סימה ריפתין
קורות חיים
סימה מגדל נולדה להוריה מאשה ויוסף, באחד בספטמבר
1934 , בעיירה מ זריץ' בפולין כיום
המקום נמצא בשטח אוקראינה . אמא היתה עקרת בית ואבא מברשן. סימה -זוכרת שהיתה הולכת עם סבתה לקנות פרצלך עוגיות מלוחות ועליהן בצל
מטוגן. –
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו במזריץ ' כ-
3,000 יהודים, ובתחילת המלחמה נמלטו אליה פליטים יהודים מאזורי הכיבוש
הנאצי. בשנת 1941 נכבשה העיירה על ידי -הגרמנים שהשמידו את כל היהודים
בה, וביניהם את כל משפחתה של סימה סבים –ודודים. כ- 50 יהודים הצליחו
להימ לט ליערות והצטרפו לפרטיזנים, וכ- 100 מיהודי העיירה נמלטו לרוסיה,
ביניהם סימה בת ה- 7 , אחותה שרה בת השנתיים וההורים.
לאחר ארבע שנות נדודים ח זרה המשפחה לפולין. סימה,
שהתחילה כיתה א' בגיל 9 , למדה בכל שנה שתי כיתות כדי להשלים את הפער,
סיימה בי ת ספר יסודי והצטרפה לקן -"השומר הצעיר".
כאן שמעה לראשונה בחייה על ארץ ישראל. בשנת - - 1949 החליטה לעלות לארץ,
והמשפחה החליטה להצטרף אליה. הם הגיעו למעברה "שער עלייה", משם לבית
עולים "מחנה ישראל", ומשם לאוהל ובהמשך לשיכון בבת ים. -
בשנת 1950 הגיעה סימה לעין-שמר יחד עם השלג של אותה שנה במסגרת "עליית הנוער", עם קבוצת
בני-נוער ניצולי שואה מפולין – קבוצת "ניר שלום" 1950-2 שרה
גולדמן, שהיתה המטפלת של הקבוצה, מספרת שהיו חבר'ה מצו ינים – השתדלו להשתלב,
יצרו קשר עם ה"צברים" והקפידו לדבר עברית. בעבודה בלטו בהתמדתם ובמסירותם.
על אף הימים הקשים של הצנע, לא היתה בהם מרי רות, והם זכו להרבה אהבה
והערכה מצד חברי-הקיבוץ.
בתום תקופת הכשרה, הצטרפה הקבוצה והשלימה את קיבוץ
נחשון. כולם מלבד סימה, שכבר היתה אז בת-זוגו של גיורא ריפתין בן המשק. היא
הצטרפה לקבוצת "אורן" וסיימה יב' ב"מבואות-עירון" .
בצבא שירתה בחיל-האוויר ובשנת 1954 נישאה לגיורא.
כעבור שנה נולדה בתם הבכורה תמר, ואחריה הבנים –
אלון 1964 ואביב 1969
כיום יש לסימה וגיורא 6 נכדים ו 8- נינים
.
לאורך השנים בקיבוץ עבדה סימה
במטעים, בבתי-ילדים, במטבח בדיאטה
בעיקר , למדה טכנאות שיניים 1962 ועבדה
במעבדת השיניים 1964-
1980 במהלך
מלחמת יום הכיפורים 1973 ריכזה את ועדת קשר.
סימה מספרת
שבתוך ימי הקרבות התארגנו לשלוח חבילות לחיילינו,
בידיעה שחסרים להם דברים רבים – דב רי מתיקה, שרוכי נעליים, סיכות
ביטחון, בלוקים למכתבים, סבון, ת לושי שק"ם של 15 ל"י
ועוד . במחזור הראשון נשלחו 100 חבילות כולל לבנים שעזבו והוריהם בקיבוץ , במחזור
השלישי 80 חבילות...
במקביל הפעילה בצומת ברקאי דוכן
לחלוקת סנדוויצ'ים לחיילים בדרכים, ואירגנה את התורנות ליד הטלפון בחדר-האוכל
ובמזכירות כדי לקבל ולמס ור הודעות למשפחות המגויסים.
