נענשו בגלל הצטרפותם "לסיעת השמאל" | קול העם⁩⁩ 20 מרץ 1953

יולי 1949

הדי  מלחמת העצמאות בקושי שככו והדיו על ההסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה, עדיין לא יבש. בעין שמר קובעת ההיסטוריה פגישה לשתי קבוצות שונות ודומות: מייסדי עין שמר הנושקים לגיל 40 ("הוותיקים") ובוגרי קיני השומר הצעיר בקהיר ואלכסנדריה – "ערמת הורמונים מבעבעת" בתחילת שנות ה- 20 לחייהם ("המיצרים").

רובם של "המיצרים" היו בוגרי תיכון וכמה גם בוגרי אוניברסיטה. בנים ובנות למשפחות מעמד הביניים או המעמד הגבוה. עשירים ברוח, דוברי מספר שפות וחדורים בלהט ציוני.

בשיאו מנה הגרעין המצרי כמעט 90 חברים שהצטרפו אל כ – 70 חברי דור המייסדים.

בואם סימן תחילתה של תקופה סוערת, שמשק כנפי הפרפר שיצרה, משפיע עד היום על ההרכב החברתי והדמוגראפי שלנו.

בראש השנה האחרון פנה אלי  חבר קיבוץ, שקרא , כמוני, ראיון עם הסופרת אורלי קסטל-בלום במהלכו התייחסה לתקופת המשבר בה הוריה היו בגרעין ה"מיצרי" בעין שמר וגורשו.  שנינו מצאנו עצמנו שואלים, מה קרה פה בתחילת שנות ה- 50 שעדין ממשיך להדהד גם 60 שנים אחרי?

להצעתו, הבטחתי, שאבדוק ואולי אף אקדיש עלון מיוחד לסיפור הפרשה ההיא.

השבוע אני ממלאת את הבטחתי.

נירה  כהן

עלוני עין-שמר: עלון 24 (11) - יולי 2011

הגרעין המצרי  

 

חורים שחורים בשמש אדומה

18 במרץ 1953

אל

קיבוץ מסילות

ח.י.

נודע לנו כי חברים מסויימים שהוצאו בימים אלה מקיבוץ עין-שמר כאנשי סנה (ביניהם גם חשודים על מקיזם), מתכוונים לנהל פעולת חתירה בקרב ההשלמה המצרית שלכם.

למותר לומר שפעולה זאת מסוכנת ביותר בשים לב לכך, שכמה מן המוצאים מילאו תפקידים מרכזיים בתנועתנו במצרים והם היו מקובלים על חברי השלמתכם.

הננו סבורים שעליכם למנוע ביקורים וכניסה לקיבוצכם של מישהוא מן המוצאים.

בב'ח נאמנה

 נתן פלד

מי היו  אותם "חשודים על מקיזם"? מהו "מקיזם"? מהי אותה "פעולת חתירה"? מי הם אותם "מקובלים על חברי תנועתכם במצרים"? מפני איזו "פעולה מסוכנת ביותר"  מצא לנכון נתן פלד (אז בכיר בקיבוץ הארצי) - להזהיר?

אין ספק – עסק ביש לא קטן התבשל לו אי שם במרתפיה החשוכים עמוסי ה"איזמים" של המאה הקודמת וראשית המדינה.

____

מאי 2011

פעם שומר תמיד שומר

בסלון בית פרטי ברמת אביב נפגשים כ – 15 נשים וגברים. אי אפשר לטעות במוצאם. המבטא מסגיר: "מיצרים". למרות שעברו יותר מ – 60 שנה מאז עלו לארץ ורוב הנוכחים חגגו כבר 80, לא קהו אהבת החיים ושמחת החיים.

"את לא מבינה, כל פעם שהם נפגשים לכוס קפה, זה מיד הופך לפעולה שומרית"  מסבירה לי חברה טובה, גם היא בת של "מיצרים".

לבקשתי, הגיעו כדי לספר במבט אישי, על אותם ימים סוערים בתחילת שנות ה-50, על מה שנקרא: "הפילוג" או "פרשת הסנה'איסיטים".

סלחנים ומפויסים הם צוחקים על עצמם ועל "הפולנים", מוכנים להודות, שגם בלי "הגירוש" – כנראה היו מוצאים דרכם אל מחוץ לחיי הקיבוץ הנוקשים והחונקים.

נספר כאן רק קצת מסיפורם ונעשה זאת לא בסדר הכרונולוגי. כי הזיכרון הפרטי והקולקטיבי – כמו מסננת. מה שנשאר ומה שנמחק –  נצרב בכל אדם באופן  שונה.

 

____

ינואר 1989 –

כתמים בשמש

עינב גרוסמן, בתם  של חגית ואבישי, כותבת במסגרת לימודיה ב"מבואות עירון" עבודה מקיפה שכותרתה: "פרשת סנה והשתקפותה בקיבוץ עין שמר". בניסיון להבין את רוח התקופה בארץ ובעולם, ואת ההליכה העיוורת אחרי בריה"מ והקומוניזם היא נפגשת עם יצחק בן אהרון. בין השאר הוא אומר: "לא מפתיעה העובדה שיעקב חזן, מנהיג מפ"ם יכול היה לקום מעל במת הכנסת ולהכריז שבריה"מ היא המולדת השנייה שלנו"... הגדיל לעשות קובה ריפתין שהצהיר גם הוא מעל במת הכנסת ש"תקוצץ היד שתורם נגד בריה"מ".

