"שֶרְשֶה לָה פָאם" - מדוע התפלגו גן-שמואל ועין-שמר | כתב: עלי אלון |איור: יעקב גוטרמן

מוּנדֶק גרוייס היה ממנהיגי המקום, האליטה, שאחרי כמה שנים בארץ, יצאו לעבוד "בתנועה ובמפלגה" ו"שכחו" לחזור הביתה ולהחיל על עצמם את הרוטציה. הכפר שלנו היה קטן עליהם, ושימש להם כמין "דאצ'ה", בית-קיץ, שהרי גדלו בערים הגדולות וורשה ולודז' וכל אחד מהם היה מיניסטר בפוטנציה. כשהיו יוצאים לגיוס בקטיף היית מזהה אותם לפי בגדי העבודה החדשים שלהם, שלא הספיקו להתבלות בשמש ובגשם, ומרוב שהיו מונחים בארון שמרו על ה"קפלים" המגוהצים. "בגדי המלכים החדשים" - קראו להם בקנאה ה"בולגרים". מונדק היה מאותם עובדי הצאן המיתולוגיים, כמו צבי לוריא למשל (או קובה ריפתין "שהיה רועה את הפרות" ומספרים שבמקום להשגיח עליהן היה קורא ספרים ולומד רוסית) שלא ראינו אותם עובדים בצאן אבל זה היה חלק מה"רזוּמֶה" שלהם שאהבו לפאר בו את קורות חייהם במאמריהם ובספריהם. הם דאגו שתמונותיהם יופיעו בעיתון כשהם לבושים בסינר בהגשה בחדר-האוכל כאחרון החברים ה"פשוטים".

אנשי העיירות מ"בדרך" היו מעין אנטי-תזה לוותיקים אנשי וורשה-לודז', אנשים לא קפדנים כל-כך, עם תרבות אחרת, הרבה יותר חופשיים, שמחים, שמרשים לעצמם ליהנות מהחיים, לא שמים אותנו במסננת כל-כך קפדנית, כמו שהיו עושים ההורים מאגף "שומריה". מיכקה, מנהיג אנשי העיירות, נהג לומר: "גם בדרך לבית-המרזח צריך לשתות כוסית". זו חכמת ה"אנשים הפשוטים", שלא האמינו לכל הדיבורים הגבוהים וההטפות של המנהיגים (לאחרים - לא לעצמם) ופירושה: "גם בדרך ל"עולם המחר" האוטופי שאתם מבטיחים (שאף פעם לא תיגמר) - צריך לחיות"... הם היו אגף הרבה יותר עממי, חם, שמח בחלקו, יותר מקבל וסובלני. רישומם של אנשים מסוג זה חסר בעין-שמר ואנחנו ירשנו את הצד היותר קפדן ופחות פשוט, שמח וחם. מעניין שהבנים שלהם - כל אחד לקח משהו מתכונות הוריו. בעין-שמר חילקו את החברים ל"חשובים" - הלודז'אים והוורשאים, ול"לא חשובים" - כל היתר.

מונדק גרוייס ניהל מפעלי ענק של התנועה והאזור. בין תפקיד לתפקיד קפץ לשהות קצרה בקיבוץ. באחת התקופות האלה, כשהיינו נערים, עבדנו אתו פעם בגן-הירק בקטיף עגבניות והעמסנו את הארגזים על משאית. כבר אז הייתה קנאה גדולה שגררה תחרות, בין גן-שמואל לעין-שמר, שמקורה באיזה חטא קדמון של הפילוג בין שני הקיבוצים בתחילת שנות השלושים. גם כאן "שֶרְשֶה לָה פָאם" (שהרי מאז מלחמת טרויה, ועוד קודם, מאז נוצר האדם, ועוד הרבה קודם, כל המלחמות התחילו בגלל אשה): צבי לוריא, המנהיג הבלתי-מעורער של עין-שמר, היתה לו בחורה בקיבוץ "שומריה" בחדרה. הוא רצה להביא את אהובתו ואת אנשי "שומריה", חבריו הלודז'אים והוורשאים, ולשם כך צריך היה "לזרוק החוצה" את אנשי "קיבוץ בנימינה", שהגיעו קודם, ובהם כמה טיפוסים חזקים שגם התחרו אתו על ההנהגה ולא קיבלו את מרותו, ובגלל עדיפותם המספרית יכלו להעביר כל החלטה שרצו בשיחת הקיבוץ.

