זכות אבות וזכות אבהות - מיתוס שלא ניתן לבטלו | רפי שפירא 2005
מתוך הספר מסעותיי אל מחוזות החיך
רפי שפירא 2005
מדוע חבים את חייהם – מחזור בנים שלם – לגיגי כץ?
שמעו והסכיתו ובל תחסירו פרט: שני אתרים נכספים היו "בבעלותה" של משפחת כץ, זה של סוניה, אמו הצדקת – מטבח בית הילדים על מחסניו שופעי המתיקות, וזה של אביו – דודיק הנגר, שבעת ההיא הופקד על מחסן החצר בתפקיד החצרן. כל אחד משני האתרים הללו הילך עלינו קסם, על פי העתות והנסיבות המשתנות.
לממתקי מחסן הפרודוקטים נייחד מקום משלו. הפעם עסקינן במחסן החצר, שהיה עולם קסום של "מציאות". צמר הפלדה שנקרא בפינו "לופת הברזל", ששימש אותנו לזיקוקי די נור מרהיבים; סיגריות "עתיד" שימשו ל"מבחני בגרות" ראשונים; והמרתקות מכולם: חפיסות ה"קונדונים", הללו שימשו אותנו דווקא לצורכי משחקי בלונים ומילוים במים, עד כי דמו לשלפוחיות ענק שאותן הצגנו בפניהם המתפלצות של "הגדולים" (עוד זכורות לנו צווחותיה של רחל המורה: "אוי! איפה מצאתם מדוזות כאלה גדולות?" מאז, במשך שנים נקראו המצרכים השובבים ההם "מדוזות").
כל עוד עיסוקנו בקונדומים התמצה במשחקי בלון והפחדת המבוגרים, לא נשקפה לאנושות סכנה דמוגרפית. אך לא תעלולן כגיגי יסתפק בזה. גיגי, להזכירנו, הוא בנו של "בעל הבית", ולכן אין לו כל קשיי גישה לכל מצרך שהוא, ושלא כמותנו, שנזקקנו להשתלשלות למחסן מבעד האשנבים הגבוהים שבקיר החוצץ בינו לבין האורווה, נכנס גיגי דרך "שער המלך". וכך, שעה שדודיק שוקד על תיקון רשתות והחלפת פקונגים בברזים רעועים, היה מצטייד לו גיגנו במסמר עשר" חלוד, ומנקב בשיטתיות חפיסה אחר חפיסה ממצרך האוהבים ההוא.
ואמנם, בשנה ההיא נתברכה חצרנו בטף רב והומה במיוחד, אף לא אחד מהם נשא את שמו של גיגי בתעודת הלידה, וגם בדיקות די.אן,איי לא תוכלנה למצוא זיקה גנטית כלשהי. אך הבורא מחייך מלמעלה, כי הוא יודע מי האחראי האמיתי לפריון הנסי של אותם הימים.
רפי שפירא 2005
מדוע חבים את חייהם – מחזור בנים שלם – לגיגי כץ?
שמעו והסכיתו ובל תחסירו פרט: שני אתרים נכספים היו "בבעלותה" של משפחת כץ, זה של סוניה, אמו הצדקת – מטבח בית הילדים על מחסניו שופעי המתיקות, וזה של אביו – דודיק הנגר, שבעת ההיא הופקד על מחסן החצר בתפקיד החצרן. כל אחד משני האתרים הללו הילך עלינו קסם, על פי העתות והנסיבות המשתנות.
לממתקי מחסן הפרודוקטים נייחד מקום משלו. הפעם עסקינן במחסן החצר, שהיה עולם קסום של "מציאות". צמר הפלדה שנקרא בפינו "לופת הברזל", ששימש אותנו לזיקוקי די נור מרהיבים; סיגריות "עתיד" שימשו ל"מבחני בגרות" ראשונים; והמרתקות מכולם: חפיסות ה"קונדונים", הללו שימשו אותנו דווקא לצורכי משחקי בלונים ומילוים במים, עד כי דמו לשלפוחיות ענק שאותן הצגנו בפניהם המתפלצות של "הגדולים" (עוד זכורות לנו צווחותיה של רחל המורה: "אוי! איפה מצאתם מדוזות כאלה גדולות?" מאז, במשך שנים נקראו המצרכים השובבים ההם "מדוזות").
כל עוד עיסוקנו בקונדומים התמצה במשחקי בלון והפחדת המבוגרים, לא נשקפה לאנושות סכנה דמוגרפית. אך לא תעלולן כגיגי יסתפק בזה. גיגי, להזכירנו, הוא בנו של "בעל הבית", ולכן אין לו כל קשיי גישה לכל מצרך שהוא, ושלא כמותנו, שנזקקנו להשתלשלות למחסן מבעד האשנבים הגבוהים שבקיר החוצץ בינו לבין האורווה, נכנס גיגי דרך "שער המלך". וכך, שעה שדודיק שוקד על תיקון רשתות והחלפת פקונגים בברזים רעועים, היה מצטייד לו גיגנו במסמר עשר" חלוד, ומנקב בשיטתיות חפיסה אחר חפיסה ממצרך האוהבים ההוא.
ואמנם, בשנה ההיא נתברכה חצרנו בטף רב והומה במיוחד, אף לא אחד מהם נשא את שמו של גיגי בתעודת הלידה, וגם בדיקות די.אן,איי לא תוכלנה למצוא זיקה גנטית כלשהי. אך הבורא מחייך מלמעלה, כי הוא יודע מי האחראי האמיתי לפריון הנסי של אותם הימים.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!