במקום אחר כותבת עינב: "כאשר עלתה קבוצת חניכי השוה"צ במהלך מלחמת העולם השנייה לארץ וסיפרה שיש "כתמים בשמש", כלומר, שלא הכל ורוד - יש מחנות ריכוז, מעמדות, אנטישמיות, אמר להם מאיר יערי: "... צר לנו לראות חברים טובים שבאו והביאו תמונות מרוסיה מראי עקום".

זיכרון צרוב - נלי ובני אהרון  (ילידי קהיר,  מתגוררים ברמת השרון):

"הדמות הראשונה שפגשנו בנמל היה איגנץ פלגי, שהגיע לקבל את פנינו עם המשאית של הקיבוץ. רצינו להיכנס כמה שיותר מהר לנעלי עבודה - כמו אלה שהיו לאיגנץ.

כשהגענו לעין שמר, הפולנים חשבו שהם מקבלים חבורת קופים או תנינים מהנילוס. אבל אנחנו היינו רובנו בוגרי תיכון או אוניברסיטה".

זיכרון צרוב -יהודית לביא, ילידת אלכסנדריה:

למעשה, אני בת חורגת כי לא הייתי בתנועה. באלכסנדריה, קן השוה"צ פעל במחתרת ואהרון היה ברשימה השחורה של הפעילים במצרים.

אהרון היה זה שהביא אותי לארץ ולעין שמר. הגענו אחרי כולם, לאחר שאהרון הצליח לברוח ממצרים רגע לפני שנעצר בעקבות הלשנה.

____

מרץ 1953

הגוי על הקיר

בעלון עין שמר נכתב: "לפני שבוע ימים, בהגיע הידיעה על מותו של סטאלין החליטה המזכירות, יחד עם ועדת החגים, לבטל את נשף פורים שנועד לאותו ערב. שעות מעטות לאחר התקבל הידיעה, נערכה בבית התרבות, בנוכחות חברים, המוסד והנוער – אזכרה, ודברי הערכה לאיש ולתורתו נשמעו מפי מייטק".

זיכרון צרוב - דוד הראל, אחיה של מרים בן אברהם. יליד קהיר מתגורר בתל אביב:

"כל החברים נמצאו בעבודה וגם אני בלול. באמצע היום שמענו צלצולו של פעמון הקיבוץ ... קצב הצלצול לא בישר טובות. שאלתי את החברים סביבי ונאמר שמתאספים בחדר האוכל. בדרך הצטרף אלי דיוויד (בעלה של אחותי מרים ב"א), שלא לגמרי הפנים את העניין.   ליד חדר האוכל עמדו חברים שדיברו על האבדה הגדולה. שמעון מלר, חברנו מהגרעין המצרי, שהיה הדקוראטור של הקיבוץ, עמד על הבמה ולידו מייטק. שניהם שידרו עצב ויגון. מייטק הספיד את סטאלין שהלך מאיתנו. דיוויד לחש לי 'למה תלו את הגוי הזה על הקיר??'... הוא תמיד היה רחוק מהאידיאולוגיה השמאלנית".

___

יולי 1989

טוטו וברטו, נינט וג'ינט

 

בחדר האוכל מתקיים כנס לציון 40 שנה לעליה המצרית ולגרעין המצרי. זהו מפגש פיוס. מגיעים גם חברי גרעין, שמאז "הגירוש" דבקו בשבועתם, שרגלם לא תדרוך כאן לעולם! 

בהקלה הם  מקבלים את הידיעה, שמזכיר הקיבוץ הנוכחי הוא לא אחר מרפי שפירא

בנו של בנק שפירא. הם לא  שכחו, שבימים הקשים של נידוי וחרמות, בנק היה הפנים השפויות, שלא ויתר על עזרה ונתינה. רפי, בדברים שרק הוא ידע לנסח בחום ליבו וביושרתו, אמר להם:

"בואכם לכאן, למקום המחמיר כל כך עם עצמו ברצינות וקפדנות, בואכם היווה עבורנו, בני העשר, מהפך תרבותי של ממש... המסה הגדולה של נעורים מתפרצים, צחוקים וסקנדלים בשורת הצריפים בפאתי המחנה הדרומיים, הייתה מקור לסקרנות קרועת עיניים. שפה ושמות בניב לא מוכר – טוטו וברטו, ז'ינט ונינט, מרסל ושרלי, ונלי וג'ויה ועוד ועוד.

...ואז באו ימים עצובים: מורות ומטפלות, גיבורי ילדותנו שהפכו בבת אחת ללא רצויים.

ואנו, ילדי סטאלין, קרועים בנפשנו – כבר אז -  בין שתי נאמנויות...

ברצוני שתדעו, שבעינינו ההשלמה ה"מיצרית" היא ההחמצה ההיסטורית של עין שמר.

