אלן שפירא לבית אופנהיים הייתה מן הדמויות המיוחדות והבלתי־שגרתיות בעין שמר — אשת חינוך, תרבות ורוח, אישה בעלת רגישות אנושית עמוקה, חשיבה עצמאית ואהבה גדולה לילדים, לטבע ולמוזיקה. במשך עשרות שנים הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ והותירה חותם עמוק על דורות של ילדים ומשפחות.

אלן נולדה בשנת 1911 בגרמניה וגדלה בברלין במשפחה ציונית־דתית משכילה. בבית ספגה תרבות רחבה, אהבה למוזיקה ולספרות, לצד ערכים של מוסר ואחריות חברתית. כבר בצעירותה בלטה באופייה העצמאי והמרדני. עוד לפני עליית הנאצים לשלטון הושעתה מבית הספר לאחר שסירבה לחזור בה כאשר כינתה מורה אנטישמית. גם כנערה גילתה רגישות עמוקה לחלשים ולמוחלשים, והוריה נאלצו לקבל בהבנה את דרכה הייחודית ואת השקפת עולמה הסוציאליסטית.

לקראת עלייתה ארצה הייתה חניכה ומדריכה בתנועת “הבונים”, ולמדה בסמינר סוציאליסטי לגננות. עם עליית הנאצים נסגר הסמינר, ורבות מחברותיה שלא הספיקו לעזוב את גרמניה נספו מאוחר יותר במחנות הריכוז. בשנת 1935 נפרדה ממשפחתה ועלתה לארץ ישראל, מתוך תחושת שליחות ואמונה בדרך הציונית והחינוכית.

המפגש עם בנק שפירא הוביל להקמת ביתם בעין שמר. הקיבוץ הפך לביתה במשך שישים שנה כמעט, אך גם לאורך השנים נשמר בה משהו מן ה“ייקיות” הגרמנית — דיוק, ביקורתיות, סטנדרטים גבוהים ואבחנה חדה באנשים ובמצבים. לצד זאת הייתה מלאה חמלה, אנושיות וטעם מעודן. בני משפחתה סיפרו כיצד לימדה אותם לראות יופי אמיתי בטבע ובפשטות החיים.

עיקר מפעל חייה היה החינוך. במשך כחמישים שנה עסקה כמעט ברציפות בעבודה עם ילדים — תחילה כגננת, לאחר מכן כמורה ובהמשך גם במסגרת החינוך המיוחד. הילדים היו מרכז חייה ועולמה. היא הייתה גננת יצירתית ושופעת חיים, שניגנה במפוחית בחגיגות הילדים, שרה עם החניכים והפכה רגעים קטנים לחוויות בלתי נשכחות. עבור רבים מילדי הקיבוץ הייתה דמות חמה, סקרנית ומעוררת השראה.

אהבתה לטבע הייתה חלק מרכזי באישיותה. היא לא הייתה “מורת טבע” במובן המקובל, אך ידעה לחבר ילדים לחוויה בלתי אמצעית של יער, פרחים, ים ושמש חורפית. ילדיה זכרו את טיולי האופניים, את הנסיעות לים ואת הטיולים הספונטניים ליערות ולפריחה. גם בתוך חיי הקיבוץ העמוסים ידעה ליצור רגעים של יופי, חופש וקרבה.

לצד ימי העבודה הארוכים היו גם לילות של דאגה ומסירות אינסופית למשפחתה. ילדיה זכרו כיצד ישבה ליד מיטותיהם, שרה להם מנגינות קלאסיות והעניקה תחושת ביטחון וחום. המוזיקה הייתה חלק עמוק מעולמה, והמנגינות שליוו את הבית נשארו חקוקות בזיכרון בני המשפחה גם שנים רבות אחר כך.

לאחר פטירת בעלה בנק השתנו חייה באופן משמעותי. בני משפחתה תיארו כיצד נסוגה בהדרגה מעשייה ציבורית ותרבותית, והקדישה את עצמה בעיקר למשפחתה, לילדיה ולנכדיה. היא התמודדה גם עם מגבלות פיזיות ועם ירידה בראייה, אך שמרה על חדות מחשבה, סקרנות ורגישות אנושית. הנכדים תיארו סבתא אוהבת ומפנקת, מלאה חום, נדיבות וצניעות, שתמיד רצתה להעניק לאחרים בלי לצפות לדבר בתמורה.

חבריה לקיבוץ זכרו אותה כאישה יפה, אינטליגנטית, אוהבת ונאהבת, בעלת עולם פנימי עשיר ואישיות יוצאת דופן. גם כאשר הזקנה והמחלה הכבידו עליה, נותר הזיכרון של אלן הצעירה, הפעילה והיצירתית — אשת חינוך שהאמינה בילדים, ביופי ובאנושיות.

יהי זכרה ברוך.