הפלג הנזרק הצטרף לגן-שמואל והשנאה-קנאה בין הקיבוצים נמשכת כבר ארבעה דורות, כמו בין זוג גרוש. כמו בין שני אחים. פעם הופיעה על עמוד השער של העיתון הפנימי שלהם תמונה גדולה של עגלת "גֵייל" להובלת מספוא קצור לרפת - כשהיא הפוכה. מתחת לתמונה היה כתוב: "כשאנו כבר לומדים משהו מעין-שמר - גם זה לא טוב..." כשהייתה נחרכת אצלם הדייסה במטבח הם היו אומרים: "נשלח את זה לעין-שמר, שיהיה להם מה לאכול, כי בעין-שמר מרוב דיבורים אין להם זמן לעבוד".
היה שם "מוסר עבודה גבוה" והם נחשבו תמיד לקיבוץ עשיר. לנו הכסף לעולם לא נדבק. והם צדקו. אברהם רופא מ"ההשלמה המִצרית" היה רכז המספוא. "כל יום היינו צריכים להוציא שלוש עגלות ירק לרפת. אבל הפולנים שעבדו אתנו כל הזמן עסקו בוויכוחים אידיאולוגיים שבקושי הצלחנו להוציא עגלה אחת".

פעם קראתי בעלון שלהם ש"בעין-שמר השתילו לתרנגולות סכיני-גילוח בתחת, כדי שתטלנה חצאי ביצים" (בסיפור הזה היה "רסיס של אמת": אכלנו שנים רבות חצאי ביצים). ובכל זאת, הם קינאו בנו קינאת אהבה נכזבת ודחויה על האווירה הרוחנית ושאר-הרוח ששררו תמיד אצל השכן העני. מאידך, אבנר שלנו, כל שנה ביום כיפור נוסע על אופניים "להתנחם בכך שמרכז-הקניות הענק שלהם ריק, לפחות ליום אחד".

ואומנם, ה"אינטלקטואלים" והאמנים נשארו בעין-שמר ואנשי המעשה הלכו לגן-שמואל. אבל הקנאה בין שני הקיבוצים אף פעם לא שככה. תמיד היו לוקחים את האורחים החשובים באמת לראות קיבוץ מצליח לדוגמה בגן-שמואל ואת הפחות חשובים - אנשי הרוח - לעין-שמר.
פעם אבנר החליט לשגע את עין-שמר. לקח יפהפייה אחת שלמדה אתו באורנים, הלביש ואיפּר אותה בדמותה של אליזבט טיילור, והוביל אותה בחוצות הקיבוץ לאחר מסע פרסומת אגרסיבי. כל החברים המכובדים נדחקו לדבר עם הכוכבת, להצטלם אתה - כשלקחו אותה לראות את המוסד החינוכי התברר שכל חברי עין-שמר עובדים במוסד או חברים בוועדת-המוסד. גם ז'קי הצלם עמד שם, מפחד לגשת.
אבנר שואל אותו: "ז'קי, לא בא לך לנשק את אליזבט טיילור?"
"אני מת לנשק אותה - אבל אין לי אומץ".
איש לא הרגיש בתרמית. נילי שאלה את מייטֶק, האינטלקטואל המקומי, מבקר התיאטרון של "על המשמר": "פעם אחת באה אליזבט טיילור לבקר בעין-שמר, למה אתה לא הולך לראות אותה, הרי אתה איש תרבות".
מייטק ענה: "זו מתיחה".
"מה פתאום מתיחה! באו עיתונאים... צלמים..."
"אם זו הייתה היא - היו לוקחים אותה לבקר בגן-שמואל"...