מאגר אדיר של מנהיגים בכוח, מחנכים ומורים, אמנים יוצרים ואנשי עמל – נגדע מאיתנו. ותוצאותיו של השבר הדמוגראפי – ניכרות עד היום".

זיכרון צרוב - נינט ברונשטיין (ילידת קהיר, מורה לאנגלית, מתגוררת ברמת אביב):

"לימדתי אנגלית במוסד וכתבתי לאחד הילדים על המבחן: "עבודה יפה". אחת הוותיקות, שהייתה מורה בעצמה,  ראתה את זה וניגשה אלי כועסת: 'למה את עושה את זה? לא כותבים לאף ילד הערות לטוב או לרע! לכולם חייבים לכתוב אותו  דבר – ואסור היה לציין ילד לטובה". זמן קצר אחר כך קיבלתי הודעה שאני מפסיקה ללמד אנגלית במוסד".

לא רק בילד רפי נטבעו התמונות והשמות. זיכרון המראות נחרט גם בילדי וחברי עין שמר נוספים. אבנר ארבל, אז בכיתות ז'-ח'

במוסד, זוכר תקופה סוערת ומלאת יצרים. "עלינו, כילדים, נאסר לדבר עם 'המיצרים'. לא בחגים, לא בשבתות ולא בכלל. נינט, שהייתה מורה שלנו לאנגלית, סומנה. ויום אחד הודיעו לנו שלא תלמד יותר. החשש היה שהם ינסו להשפיע עלינו".

ועוד תמונה בלתי נשכחת מלווה אותו: בנק שפירא "מבריח" אוכל מחדר האוכל כדי להביא גם לאלה שכבר עזבו כי עזבו בחוסר כל.

בני אהרון מאשר שאכן, "זמן קצר לאחר שגורשנו, נלי אשתי ילדה את בננו הראשון. לאחר מספר ימים הופיע אצלנו בנק, עם ארנבת. הוא דאג שיהיה לנו מה לאכול... ".

___

יולי 1949

הצריף  של לנין וסטאלין

לאחר דיונים ועימותים עם הנהגת הקיבוץ הארצי – נאלץ הגרעין "המיצרי" לקבל את דין התנועה  ולהצטרף, בעל כורחו, לעין שמר.

בעלון בוגרי השומר הצעיר כתב יואל בינין: "מבחינה כלכלית וחברתית היווה הגרעין זריקת מרץ חשובה של כוח אדם רענן, והיה תרומה משמעותית לקיבוץ שכבר נחשב מבוגר יחסית". 

אבל לא כולם ראו את הדברים כך ותוך זמן קצר החל הפער התרבותי - לתת אותותיו.

פולנים ו"מיצרים" בקלחת אחת - כמו מים לשמן. גם אם הייתם עוקרים את הפירמידות מלב המדבר ותוקעים אותן באמצע וארשה או לודז' – לא יכולתם לייצר פצצת זמן מתקתקת יותר.

מצד אחד "הוותיקים" ספוגים בתרבות הקתולית המסרסת של ארץ מוצאם, מחויבים להבטחה נצחית לסבל ואשמה (תאמינו להם, הם כבר ימצאו על מה). ובכלל - החיים לא נועדו שנהנה מהם.

מצד שני "החדשים" –  שטופי מוח בקומוניזם קיצוני, חדורים באוטופיה הזויה על עולם סגפני, שלא מסתדרת עם הפרקטיקה של החיים. הם בעצם עמוק בפנים היו יותר:

de Salon Communists. ובכלל – החיים הרי נועדו שנהנה מהם. 

בני אהרון: " התייחסו אלינו בחשדנות – בגלל שנתפסנו שמאלנים מדי וזה כנראה איים על מישהו. קובה ריפתין לקח אותנו תחת חסותו והנהיג חוג רעיוני – שהתאים גם לו וגם לנו... קינאתי בקובה קנאה גדולה, על שני פסלים שהיו לו בחדרו: אחד של לנין והשני של סטאלין. כל רצוני וחלומי היה שיהיו לי גם שני פסלים כאלה".

 

זיכרון צרוב - ג'ויה ואברהם רופא      (ילידי קהיר. מתגוררים בחולון): אני לא הייתי אף פעם קומוניסט. לא האמנתי ולא חשבתי שסטאלין אלוהים. הלכתי פעם להפגנת ה- 1 במאי. ולידי עמד שמעון מלר שצעק בהתלהבות: "סטאלין! סטאלין!"  חשבתי ששמעון לגמרי מטורף. אנחנו הרי היינו (ונשארנו) חילוניים גמורים, ופתאום עשו כאן דת ואלוהים חדשים.

הייתי רכז  המספוא. היינו צריכים להוציא מהשדה כל יום 3 עגלות תחמיץ מספוא לפרות. אבל הוצאנו רק עגלה אחת, כי כל הזמן היו ויכוחים אידיאולוגים ועבודה לא הייתה. כל יום היה ויכוח על משהו אחר. רק דיברו כל הזמן.

הו כן – שמאלנות וקומוניזם. עניין לא פשוט ולא פתור שעמד תלוי מעל החיים הפוליטיים בעולם, בארץ, במפלגה ובקיבוץ.

