מין תהליך התרככות הדדי. את גילית בתוכך יכולת ויתור וקבלה, ואני מצאתי את מקומי והקמתי את ביתי. חיי נהיו מסונכרנים ושתינו הפכנו שלוות יותר ומאושרות יותר. ואז החלה ההתדרדרות במצבך. כימותרפיות שהרסו את גופך והחלישו אותו, עד כדי כך שביקשת להפסיק את הטיפול ולנסות טיפול שאינו כימי. השליטה שלך במחלה, שעד אז נראתה מושלמת, החלה להיסדק. ההתדרדרות במצבך, שהגיעה לפני כשבועות אחדים, הייתה כנראה בלתי נמנעת. בימייך האחרונים, כשאת מוקפת כל העת באוהבייך, הלכת ושקעת, נפרדת ביחידות מכל אחד מאיתנו והתחלת בתהליך ההשלמה עם מצבך. בשבת האחרונה הרגשנו כולנו שאת נשמטת לנו מהידיים. נשמתך נפרדת בהדרגה מגופך, עד לאותו רגע בו פסקה נשימתך.

אהבתי אותך כל כך, חרדתי לך כל כך, תחסרי לי כל כך.