אולם הספורט

בתמונה – הנחת אבן הפינה לאולם הספורט. בקדמת התמונה מימין, מנו ואדם אלון ולמטה ז'קי רומנו. 1983.

כותב אדם אלון:

מיהו הילד המביט בביתו השני הולך ונבנה

(ובמילים אחרות: עת להנחתות ועת לאהבה)

וואו, סיגל, איזו תמונה - מהסוג שאתה חושב שראית כבר את כל התמונות בהן צולמת במהלך חייך (לפחות בקיבוץ), ואז לפתע מופיעה לך אחת כזו נוספת, נוסטלגית ומעלת הרהורים, תחת הכותרת "איפה הייתי ולאן אני הולך".

ולענייננו: אם אני לא טועה והזיכרון ה"מנו אלוני" בו בורכתי בלידתי אינו בוגד בי, המדובר כאן בטקס הנחת אבן-הפינה ל"בית-הבנים" (אולם-הספורט), אשר נערך היכנשהו בחודש ספטמבר 1983/ערב ראש השנה תשמ"ד (הבגדים הקצרים של הנוכחים מרמזים על כך). בתמונה ניתן לזהות ברקע ממערב את איזור המסגרייה והמוסך, וכן את סככות

 

ציוד הפלחה הישנות אשר פינו את מקומן ברבות הימים לטובת הקמתה של פינת-הזיכרון לבנינו ובנותינו שנפלו.

אבן-הפינה עצמה, אם הנכם שואלים, הוטמנה על-ידי שמואל שועלי (מחלוצי המקום וראשוניו) בפינתו הצפון-מזרחית של המבנה (בצמוד לאורווה הישנה של איתי משיח ומקום מושבו הנוכחי של קרקס שבזי), ואחר-כך המשיכו במלאכה הטקסית דמויות מקומיות נוספות (בתמונה הנוכחית - ז'קי רומנו). עוד אני זוכר מתקופה זו, כי במהלך בניית האולם נהגנו אנחנו, ילדי חברת-הילדים (הייתי תלמיד כיתה ב' באותה שנה), להתרוצץ, לשחק, לעלות ולרדת מהיציע ולהתחבא במרחבי אתר הבנייה הגדול, להסתקרן ולגלות בכל פעם מחדש פתחים, חדרים ומנהרות שלא הכרנו קודם.
יש להניח כי בעת שאבי היקר החזיק אותי על-מנת שלא אמעד ואפול תוך שאני צופה בטקס, לא שיערתי כי במהלך השנים יהפוך אולם "בית-הבנים" לביתי השני, בו ביליתי רבות משנות ילדותי ונעורי, בתחילה כאוהד נלהב של מועדון הכדורעף המקומי ואחר-כך כשחקן כדורעף פעיל בקבוצות האגודה השונות - מגיל ילדים, דרך נערים ונוער ועד למקום בשישייה הפותחת של הקבוצה הבוגרת בליגת העל.
בואו נגיד, עם כל הצניעות המתבקשת, כי מבנה זה ספוג בזיעתי, טיפות דמי, דמעות עיניי וחלקים מליבי אשר הושארו בו במהלך שנותיי כספורטאי פעיל.
כיום, כאב גאה, כמאמן אישי וכמעריץ צמוד של בני הבכור עמרי, שחקן כדורעף מבטיח בזכות עצמו, יצא לי לא אחת בשנה האחרונה להתאמן איתו אחד-על-אחד באולם במהלך סגרי הקורונה השונים, כששאר המסגרות בהן הוא מתאמן שבתו מפעילות, ואני בהחלט הרגשתי כי נסגר פה איזה סוג של מעגל שהיה פתוח אצלי בלב עוד מאמצע שנות ה-90.
אני יודע, אני יודע, לא תתנו לי הרי ללכת בלי איזושהי אנקדוטה עסיסית בהקשר לנשוא התמונה, כך שמפני שביקשתם כל-כך יפה, אז קבלו (ומומלץ להרחיק את הילדים מהמסך):
ליל שישי קר אחד בחורף 1995, פחות מחודשיים טרם גיוסי לצה"ל, חברתי המתנדבת מדנמרק ועבדכם הנאמן יוצאים מדיסקוטק "הצדפה" המיתולוגי (הפאב של אורי זהר-סל ואייל בורלס באחד מגלגוליו ההיסטוריים הזכורים לטוב), שיכורים כלוט ושטופי-זימה, ואיכשהו מוצאים את עצמנו בתוך אולם הספורט הסמוך והחשוך. הבחורה לא חושבת פעמיים ומשכיבה אותי על גבי במרכז המגרש, בלב עיגול האמצע (היכן שפעם התנוסס בגאווה סמל הקיבוץ, שני דקלים ושער-אבן, וכיום מופיע במקומו שמו של ספונסר כלשהו), ותוך כך שהיא פושטת את בגדיה, היא לוחשת לי באוזן את אלו המילים (נשבע לכם שכך היה): "כל פעם שאני מגיעה לצפות בך משחק במדי קבוצת הכדורעף הבוגרת, אני מתלהבת ומוחאת כפיים לנוכח הנחתותיך על שחקני הקבוצה היריבה. הלילה, בדיוק על אותו המגרש, אני דורשת שתכוון אותן אלי"...