קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

סוניה (מלצר) מגן - מהראשונים היא

סוניה (מלצר) מגן נפטרה בגיל 82.
היא נולדה בלודג' בפולין, עלתה לארץ בשנת 1925 ושנתיים אחר-כך הגיעה לעין-שמר עם קבוצת המייסדים "עין-גנים".
בן-זוגה מנחם נפטר 7 שנים לפניה, ובתה הבכורה עלית נפטרה ב2014.
בתה הצעירה זיוה חיה בקיבוץ המעפיל, בעין-שמר חי בנה גדעון, ולאחרונה התקבלה לחברות מותנית נכדתה גורית עם בת-זוגה נגה וניניה של סוניה - נימרוד, אסף ואורי.

בתמונה מימין לשמאל: גדעון, שולמית, הילה, מנחם, ענת, סוניה, זיוה, שייקה, עלית ומיכל. מאי 1960

מספרת סוניה על הימים הראשונים בארץ:
"... לא ידענו מה תדרוש מאיתנו הארץ. דבר אחד היה לנו ברור אנו מוכנים לתת את –  הכל, בלי הסתייגות... 
התחנה הראשונה היתה בפתח תקווה. חצר חשופה של איכר, בלי - עץ, בלי צל, סוכת מחצלות לחדר אוכל ומטבח, ומספר אוהלים ממורטים. 
לא ראינו את - עוניינו, לא הרגשנו בו... הרי לא חשוב מה שיש לך, חשוב שאינך מרגיש בחסר... 
עם בואנו חלה בנו מהפכה. קמה בנו רוח המרד שללנו את כל הישן, פרקנו את ההשפעות – הזעיר בורגניות, שאפנו לחדש בכל שטחי החיים... 
העבודה הפכה לנו דת... מלאי שמחת- - חיים ושיכורי אהבה אהבת המולדת והחברה יכולנו לכל... וכמה היינו מתלבטים בכל – – שאלה מהגדולה עד לפחותה ביותר, לא היה ממי ללמוד... יצירת המשפחה הראשונה – באיזו חרדה ליווינו אותה, רעדנו פן תהיה דומה למשפחה שהכרנו. 
רעדנו בפני ההסתגרות. כל אחד חי וחייב לחיות למען כולם".
"הקבוצה מונה כבר שישה חברים... אני הבחורה השנייה בקבוצה. שריריי חלשים משריריה של רחל (בן פורת) ואין לי ניסיון חיים כמו לה. 
לרחל נקבע מקום עבודה בגן- ירק של איכר. היא משתחררת מעבודות הבית ואני ממלאת את מקומה מטבח, כביסה – וכל השאר. 
קשה להסתדר עם הפרימוסים הרוח נושבת דרך הסדקים של מחצלות – הסוכה המשמשת חדר אוכל ומטבח, והפיח מכסה על הכל... -
ארבעה זוגות נעלים חדשות הבאתי איתי, וכמובן שפרט לאחד היתר נכנסו לקומונה לשימוש כלל החברות.
הנעלים נקרעו אך לא תוקנו, לא היה ביכולתנו לשלם לסנדלר גרוש או שניים. נעלנו אותן עד שנשרו פשוטו כמשמעו מהרגליים. 
מצמיגים ישנים שמצאנו פה ושם ברחובות פתח תקווה, התקנו סוליות אליהן חיברנו רצועות במסמרים. - -
המסמרים היו נושרים תכופות, ולכן היינו מצטיידים במסמרים קטנים ובמקרה של "תקר" מוצאים אבן ותוקעים מסמר חדש.

מספרת חייקה בן אברהם לפני הקבר הפתוח: - "... מהראשונים היא. פגשתי בה לראשונה לפני 60 שנה ומעלה.
באתי לקבוצת "עין- גנים" זרה. את פניי הקבילה סוניה נמרצת, צחקנית, כולה אומרת ביטחון עצמי, נחישות. – הכירה לי את המקום: חצר, ארבעה אוהלים וצריף המשמש מחסן בגדים, מטבח וחדר-אוכל. 
מבחוץ צמודים לקיר הצריף, מצד אחד גיגית לכביסה, ומצדו השני דבוק אליו דרגש המשמש מלון לאורחים. 
קומץ צעירים נראה בחצר. השעה אחרי הצהריים וסוניה מזמינה אותי לצאת איתה לקניות בשוק. 
בדרך היא שרה ומקפצת... סוניה היא האקונומית הראשונה של הקבוצה, גם הטבחית..."

כותבת סוניה:
"אני רוצה להעיר מילים מספר בקשר לתפוחי העץ הנמצאים במחסן הקירור. 
המבקרים שם כנראה אינם יודעים את חשיבותו ומטרתו של הפרי הזה, שוברים ארגזים ומעל ממחצית הפרי נעלם. הפרי הזה מיועד לתינוקות, גמולים וילדים חולים. לילדים אלה תפוח עץ הוא הכרחי, מכיוון שפרי הדר הם אינם מעכלים עדיין. הכמות הזעומה הזאת שיש לנו, מוכרחה להספיק עד לעונת התפוחים הבאה..."
"... בשיחת הקבוצה הוחלט שמספר חברים יתמחה במקצועות הבניין. יצחק (בן אברהם) -ילמד בנאות, יוסף בן פורת טייחות, צבי (ה)שחור ברזלנות, ולי נועד הריצוף שבאותם - ימים נחשב למקצוע נשי. נתקבלתי לאגודת הבניין כמתלמדת ונאמר לי שיחד עם גאולה שרת (אחותו של משה שרת) חברת גבעת השלושה, נלמד את המקצוע מרצף עם דיפלומה סוג א' שהובא מתל אביב. -
מקום עבודה ראשון מקום קדוש, ריצוף רצפת בית כנסת במרכז המושבה... אנו צופות – - במתיחת הקו, מגישות את הטיט בפח שהידית שלו עשויה חוט ברזל החותך את היד עד זוב דם, סוחבות את המרצפות ומניחות לידו. למחרת מניחות כבר מספר מרצפות ליד הקיר...
למרות בורותי, הבחנתי שה"דיפלומה" של מורי לא כל כך מהימנה פה מרצפת מרימה – - את "קצה אפה", שם תוחבת אותו בחול, פה אחת זזה קצת מחברתה ונוצר סדק מכובד...
העבודה נשלמה, הקבלן בא לקבלה, עמד המום בפתח הדלת והשקיף על החורבן לא קו, – לא פלס, סכנה להלך עליה בגרביים בתשעה באב. מורנו ורבנו פוטר והוצא בבושת פנים - מאגודת פועלי הבניין, אבל בנו, המתלמדות, לא תלו כל אשמה והוכרנו כרצפות. כך נהיתי רצפת עצמאית, מבלי לדעת את המקצוע...".

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב