ריפתין ז'ניה

ג'ניה ריפתין הייתה ממייסדות עין שמר, אשת עבודה וחינוך, פעילת ציבור וחברה, שהותירה אחריה סימנים ממשיים בנוף הקיבוץ ובחיי האנשים שחיו בו.

ג'ניה נולדה ב־16 במאי 1909 בעיירה אוגוסטוב שבפולין, בתם של זאב ונחמה יונס. אביה היה צייר־צלם וגם חקלאי, וממנו, כך סיפרה המשפחה, ירשה את אהבתה הגדולה לחקלאות ולגננות. היא גדלה בבית חילוני־ציוני, ובגיל 12 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בגרודנו, שם למדה. מאוחר יותר הקימה בעיירת הולדתה קן של התנועה ועמדה בראשו.

בשנת 1929 עלתה לארץ ישראל. באותו יום ממש עלה גם מי שיהיה לימים בן זוגה, קובה ריפתין, אלא שהשניים הגיעו בשתי אוניות נפרדות. לפני ההגעה לעין שמר הייתה ג'ניה עם הקיבוץ בחדרה ובבנימינה, בתקופה שנודעה כתקופת "כיבוש העבודה". היא עבדה בפרדסים ובמשתלות והייתה גאה במיוחד בחלקה בייבוש ביצות כברה ובנטיעת שדרת הדקלים והקזוארינות שבין פרדס חנה לבנימינה.

אלה היו גם ימים סוערים מבחינה ביטחונית ופוליטית. ג'ניה הצטרפה ל"הגנה", ובתוך כך נאבקה גם נגד קיפוחן של הנשים בכל הנוגע לקבלת נשק ולהפעלתו. אהבתה לצמחים הובילה אותה להשתלמות בגננות ובחקלאות במקווה ישראל, שם השתתפה בהקמת הגן הבוטני. לפי עדות המשפחה, גם שנים רבות אחר כך עוד זכרה את שמותיהם הלטיניים של צמחי הגן.

השדרה שממשיכה לספר את סיפורה

אחד מסימני הדרך היפים ביותר שהשאירה ג'ניה נמצא ממש בכניסה לעין שמר: שדרת הפיקוסים. בעלון הקיבוץ נכתב כי אותות עבודתה בנוי ניכרים בשדרה עד היום. בהספד אחר סופר שהשתילים הצעירים ניטעו בזכות שעות עבודה נוספות שעבדה מחוץ לקיבוץ. העצים הכו שורש יחד עם הקיבוץ הצעיר, צמחו והפכו לחלק מנופו – מעין מצבה חיה לעבודתה של ג'ניה.

הקשר עם קובה החל עוד בתקופת ההכשרה בחו"ל, אך חייהם המשותפים החלו בקיבוץ בנימינה. לאורך השנים הייתה ג'ניה לצדו במאבקים ובחברויות בזירה הפוליטית, אך במקביל בנתה לעצמה דרך עצמאית של עבודה, עשייה ותפקידים ציבוריים.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה פעילותה משמעות אנושית מיוחדת. ג'ניה עסקה בקליטת העלייה והביאה לעין שמר ילדים שנותרו במחנות הקליטה ללא משפחה. הילדים התחנכו בקיבוץ במסגרת קבוצות הילדים והנוער. לאחר הקמת המדינה עבדה במחלקת העלייה של מפ"ם, סייעה בשיכון עולים ביפו ובסביבתה ועזרה להם למצוא עבודה ולהשתלב בחייהם החדשים בארץ.

חיים של עשייה בקיבוץ

קשה למצוא תחום בחיי הקיבוץ שבו ג'ניה לא הייתה מעורבת. היא הייתה פעילה בתרבות ובחגים, כיהנה במשך כמה קדנציות כמזכירת הקיבוץ – תפקיד שמילאה עוד בתקופת בנימינה – ריכזה את ועדת ההשתלמות ואת ועדת המחנה, עסקה בריכוז קניות ובמחסן הילדים ומילאה שורה ארוכה של משימות נוספות.

מקום מרכזי תפס גם החינוך. ג'ניה הדריכה שלוש חברות נוער: את הנוער הרומני שהשלים את קיבוץ גבולות, את הנוער הבולגרי שהלך לגת ואת הנוער הפולני שהשלים את נחשון.

בשנותיה האחרונות נהנתה מהמשפחה הגדולה שהקימה יחד עם קובה – מהילדים, מהנכדים ומהנינים. בעלון שנכתב לאחר מותה נאמר בפשטות כי ג'ניה הייתה שלמה עם דרך חייה.

אולי דווקא משום כך, סיפורה של ג'ניה ריפתין הוא הרבה מעבר לסיפור אישי. הוא מספר על דור של נשים חלוצות שלא הסתפקו בעמידה לצד האירועים הגדולים, אלא היו שותפות מלאות ביצירתם: בעבודה, בביטחון, בחינוך, בקליטת עלייה, בהנהגת הקיבוץ ובבניית הקהילה.

וגם היום, כשנכנסים לעין שמר ועוברים לצד העצים שנטעה לפני עשרות שנים, אפשר לראות כיצד מעשה קטן לכאורה הופך לחלק מהזיכרון של מקום שלם.

יהי זכרה של ג'ניה ריפתין ברוך.