שנתיים היתה סימה מ זכירת קיבוץ 1974-5
, שנה עם משה מור ושנה עם אבישי גרוסמן . באותם ימים נבנה בעין-שמר חדר-האוכל
החדש והיו הרבה ויכוחים סביבו. סימה מספרת על קשיי התפקיד, אבל
גם על כך שלמדה ממנו רבות והעמיקה את שורשיה בעין-שמר באמצעותו .
ארבע שנים היתה סימה פעילה בקיבוץ-הארצי במחלקה
הפרסונלית 1982-6 ,
בתפקיד גיוס כוח-אדם למוסדות התנועה גיוס כ 1,000- פעילים, שהם 5% מחברי התנועה, לקדנציות
של 3-4 שנים . סימה מספרת על החלק הקשה בתפקידה, שהן הנסיעות לישיבות במזכי
רויות הקיבוצים ולשיחות-קיבוץ, כדי לשכנע את הקיבוצים לשחרר חברים לפעיל
ות. מדובר בנסיעות ארוכות בשעות לא שגרתיות של עבודה. באותו עלון היא קוראת
לחברות לצאת לפעילות – להיות מעורבות, לתרום ולהעשיר את עצמן .
בנוסף היתה מחסנאית בגדים 1986 , מנהלת בקרת איכות במיניפלסט 1988 ואחראית
על עדכון דפי עבודה ותוכנת חדר-האוכל. היתה חברה בוועדות קליטה, מינויים, חברים, בריאות,
עלון-המשק, מועדון-לחבר הקימה בשנת 1976
את מועדון +30 ועוד.
לאחר יציאתה לפנסיה, התמסרה בהנאה רבה לעבודות
אומנות בטלאים, לקריאה, פתירת תשבצים והאזנה למוזיקה קלאסית.
אבל בריאותה התערערה, ולפני 8 שנים נאלצה להתחיל לעבור
טיפולי דיאליזה. במסירות שאין למעלה ממנה, הסיע אותה גיורא במשך שנתיים,
שלוש פעמים בשבוע לטיפולים, ובהמשך נעזר לשם כך באמבולנס. סימה זכתה לטיפול
מסור גם מהצוות בבי ת-דורות, שם התגוררה בשנים האחרונות.
יהי זכרה ברוך.
תחנות במסע חייה
סימה נולדה בעיירה מזריץ' בפולין. רוב תושבי העיר
היו יהודים וכולם הושמדו במלחמת העולם השנייה. גם משפחתה הגדולה של סימה,
סבים וסבתות, דודים ודודות על ילדיהם – מתו כולם
בשואה.
כשפרצה המלחמה, סימה הייתה בת 5 ואחותה שרה הייתה בת
9 חודשים. זמן קצר אחרי כיבוש העיר על ידי הנאצים, לקחו ההורים של סימה
מאשה ויוסף את הבנות וברחו - - -
לכיוון רוסיה. במהלך שנות המלחמה עברו בין מדינות
מסיביר, לאזרביג'אן, לאוקראינה - ובחזרה
לפולין. כשסימה היתה נערה צעירה, היא הצטרפה לקן של "השומר הצעיר " -
בפולין והודיעה להוריה שהיא מתכוונת לעלות ל ארץ
ישראל, אפילו אם זה יהיה לבדה. -
ההורים השיבו שאם את כל המלחמה שרדו יחד לא ייפרדו
עכשיו, וכולם יעלו לארץ. –
וכך היה .
בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בבת ים. לימים,
אחיה של סימה: איטה -ז"ל, שרה ובנימין בתמונה , הקימו משפחות לתפארת כאן בישראל. בשנת
1950 הגיעה סימה לעין שמר עם קבוצת נוער ניצולי שואה, והמדריכה שלה הייתה
לא אחרת מאשר -ז'ניה ריפתין, אימו של גיורא...
בקיבוץ עבדה סימה במגוון
עבודות: כנערה עבדה במטעי הפרי ובכרם, בהמשך למדה טכנאות שיניים ופתחה
מעבדה בקיבוץ, עסקה בתחום משאבי-אנוש בעין-שמר והיתה פעילה בקיבוץ-הארצי.