ברקע: אירופה נצבעת אדום במזרח וכחול במערב. סוג חדש של מלחמה בא לעולם: המלחמה הקרה.  או כהגדרת  צ'רציל ב- 46' (שציטט את אורוול...) יורד "מסך הברזל".

"משפטי פראג" - בצ'כוסלובקיה; לנסקי ומרדכי אורן; בארה"ב ה"מקארתיזים" מרים ראש;  בבריה"מ - "משפט הרופאים"; ובארץ

 

בן גוריון מכריז, לפני הקמת ממשלת ישראל הראשונה: "בלי חרות ובלי מק"י" ומסמן את גבולות הלגיטימיות משמאל ומימין.

תיכף מגיע גל הפילוגים של קיבוצי "המאוחד" ובאוויר בעיקר סימני קריאה. סימני השאלה נדחפים מתחת למחצלות – שלא תמיד מצליחות לעמוד בנטל ההסתרה.

וכבר אז, מרוב אמונה בצדקת הדרך – כולם חשודים. וכבר אז, כמו בכת מאמינים סגורה: כל חתול רחוב נחשד כמלשין ומשת"פ וכל כלב חוצות נחשד שנושא בקולרו מכשיר האזנה.

בתשובה לשאלתה של עינב גרוסמן מתאר מייטק זרטל, אז מזכיר הקיבוץ, את האווירה: "כשניהלתי את שיחות הקיבוץ, הייתי מקבל פתק ובו כתוב: האם ידוע לך שברגע זה, בדירה X אצל החבר X מתקיימת אסיפת הגרעין?".

ומיכקה מצקין הוסיף: "התרינו בהם והיה ויכוח עם קובה, בנוכחות יעקב חזן בשיחת הקיבוץ. ובסוף החליטו על הדרך שלנו, הדרך הציונית".

אמונתם של חברי הקיבוץ בקומוניזם, עומדת למבחן לא פשוט:

האם לדבוק ללא פשרות בקומוניזם הסובייטי ובסטאלין, הפוסלים את הציונות, או להעמיד את הנאמנות למדינה החדשה ולרעיון הציוני - לפני הנאמנות לקומוניזם?

קולה של איזו מקהלה יגבר? זו השרה את "התקווה" או זו השרה את "האינטרנציונל"?

___

1952-1953

חטא הסיעתיות

בערבים, לאחר יום עבודה ורגע לפני שפוצחים בריקודים - שיחות עומק. מפגשים אידיאולוגיים חצי חשאיים. קובה ריפתין מכנס סביבו את "המיצרים" הבוערים באש המהפכה – ומרביץ בהם תורה. תורתה של מפ"ם. כותבת עינב גרוסמן: "מובן שיעקב ריפתין שם את הדגש על מפלגה מהפכנית שתפקידה המרכזי יהיה מאבק על דמות החברה בישראל, ועיצוב משטר שביסודו של דבר יהיה קומוניסטי. מכאן – שהמפלגה היא העיקר". אבל החברים יערי וחזן לא מסכימים איתו וכך גם רבים מחברי המפלגה.

משפט הרופאים בבריה"מ ומשפטי פראג – סודקים סדקים ראשונים באמונתם העיוורת. כי איך יתכן שחברם הקרוב, מרדכי אורן, ייעצר, יועמד למשפט ויואשם בפשעים שמעולם לא ביצע? ואם כך הם פני הדברים בארצו של "שמש העמים" ובגוש המזרחי –  יתכן שהשמש הזאת יותר שחורה מאדומה? ואולי הם קוראים את המפה הפוליטית בארץ, מבינים שעמדה קיצונית, מסבכת את מפ"ם עם בן גוריון? ואיתו, כידוע, עדיף לא להסתבך.

 

זיכרון צרוב - רג'ין כהן (ילידת קהיר – מתגוררת היום בחולון):

"הצטרפנו לקומוניסטים כי זה היה החינוך שקיבלנו בתנועה. האמנו, שאנחנו הולכים להקים מדינה, שתהיה מדינה קומוניסטית יותר משתהייה  ציונית. אלה היו הסיסמאות במצעדי האחד במאי – ואנחנו האמנו בהן, אז, בכל ליבנו".

ב- 1952 קובה ריפתין מפוטר מתפקידו כמזכיר המפלגה. אך החבר משה סנה לא מוותר. הוא דווקא שובר עוד יותר שמאלה, מקים סיעה משלו ונאבק, בתוך מפ"ם, על

עמדותיו. מאוחר יותר יתפלג ממפ"ם למק"י.

הגרעין האידיאולוגי של ההשלמה ה"מיצרית" בעין שמר, הולך אחר סנה ואף מוסיף חטא על פשע: אינו חושש לומר זאת בקול, לפתוח חזית עם  כל העולם ואשתו (לא חשוב מאיזו עדה) ובכך להרוויח ביושר את התואר שילווה אתם מאז ועד היום "הסנה'איסטים".

למפ"ם, לקיבוץ הארצי ולחברים בעין שמר -  זה כבר היה יותר מדי.  מכאן, הדרך קצרה לאשמות נוספות באחד מפשעי התקופה החמורים: "התנגדות לקולקטיביות הרעיונית". "פשע" המוביל לסעיף חמור נוסף: "סיעתיות". ביטוי טעון, שמביא את סיפורנו למקום בו או-טו-טו יואשמו גיבורינו בנורא מכל: "בגידה במולדת".

