החשבון והנפש | אבישי גרוסמן | איור מאת יעקב גוטרמן
היה זה היום השלישי בו הלכו יוסי ורובי בשביל ישראל. בני קיבוץ, רפתנים ותיקים וחברים בלב ובנפש.
הנוף המדברי נמשך מאופק לאופק, הרגליים שהיו מורגלות בהליכה ארוכת טווח נשאו אותם בבטחה לעבר התחנה הבאה. השניים שהיו מורגלים בהליכה בשדות הקיבוץ התקדמו בקצב מהיר, מדי פעם עצרו, התבוננו בנוף, החליפו ביניהם משפטים ספורים, לגמו מים מהמימיות שנשאו עמם ושתקו. כי מה יש לדבר כאשר הנוף הנשקף לעיניהם מדבר בעד עצמו. לפתע פנה רובי אל יוסי ידידו ואמר: תראה איזה נוף נשקף לנו מכאן, נגב מוריק מלמטה וציפורים נדירות מעל. אז מה עוד נבקש לעצמנו מארצנו, התפייט רובי ונדם תוך שהוא שולף את המשקפת מתרמילו ושולח מבט ארוך לעבר המרחבים שנשקפו מהגבעה עליה ניצבו השניים.
מלכודת מוות, פיתוי מתקתק השיב לו יוסי כאשר הוא מגביר את צעדיו לעבר הגבעה שנשקפה בבירור מהמקום בו נצבו השניים. מהי כוונתך כאשר אתה משמיע את דברי הפיוט המוזרים הללו, הגיב רובי כאשר הוא שולח מבט שואל לעבר חברו למסע. אני מתכוון, הבהיר יוסי את דבריו שהארץ הזאת, היפה והאהובה היא מלכודת מוות לכול היושבים בה. ההיסטוריה היהודית מלאה בחורבנות, מוות ושכול, אמונות קיצוניות ועיוורון אנושי המובילים גם את העמים היושבים כאן לאסונות חוזרים ונשנים. היופי המפתה, אותו אנחנו חווים ברגעים אלה ממש, הוא סם מוות המוביל את כולנו, כיחידים וכבני העם היהודי, למקום שממנו לא שב עדיין איש, כולל מייסדי הקיבוץ שלנו, שחלקם לפחות ניחנו בהתכוונות מוסרית ברמה גבוה ביותר. יוסי השתתק, פניו לבשו הבעה של רצינות עצובה, העיף מבט לעבר חברו שהיה ידוע בחיבתו הקיצונית לארץ ולנופיה ושתק.
אז אתה חושב שכול הרעיון הציוני יסודו בטעות? הפטיר רובי ושלח מבט שואל לעבר חברו לקיבוץ שאת דעותיו שהצטיינו בתפיסות אוניברסליות הכיר במשך שנים. שלוף את המראה מתרמילך והתבונן בפנייך, הציע יוסי תוך שהוא מדלג מעל אבן גבוהה שבלטה לה באמצע הדרך. פנייך, כמו פניי אדומות מהשיזפון, אנחנו משתמשים במשחות שאמורות להקל על הכאבים שנובעים מהשפעתה של השמש החזקה המאפיינת את הארץ בה אנחנו חיים. השמש של הארץ הזאת אינה מתאימה לעור הבהיר שלנו. המשפחות שלנו, כולל הורינו שנולדו וחיו בפולין, ארץ בעלת מזג אוויר קר, לעיתים מושלג, וצבע עורנו התאים את עצמו למזג אוויר זה. האנשים שנולדו בארץ הזאת, במיוחד הערבים צבע עורם מתאים לאזור הזה כמו שהעור שלנו מתאים למזג אוויר האירופי. נראה לי שהתאמת צבע העור למזג האוויר מהווה תשובה לשאלה האם היה נכון מצד הורינו לעזוב את הארצות בהן נולדו ולעבור לגור בארץ ישראל שהתנ"ך אומנם קושר אותנו אליה אבל המציאות בה אנחנו חיים דוחה אותנו מעליה. אז מה אתה רוצה לטעון, קטע רובי את דברי חברו, שכול הרעיון הציוני אותו הגו ועליו חלמו טובי ההוגים באירופה הוא בטעות יסודו? קשה לי להשיב על שאלתך הישירה הזאת, השיב יוסי לאחר הרהור של רגע, אבל למרות שאני אוהב את הארץ הזאת אהבה גדולה נראה לי שהתשובה לשאלתך היא חיובית. באנו לארץ מיושבת, ניסינו להגשים את חלומנו הציוני במידה רבה על חשבון תושבי הארץ הזאת, הערבים, ובסופו של דבר תקיא הארץ האהובה שלנו אותנו ואת כול בני עמנו מתוכה כפי שעשתה כבר פעמים אחדות בעבר.