נחזור למונדק, תוך כדי העמסת ארגזי העגבניות על המשאית, אומר לי מונדק, שלא יכול היה לסבול את העובדה שגן-שמואל עשירים ואנחנו עניים: "זה לא קונץ שהם עשירים - הם יותר קרובים לתל-אביב והתובלה עולה להם פחות". למותר לציין שגן -שמואל יותר קרובה לתל-אביב מעין-שמר ב... חמישה קילומטרים. "פעם, כשהיינו נערים" - סיפר לי שלמה מחברת-הנוער היגוסלבית - "העמסנו משאית בשקי תפוחי-אדמה ונסענו לאחסן אותם במחסן הקירור בגן-שמואל. כולנו, גם מונדק, שהיה בחופשה מה"פעילות". עלינו והתיישבנו למעלה על השקים. כשהגענו לגן-שמואל עבר שם מישהו מה'פעילים' שלהם. ופתאום אנו רואים את מונדק שוכב מתחבא בין השקים הוא הסתתר כי התבייש שמכריו יראו אותו בבגדי-עבודה כמו לא-יוצלח 'לא חשוב'..."

אלה היו הכלכלנים של עין-שמר, שהביאו לנו פעם מפעל עור כושל ופעם מפעל גומי כושל ופעם מפעל מגנטים כושל ופעם מפעל עוגיות כושל, במקום לבנות מול בצומת כרכור כמו... בנינו חנות מכולת, וכשהקמנו פעם מפעל טוב - גלעם - נתנּו אותו בחינם למענית כי חברינו התעצלו לנסוע עד לשם - קילומטר מעין-שמר. ואחרי כל זה חברי עין-שמר תמיד בוכים: "למה אין לנו תקציבים אישיים כמו בגן-שמואל"...
אגב, בנושא יחסי עין-שמר-גן-שמואל: תפיסת הקבה"א הייתה להקים גושי קיבוצים כדי שיעזרו זה לזה. הייתה אז אחווה בין הקיבוצים השכנים - (אנשי עין-שמר מסרו את מיטב אדמותיהם כדי שלקיבוץ מענית וברקאי יהיו משבצות קרקע, ואת האדמות שקנו בכספם מסרו, כחלוצים ציונים נאמנים, לקק"ל, לרשות הלאום. מאז זרמו קצת מים בנחל חדרה. כשאנשי גן-שמואל העשירים, בעלי הקניון הגדול בארץ, שמעו שעין-שמר הענייה מתכננת קניון משלה, הם הזדרזו לפנות לשותפם אליעזר פישמן בעל הקשרים בצמרת, שיפעל בידו הארוכה לטרפד את התוכנית. ואכן, עד היום, מזה חמש-עשרה שנה, יש לנו בצומת כרכור "חנות מכולת קטנה" - כך אנחנו מכנים את הפרויקט שלנו, במקום הפרויקט הענק המתוכנן, החסום בפקק על ידי מקרקעי ישראל, הממשלה, ה... וה...
ולא רק זאת: כשבנו את כביש 6 תכננו אנשי קיבוץ ברקאי העני פרויקט צומת גדול במקום בו מתחבר הכביש עם כביש וואדי-ערה, וזאת בשותפות עם "גרנות", ההתאגדות האזורית של כל יישובי האזור. אבל היות וגן-שמואל ועין-שמר חששו מתחרות - הם טרפדו במשותף את היוזמה בהנהלת "גרנות" במקום לעזור. נראה כמה שנים יחכו עניים אלה בחלומות לקצת רווחה... "הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים" - וכולנו חברים בתנועה אחת, שעל דיגלה חרוט: "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך". זהו שנאמר: "אלוהים, שמרני מידידיי - עם שונאיי אסתדר בעצמי".