וכשמדובר ב"בגידה במולדת", זה הזמן לשלוף את נשק יום הדין: ה"וותיקים"

מכריזים עליהם חרם חברתי והוצאה מסידור עבודה!

____

1953

זמר שלוש התשובות

 

במסמכים שמציגה עינב, נמצא המכתב הבא מ- 23 בפברואר 1953:

אל מזכירות עין שמר

בהתאם לסמכות שניתנה לנו ע"י הועה"פ בישיבתו במשמר העמק, החליטה המזכירות, שעל קיבוצכם לקיים רפרנדום בו יצהיר כל חבר קיבוצכם על יחסו לשלושת הסעיפים הבאים:

1.       הנני מחייב את הקולקטיביות הרעיונית של הקיבוץ הארצי ומקבל את מרות ההחלטות של הקבה"א, החזית והמפלגה.

2.       הנני שולל כל פעולה והתארגנות סיעתית בקיבוץ, בקבה"א ובחזית.

3.       הנני שולל אירגונית ואידיאולוגית את חטיבת השמאל של סנה, ואעמוד עם התנועה כולה במערכה נגדה.

על המזכיר בקיבוצכם לבוא איתנו בדברים לקביעת פרטי ביצוע המשאל.

בברכת חברים נאמנה, בשם המזכירות

נתן פלד

ומזכיר הקיבוץ, כפי שנדרש ממנו, אכן בא איתם בדברים. הרפרנדום יוצא לדרך.

____

מאי 2011

כרטיס נסיעה בכיוון אחד

כמעט 60 שנים אחרי אותם אירועים סוערים, שנצרבו בזיכרון המקומי והארצי, במפגש איתם אני מנסה להשלים את התמונה ולהבין – מה היה שם? מה הצית את זעם המפלגה והחברים? האמנם בלילה אחד הועלו על משאיות ונשלחו חסרי כל אל הלא נודע? הייתכן שבמהלך מספר שבועות נמנעו מהם אוכל ושתייה כדי לאלצם לעזוב?  האם היו "רשימות שחורות" שהפיצה מפ"ם, המזהירות מעסיקים פוטנציאלים, מחוץ לקיבוץ, מקבלתם לעבודה?

איפה מתחילה אי-ההבנה?

אילנה (פופי) אשל: זה לא היה דבר אחד. היו לנו כמה אכזבות. כשהגענו כגרעין גדול הוותיקים ראו בנו איום. חששו שנשתלט על הקיבוץ.

והייתה החלטת הקבה"א שלא נצא להקים קיבוץ חדש. כשנודע לנו שלא נקים קיבוץ משלנו ואולצנו להצטרף לעין שמר – משהו נשבר.

פרשת מרדכי אורן ומשפטי פראג – היו הזדמנות לבטא את הכעס שהצטבר. מפ"ם פתאום התחילה לשנות את הטון כלפי בריה"מ, אבל אנחנו לא פקפקנו. עשינו "דווקא" המשכנו לראות בסטאלין 'אל השמש'.

ואז הגיע עניין הרפרנדום. ידענו שאם לא נענה על 3 השאלות – זה יביא לגירושנו, אבל החלטנו שהולכים עד הסוף.

מה זה העניין עם  השאלון?

נינט ברונשטיין: הגישו לנו שאלון שנשלח מהקיבוץ הארצי, והיינו צריכים לענות בחיוב על 3 שאלות שהוכתבו ע"י התנועה – כדי להוכיח נאמנות. ערב אחד הביאו אפילו את חזן – כדי להשפיע עלינו. וברגע שלא קיבלנו וענינו על השאלון לא לפי ההנחיות שלהם – הוחלט לגרש אותנו.

רז'ין כהן: יערי אמר "לגרש את כולם ושאף אחד לא יישאר!".

מרים בן אברהם: לא הייתי מעורבת בפעילות אידיאולוגית כי הייתי חלק מקבוצה צעירה יותר שהגיעה לעין שמר, שהיה "תחנה" בדרך לקיבוץ היעד שלנו מסילות. רק לאחר שנקבע שאנחנו נשארים בעין שמר, "נכנעתי" לחיזורים של דיוויד והתחתנו בחתונה גדולה שארגנו מיכקה ואיגנץ.

ב- 1952 כבר הייתי נשואה עם ילדה קטנה (נעמה) כך, שב- 1953, בתקופה שהתרחש העימות - לא נגעו בי ובאחרים שהיו כבר בעלי משפחות.

היו סיפורים על כך שכלאו אתכם בצריפים, מנעו מכם מים ומזון ואפילו הייתה אלימות

אילנה (פופי) אשל: באותן שנים, מי שלא עבד אינו זכאי לכלום. לכן, ראשית הוציאו אותנו מסידור עבודה. וכשהוציאו אותנו מסידור עבודה כבר היה ברור שלפי הקודים אסור ללכת לאכול בחדר האוכל,  כי אין לך זכות לכך, ואסור לך יותר לקבל כל שרות אחר בקיבוץ – מגורים, מקלחת וכד'.