שמע יוסי, הגביר רובי את קולו כאשר הוא מפנה את פניו לעבר חברו. כול בני משפחתי, למעט הורי, הושמדו בשואה הנוראה שעברה על בני עמנו. הורי נשארו השרידים היחידים מכול משפחתנו הענפה. וכידוע לך לפני השואה סבלו היהודים בגולה מפרעות נוראות, כולל רציחות בקנה מידה גדול. האנטישמיות כלומר שנאת היהודים באשר הם יהודים, נפוצה מאוד גם בימינו אלה. אז לא מגיעה לנו מדינה משלנו? מקום שבו נרגיש בטוחים ושווי ערך לכול העמים היושבים על אדמתם?
אתה צודק, השיב יוסי כאשר הוא בועט בחוזקה בשיח שנקרה לו בדרכו. ייתכן שהבחירה היא כמו שהיו נוהגים ותיקנו לומר כמו בחירה בין דבר לחולירע. ולמרות הקושי לבחור את הנתיב הרצוי לנו נראה לי שצדקו אלה שהיגרו בראשית המאה העשרים לארצות הברית או לדרום אמריקה והפכו במקומות אלה למיעוט ייחודי וגאה, יותר מאשר החלוצים שהיגרו לארץ ישראל בניסיון לבנות כאן חברי יהודית ייחודית. והתוצאות מדברות בעד עצמן. היהודים החיים בארצות הברית יצרו קהילות חזקות, השפעתן על הנעשה במקומות בהם הם חיים גדולה ביותר, והאנטישמיות מדגדגת את השוליים. ואנחנו כאן חווים מלחמות בקצב הולך ועולה, השכול דופק על דלתות רבות והחברה שיצרנו כאן אינה חברת מופת כפי האמין וקיווה בן גוריון אלא להפך. והשאלה היא האם התנועה הציונית צדקה יותר מאשר התנועות החברתיות היהודיות האחרות, כמו הבונד למשל, שהתנגדו לה? ספק גדול.
השניים הגיעו לנקודת מנוחה, פרקו את התרמילים מעל גבם, התיישבו זה לצד זה על הספסל שהוצב במקום, אבל הנושא שדנו בו, שהוא כאילו מרוחק ולא נוגע לחיי היום יום שלהם, שתק בתוכם. השיחה ביניהם התקשתה לבקוע מבעד למחשבות שהתגלגלו בראשם של שני החברים שיצאו לטיול שמטרתו להתאוורר מהמציאות היומיומית הלוחצת ומצאו את עצמם נוגעים בשאלות שבמשך שנים נמנעו מלגעת בהן.
יוסי הוציא מתרמילו את הפינגאן, שפך לתוכו כמות גדולה של קפה שחור, אותו קנו השניים לפני שיצאו לדרך בכפר הערבי השכן לקיבוץ שלהם, מילא את הקנקן במים, הדליק את המדורה שניזונה מענפים יבשים שמצאו השניים בסביבה, שיכל את רגליו בישיבה המכונה מזרחית והמתין. לפתע, כאילו משום מקום אמר כאילו לעצמו. אז אולי המטרה נעלמה ואנחנו נשארנו תקועים בדרך אליה עם המחיר. רובי הרים את עיניו ושתק. הוא זכר את המחיר הכבד ששילם יוסי במהלך המלחמות על שמירת עצמאותה של מדינת ישראל. אחיו הבכור, עמי, שחקן כדור סל מצטיין נהרג במלחמת יום כיפור. במלחמת לבנון הראשונה נהרג אחיו הצעיר יאיר שנחשב לגאון מתמטי. עיניו התחילו לדמוע כאילו מהאבק שהרוח המדברי נשאה בתוכה. הקפה רתח, השניים לגמו מתוך הכוסות הקטנות והמקושטות שגם אותן קנו בכפר השכן, ארזו את עצמם ויצאו מחדש לצעוד בשביל ישראל בדרך לעיר הדרומית אילת, העיר שאביו של רובי היה בין כובשיה אי אז במלחמת העצמאות, ממנה חזר שתקן כרוני או כפי שכונה על ידי ליצני הקיבוץ - האילם. רובי הילד ואחר כך הנער סבל, והתבייש ועשה את עצמו לא שומע את הדברים שנאמרו על אביו על ידי חבריו. כשמלאו לאביו חמישים הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש ולאחר כשנה נפטר. לעיתים ניסה להבין האם יש קשר בין שתיקותיו הארוכות של אביו לאחר שחזר מהמלחמה לבין מחלת הנפש בה לקה ובגינה אושפז. השאלה נשארה פתוחה וסימן השאלה מרחף מעליה עד היום הזה.