היא אפילו כיהנה כמזכירת הקיבוץ.
גם בתחום החברתי סימה הייתה פעילה, ותפעלה תחנת הסעה
ומנוחה לחיילים בצומת ," ברקאי במלחמת יום הכיפורים. שנים אחר-כך יזמה ודחפה להקמה של
"מועדון +30 שהיה מקום למפגש חברתי, לריקודים וכיף לחברי עין-שמר.
היא הכינה
.Quilting , בשעות הפנאי סימה הפליאה להכין
עבודות רקמה ותפירת טלאים עבודות רבות שמקשטות את קירות הבית, השתתפה
בתערוכות של עבודות טלאים, רקמה שמיכות ונהנתה מהיצירה .
למרות אובדן המשפחה בשואה,
הקימה עם גיורא משפחה מקסימה, עם 3 ילדים, 6 נכדים ונכדות ו 8- נינים
ונינות .
בשנים האחרונות בעיות בריאות העיבו על הכל, כשבחמש
השנים האחרונות סימה עברה טיפולי דיאליזה בבית-החולים "הלל-יפה",
שלושה ימים בשבוע. לפני כשלוש שנים עברה ל"בי ת-דורות" כאן
בעין-שמר, וזכתה לטיפול מס ור, אישי ומכבד מכל הצוות, ועל כך אנחנו,
המשפחה, מודים מקרב לב.
לפני כחודש חלה הדרדרות נוספת בבריאותה, עד שאתמול
לפנות בוקר נפטרה מתוך שנתה ונגאלה מייסוריה
.
ובנימה אישית - סימה לא הייתה אישה של הרבה מילים
ומחוות גדולות, אבל במבט אחד שלה ידעתי תמיד כמה היא אוהבת אותי. ואני
אותה. ועצוב שזה נגמר.. .
דפנה ריפתין
כל כך נדוש לומר, אבל כל כך
נכון קשה לאבד אמא. - - -
הזיכרונות צפים, ילדות בחדר ההורים, מוזיקה, השכבות,
מגירה ייעודית לממתקים , טיולים
ביער מענית, חיפוש פטריות, גבעת הזכוכיות, שמות ואירועים שמלווים, טבועים
ומעצבים אותנו כבני אדם טובים ומועילים . -
אמא שלנו היא המודל האולטימטיבי של בניית משפחה.
מחורבן הבית בילדותה, הצעדה בערבות השלג בסיביר, והמסע המפרך אל התקומה
והאהבה.
זו שאמרה תמיד: "החיים יפים, יש לי הרבה נחת, במקום
שנסגרת דלת אחת נפתחת דלת חדשה", לפי המ וטו הזה פעלה כל חייה .
היא הראתה לנו, תוך כדי הגשמה עצמית, שהשמיים הם
הגבול. למשל, כשמילאה תפקיד חברתי בקיבוץ הארצי שהצריך ניידו ת , כלום לא עצר אותה שינסה
מותניים ובנחישות - -
למדה נהיגה בגיל מבוגר והשיגה את מטרתה.
אמא שלנו, בדוגמה אישי ת, אפשרה לכל אחד מאתנו
להתפתח בכיוון הרצוי לו, בספורט ,במוזיקה ובכלל .
היא הייתה סבתא נהדרת לנכדיה, מעורבת ומתעניינת.
לדאבו ננו, שנותיה האחרונות עברו עליה בסבל מבחינה
בריאותית. מה שהקל על סבלה הוא הטיפול המעולה והאהבה שקיבלה, הן מהצוות
בבית דורות, להם אנו מוד ים מאוד, והן -מאבא שלנו שתמך, אהב, עטף, עזר
והיה לה למשענת בכל עת .
אתה, אבא יקר שלנו, שאחרי 70 שנות חברות ואהבה נפרד
כאן מאימא, תהיה חזק, אתה לא לבד, אנחנו אתך לתמיד.
ואנחנו ילדיכם תמר, אלון ואביב ומשפחותינו, כבר מתגעגעים
אליך אימא, אך מבינים -
את ההקלה שיש לך עכשיו.
את בליב נו לעולם
.
ילדיך
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!