ככה הופעל עלינו לחץ חברתי וחרם. אין לך זכות וזכאות לכלום.               

נלי קסטל: עמדו סביבנו חברים עם מקלות ועם רובים. אני זוכרת אחד  שהסתובב אלינו עם הרובה – ואיים שאם מישהו יעיז לצאת מהקיבוץ הוא לא ייתן.

אברהם רופא: גם אותי העמידו להיות בין אלה ששמרו על "המורדים" ...

מיכקה מצקין סיפר לעינב גרוסמן: "הם לא נשמעו לנו. הם חשבו שזו הדרך. לא ראינו דרך אחרת אלא להוציאם מסידור העבודה. חשנו שאם נוציא אותם מסידור העבודה זה כאילו שהם אינם כאן, כך יצטרכו להגיע להחלטה מה לעשות. ציפינו שיתפשרו אבל הצעד שהם נקטו בו היה שביתת רעב ובשביתה זו סגרנו איתם עניין. ריכזנו אותם במקום  אחד, סגרנו את השערים וחוץ מאחד שיצא דרך שער המוסד, כולם היו מרוכזים במקום אחד עד שהחליטו לעזוב".

אבנר ארבל: חברים הוצבו לשמור יום ולילה על כל הפתחים והשערים בקיבוץ, כדי שה"מיצרים" לא יצאו החוצה לבצע חבלות, לדווח לעיתונות וכד'.

תמונה שזכורה לי עד היום בבהירות רבה:

עשינו שיעורי בית בקבוצת "זית" בבית הכי מערבי ליד שער המוסד. יהודה ויינשטיין הוצב לשמור שם עם מקל.

אחד מה"מיצרים" רצה לצאת לכביש ואדי ערה לתחנת האוטובוס. שמענו את יהודה ויינשטיין מתחנן שילך לשער אחר ויצא ממנו, כדי לא יצטרך לציית להוראות ולהרביץ לו .

זה היה מחזה קורע לב. למיטב זכרוני – אותו "מיצרי" אכן פנה לשער אחר.

נלי קסטל: היו שהצליחו לברוח מהקיבוץ. ביניהם דן, שהגיע וסיפר למשה סנה מה הולך בעין שמר.

דן (לזי חוזר) בן חיים: חיפשתי דרך לצאת החוצה וליצור קשר עם משה סנה. ארגנתי שביתת רעב בתקווה שאם לא אוכל ולא אשתה - אתעלף. לא תהיה להם ברירה אלא להוציא אותי לטיפול רפואי בבית חולים וכך אפרוץ את מעגל השמירה עלינו. וכך באמת היה.

רז'ין כהן: הוא ניצל את זה ויצר קשר עם העיתון "קול העם" של סנה וכל הסיפור יצא החוצה לעיתונות. הוצאת הסיפור לתקשורת – הייתה בשבילם הדבר הגרוע ביותר.

זיכרון צרוב - מרים בן אברהם:

אחי, דוד, היה ממנהיגי "המורדים" ולמרות שהיה חלוק בדעותיו הפוליטיות עם דיוויד,

נוצר ביניהם קשר מיוחד. כאשר הסתגרו בצריף של נלי וקסטל – הם הוקפו ע"י מספר חברים ששמרו עם מקלות שלא יברחו. לאחד מהם היה גם נשק חם ביד.

שמעתי שמתארגן גירוש של "המיצרים" ורצתי עם נעמה על הידיים לדיוויד לספר לו. הוא מיהר לצריף, הצליח להבריח את אחי מהחדר, ליווה אותו לשער הקיבוץ ומנע מחברים ששמרו להתנכל לו ולאחרים.

כך, כשהוא מלווה ע"י דיוויד – עזב אחי את עין שמר.

בידיעה שהתפרסמה בעקבות פנייתו של דן לתקשורת, נמצאים מספר הסברים לשביתת הרעב. בין שאר הנימוקים נכתב: "מאחר שתביעתנו להחזרתנו לעבודה נדחתה – הכרזנו על שביתת רעב כי לא רצינו לאכול על חשבון המשק והחטוטרת של מאיר יערי, אלא רק מפרי עבודתנו".

"על המשמר" ו"קול העם" מנהלים ביניהם מלחמת כותרות וידיעות עקובה מדיו:

 

שלמה בורלס: אבל אני לא מבין. אם כל כך רציתם להיות בקיבוץ למה לא הלכתם לקיבוץ אחר?

 

כולם צועקים: על מה אתה מדבר?! הלוואי והיו נותנים! הקיבוץ הארצי ומפ"ם סימנו אותנו כמורדים. הופצו רשימות של אנשים עם אזהרה שאלו ואלו "סנה'איסטים" ולא היה שום סיכוי לבנות קיבוץ או להתקבל לקיבוץ אחר.

אז מה, לילה אחד העלו את כולם על משאיות – וגירשו?

רג'ין כהן:  לא בדיוק העלו על משאיות. הוכנו רשימות מגורשים שאחריהן הגענו להסכם. לאחר מו"מ קיבלנו קצת כסף וקצת בגדים לילדים ומיטה – לתקופה הראשונה. הסיעו אותנו בנפרד לאן שביקשנו. רובנו בחרנו לעבור לחיות במרכז.