במהלך הטיפוס על הגבעה שמעו לפתע השניים קולות של שירה מתלהמת מלאת ארומה של נעורים. לאחר שעברו את הסיבוב ראו לפניהם חבורה של נערים ונערות, לובשי חולצות כחולות ששרוך לבן משתלשל מהן. "אנו עולים ושרים" ולאחריו "חולצה כחולה והיא עולה על כול העדיים" ומיד לאחר מכן " קול התוף אחים נדם, שדה הקטל נתייתם" היו אלה שירים שגם הם שרו אותם בנעוריהם במהלך המסעות שערכו ברחבי ישראל. לאחר דקות אחדות כאשר הקבוצה המזמרת התרחקה בדרך אל היעד הבא שלה, הסתובב רובי לעבר חברו ולחש כאילו לעצמו: ואולי בכול זאת יש עדיין סיכוי להתחדשות? והרי מנהיגנו ההיסטוריים תמיד שיננו לנו שבנוער גלומה התקווה ליצירת עתיד טוב יותר בעתיד? אשליה נצחית וכואבת, המהם לעצמו יוסי כאשר הוא מגביר את צעדיו לעבר נקודת המנוחה הבאה.
מלכודת מוות, פיתוי מתקתק השיב לו יוסי כאשר הוא מגביר את צעדיו לעבר הגבעה שנשקפה בבירור מהמקום בו נצבו השניים. מהי כוונתך כאשר אתה משמיע את דברי הפיוט המוזרים הללו, הגיב רובי כאשר הוא שולח מבט שואל לעבר חברו למסע. אני מתכוון, הבהיר יוסי את דבריו שהארץ הזאת, היפה והאהובה היא מלכודת מוות לכול היושבים בה. ההיסטוריה היהודית מלאה בחורבנות, מוות ושכול, אמונות קיצוניות ועיוורון אנושי המובילים גם את העמים היושבים כאן לאסונות חוזרים ונשנים. היופי המפתה, אותו אנחנו חווים ברגעים אלה ממש, הוא סם מוות המוביל את כולנו, כיחידים וכבני העם היהודי, למקום שממנו לא שב עדיין איש, כולל מייסדי הקיבוץ שלנו, שחלקם לפחות ניחנו בהתכוונות מוסרית ברמה גבוה ביותר. יוסי השתתק, פניו לבשו הבעה של רצינות עצובה, העיף מבט לעבר חברו שהיה ידוע בחיבתו הקיצונית לארץ ולנופיה ושתק.
אז אתה חושב שכול הרעיון הציוני יסודו בטעות? הפטיר רובי ושלח מבט שואל לעבר חברו לקיבוץ שאת דעותיו שהצטיינו בתפיסות אוניברסליות הכיר במשך שנים. שלוף את המראה מתרמילך והתבונן בפנייך, הציע יוסי תוך שהוא מדלג מעל אבן גבוהה שבלטה לה באמצע הדרך. פנייך, כמו פניי אדומות מהשיזפון, אנחנו משתמשים במשחות שאמורות להקל על הכאבים שנובעים מהשפעתה של השמש החזקה המאפיינת את הארץ בה אנחנו חיים. השמש של הארץ הזאת אינה מתאימה לעור הבהיר שלנו. המשפחות שלנו, כולל הורינו שנולדו וחיו בפולין, ארץ בעלת מזג אוויר קר, לעיתים מושלג, וצבע עורנו התאים את עצמו למזג אוויר זה. האנשים שנולדו בארץ הזאת, במיוחד הערבים צבע עורם מתאים לאזור הזה כמו שהעור שלנו מתאים למזג אוויר האירופי. נראה לי שהתאמת צבע העור למזג האוויר מהווה תשובה לשאלה האם היה נכון מצד הורינו לעזוב את הארצות בהן נולדו ולעבור לגור בארץ ישראל שהתנ"ך אומנם קושר אותנו אליה אבל המציאות בה אנחנו חיים דוחה אותנו מעליה. אז מה אתה רוצה לטעון, קטע רובי את דברי חברו, שכול הרעיון הציוני אותו הגו ועליו חלמו טובי ההוגים באירופה הוא בטעות יסודו? קשה לי להשיב על שאלתך הישירה הזאת, השיב יוסי לאחר הרהור של רגע, אבל למרות שאני אוהב את הארץ הזאת אהבה גדולה נראה לי שהתשובה לשאלתך היא חיובית. באנו לארץ מיושבת, ניסינו להגשים את חלומנו הציוני במידה רבה על חשבון תושבי הארץ הזאת, הערבים, ובסופו של דבר תקיא הארץ האהובה שלנו אותנו ואת כול בני עמנו מתוכה כפי שעשתה כבר פעמים אחדות בעבר.