ג'ויה רופא: זה גם לא קרה בלילה אחד או ביום אחד. זה היה לאחר חודשים ארוכים של מאבקים. לא ככה פתאום.

אני צריכה הסבר על עניין ההלשנה והרשימות

רז'ין כהן: היו כאלה, לאחר שגורשנו, שיצאו לחיות בחוץ וכמובן חיפשו עבודה.

וכשפנו למקומות עבודה גילו שהשם שלהם כבר נמצא ומסומן כקומוניסט ולא נתנו להם עבודה. התברר שמפ"ם הפיצה הוראה לא לתת להם עבודה.

נינט ברונשטיין: למפ"ם היה הרבה כוח אז. עבדתי בלשכת העבודה בכרכור ונתתי עבודה למי שביקש. באו ובדקו אותי – ונתנו לי הוראה לא לתת עבודות למי שלא ממפ"ם.

הבנתם שאתם כדור משחק בידי אחרים?

אברהם רופא: אני יכול להגיד שהיה לפחות אדם אחד שהרגשתי שלא היה הוגן. כאילו בנה כלי להובלת אנשים, קשר אליו עגלה וקרא ל"נוסעים" לעלות על העגלה. לפתע – ביצע סיבוב פרסה חד. הנוסעים עפו מהעגלה – והוא אפילו לא חשב לעצור לאסוף אותם או לבדוק אם הם בסדר.

דאג לצאת נקי וכל ה"מיצרים", שהלכו אחריו באש ובהתלהבות, כבר לא עניינו אותו.

ג'ויה רופא: מאבקי השליטה בהנהגה – לא הגיעו עד אלינו. לא היינו מודעים שמישהו אולי משתמש בנו. זה הכול היה "בספירות הגבוהות".

ממרחק הזמן והשנים ועם חכמת הגיל –  יש תובנות?

אילנה (פופי) אשל: לא נשכח שהיו גם דברים יפים – היה לנו תיאטרון עשינו הצגות, מקהלה. אני לא מצטערת על אף יום. זו הייתה התחלה נהדרת לחיים בארץ.

שלמה בורלס: בתנועה  במצרים שמענו שיש דבר כזה "קיבוץ" – אבל לא באמת סיפרו לנו על הקיבוץ. לא הסבירו לנו מה המשמעות ואת שורש הרעיון. ולכן הגיע המשבר.

אברהם  רופא: הקיבוץ אוהב את הפרטיות שלו, שלא יכנסו אליו. זה נכון גם היום. אם מפ"ם והקיבוצים היו מגיעים לשלטון באותן  שנים - זה היה נראה בדיוק כמו ברוסיה.

ג'ויה ואני נשארנו עוד כמה שנים לאחר הפרשה.  עזבתי כי החברים עזבו. לא רק עזבו – נזרקו. פתאום כל אלה שהייתי משחק איתם, פגשתי אותם בבתי ילדים, בעבודה – כולם נעלמו. ואני רציתי להיות קרוב אליהם.

ג'ויה רופא: לי היה טוב בקיבוץ. אהבתי את הקיבוץ. עזבתי כי אברהם רצה לעזוב.

יהודית לביא: כל פעם היו פחות ופחות. אהרון ואני פתאום גילינו שנשארנו לבד. היו לי חברים שפתאום אינם - ועזבנו. אהרון עבד בבניין, המשיך להיות פעיל של מפ"ם והגיע מעט מאוד הביתה. ואני הייתי כל היום עם שרי לבד.     

היו לי חרטות שעזבנו. יום אחד שמענו ששלמה ונורית חוזרים לקיבוץ.

שבת אחת מגיעה משלחת מעין שמר: הלה פינמסר ונחמיה דגאי שהיה מזכיר. הלה הציעה לי לחזור, לצאת ללמוד בעפולה - טיפול בתינוקות.

כל כך התלהבתי לחזור לחדר מסודר בקיבוץ ולדעת ששרי חוזרת לבית ילדים מטופח.

____

יוני 2011

ועדות יושר

אני בחדר העלון, לקראת סיום הכנת הכתבה. עוברת עוד פעם על החומר.

בין הדפים, מגלה מסמך שגורם לי להחסיר פעימה: רשימת המגורשים שהועברה למפלגה ולתנועה.

רובם ככולם החברים של אמא, שבמשך שנים היו לה ולנו כבני משפחה. שמותיהם  כל כך מוכרים.

בין השמות העין נופלת על משפחת בטינו רג'ין וכהן צבי עם בתם – ציונה . האם גם היא, התינוקת, הואשמה ב"סיעתיות"?  אולי לא בכתה בזמן - עם כולם?  ובכלל – קוראים לה יונה. אנחנו חברות טובות וזו היא, שסיפקה לי את ההבחנה, שכל מפגש על כוס קפה – הופך לפעולה שומרית.

ואז אני מגלה ברשימה גם את הדוד שלי - רבי יצחק. איך כל השנים לא ידעתי שהיה חלק  מכל הסיפור?

הוא יהיה אצלי בשבת. אני מסמנת לעצמי לספר לו על הפרויקט לעלון ועל הרשימה שגיליתי.

הוא, כמובן, זוכר ובדרכו החכמה קובע: "את יודעת מה – יכול להיות שעשו לנו טובה גדולה. ממילא הקיבוץ לא כל כך התאים לנו. במוקדם או במאוחר היינו מגלים את זה בעצמנו, אז טוב שזה קרה כשעוד היינו צעירים ויכולנו לצאת ולבנות לעצמנו חיים".

אני מתה על הדוד שלי. יתכן שבסופו של יום, הקוביות נפלו עבורם טוב יותר ממה שיכלו לקוות ולצפות כאן במקומנו הקטן.

אלה שברשימות וגם אחרים, יצאו אל "שיירת החיים הארוכה הקרויה גם חיים" כפי ניסחה, באחד משיריה,  לאה גולדברג.

____

ספטמבר 1982 / נובמבר  1995

כיכר העיר

שתי עצרות ענק של השמאל.  יש שם נקודת מפגש, שאם אעבור בה, אמצא מספר נאמנים מקן השוה"צ בקהיר ואלכסנדריה. אני בודקת – ואכן הם שם.

נשארתם עד היום שמאלנים. שום דבר לא סדק את תפיסת עולמכם והאמונה השלמה בסוציאליזם, בעולם טוב יותר ובחברה צודקת יותר?

"תראי, אנחנו תמיד היינו וכך גם נשארנו - אנשים אכפתיים, חשוב לנו להיות מעורבים, להשפיע ואם אפשר - לשנות. זה לא השתנה בנו. אף פעם לא וויתרנו ולא איבדנו את האמונה.

ואם אתם רוצים לקרוא לנו סנהאיסטים - אז בלי מירכאות בבקשה".  

* * *

כאשר שכחה המהומה והחיים, בכוחם האדיר, משכו קדימה, קבעו לתמיד את ביתם בעין שמר 14 "מיצרים" מתוך כ- 90 שהגיעו בין השנים 49'-52'. גם אלה שנשארו, גם אלה שהלכו - בנו לעצמם חיים טובים ופוריים. בחריצותם ובתבונתם – עשו חייל.

השידוך הקיבוצי בין "המיצרים" והפולנים אולי לא צלח, אבל שלושה שידוכים בכל זאת לבלבו בין אגס ובין תפוח. חברי הקיבוץ זכו להעמיד חופה ולפצוח במחול "שרלה'" סוער בשלוש חתונות "מעורבות": חנה'לה  וילן עם יצחק דנון; תמר בראון עם ברטו (בוגד'דלי) בן טל ודיוויד בן אברהם עם מרים ווהבה.

זה – לא מעט ואפילו – די הרבה.

בכתיבת הדברים נעזרתי באנשים ובמקורות רבים והם מוזכרים בשמם. היו שהעירו, האירו ונתנו כיוון. האיורים – מעשה אמנות של איגנץ פלגי.

לכולם - תודה רבה!                                 נירה

טוב שמזכירים את הגרעין המצרי // שלמה בורלס.

תנועת השומר הצעיר במצרים הייתה הגדולה במזרח התיכון. קיבוץ נחשונים היה הקיבוץ "המצרי" הראשון. היום – זהו קיבוץ מופרט וטוב להם.

יש בו סולידריות וגם תרבות יש.  200 קיבוצים כבר הופרטו – ויש בהם תרבות. אז אולי כדאי להפסיק לזלזל - כי אצלנו המצב לא טוב יותר.

הגרעין המצרי נוצר מכמה גרעינים: דאהר – הליופוליס – אלכסנדריה. חונכנו במשך שנים לעלות לארץ להשלים קיבוץ ולהיות חלוצים -  כל זה על ידי שליחים טובים של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי.

חברי התנועה שעלו לארץ – הצליחו בחייהם מאוד, גם אלה שלא נשארו בקיבוץ.

רצה הגורל, הגענו לעין שמר. התקבלנו יפה. לימדו אותנו עברית, עבודה בחקלאות והחליפו לנו את שמנו הלועזי לשם עברי. אז לראשונה שמענו את השם – סנה. משה סנה.

וכמו תלמידים טובים – הלכנו אחרי מה שלימדו אותנו: להיות סנהאיסטים.

נאמר ע"י מישהו כאילו הגרעין המצרי פורק לחלוטין. הוא לא פורק לחלוטין. היו חברים מאותו  גרעין שנשארו כאן – ואנחנו עדיין כאן. עדיין רואים עצמנו כגרעין המצרי.

הגרעין המצרי לא פירק את עצמו. הגרעין המצרי פורק בעין שמר והיו כאלה שגם עזרו לפרקו. השומר הצעיר וגם הקיבוץ הארצי – עמדו מנגד כאילו לא שומעים ולא רואים. כנראה שכואב מאוד לדרוך על היבלות של עצמם.

ובכלל – איך קשור עניין רשת הביטחון והשינוי המוצע – לגרעין המצרי?

יתכן ומישהו מנסה לקשור את זה לתהליכים האקטואלים העוברים על החברה המצרית?

שלמה  (אוהב אבל לא מחשיב עצמי צדיק הדור ...)