שמע יוסי, הגביר רובי את קולו כאשר הוא מפנה את פניו לעבר חברו. כול בני משפחתי, למעט הורי, הושמדו בשואה הנוראה שעברה על בני עמנו. הורי נשארו השרידים היחידים מכול משפחתנו הענפה. וכידוע לך לפני השואה סבלו היהודים בגולה מפרעות נוראות, כולל רציחות בקנה מידה גדול. האנטישמיות כלומר שנאת היהודים באשר הם יהודים, נפוצה מאוד גם בימינו אלה. אז לא מגיעה לנו מדינה משלנו? מקום שבו נרגיש בטוחים ושווי ערך לכול העמים היושבים על אדמתם?
אתה צודק, השיב יוסי כאשר הוא בועט בחוזקה בשיח שנקרה לו בדרכו. ייתכן שהבחירה היא כמו שהיו נוהגים ותיקנו לומר כמו בחירה בין דבר לחולירע. ולמרות הקושי לבחור את הנתיב הרצוי לנו נראה לי שצדקו אלה שהיגרו בראשית המאה העשרים לארצות הברית או לדרום אמריקה והפכו במקומות אלה למיעוט ייחודי וגאה, יותר מאשר החלוצים שהיגרו לארץ ישראל בניסיון לבנות כאן חברי יהודית ייחודית. והתוצאות מדברות בעד עצמן. היהודים החיים בארצות הברית יצרו קהילות חזקות, השפעתן על הנעשה במקומות בהם הם חיים גדולה ביותר, והאנטישמיות מדגדגת את השוליים. ואנחנו כאן חווים מלחמות בקצב הולך ועולה, השכול דופק על דלתות רבות והחברה שיצרנו כאן אינה חברת מופת כפי האמין וקיווה בן גוריון אלא להפך. והשאלה היא האם התנועה הציונית צדקה יותר מאשר התנועות החברתיות היהודיות האחרות, כמו הבונד למשל, שהתנגדו לה? ספק גדול.
השניים הגיעו לנקודת מנוחה, פרקו את התרמילים מעל גבם, התיישבו זה לצד זה על הספסל שהוצב במקום, אבל הנושא שדנו בו, שהוא כאילו מרוחק ולא נוגע לחיי היום יום שלהם, שתק בתוכם. השיחה ביניהם התקשתה לבקוע מבעד למחשבות שהתגלגלו בראשם של שני החברים שיצאו לטיול שמטרתו להתאוורר מהמציאות היומיומית הלוחצת ומצאו את עצמם נוגעים בשאלות שבמשך שנים נמנעו מלגעת בהן.
יוסי הוציא מתרמילו את הפינגאן, שפך לתוכו כמות גדולה של קפה שחור, אותו קנו השניים לפני שיצאו לדרך בכפר הערבי השכן לקיבוץ שלהם, מילא את הקנקן במים, הדליק את המדורה שניזונה מענפים יבשים שמצאו השניים בסביבה, שיכל את רגליו בישיבה המכונה מזרחית והמתין. לפתע, כאילו משום מקום אמר כאילו לעצמו. אז אולי המטרה נעלמה ואנחנו נשארנו תקועים בדרך אליה עם המחיר. רובי הרים את עיניו ושתק. הוא זכר את המחיר הכבד ששילם יוסי במהלך המלחמות על שמירת עצמאותה של מדינת ישראל. אחיו הבכור, עמי, שחקן כדור סל מצטיין נהרג במלחמת יום כיפור. במלחמת לבנון הראשונה נהרג אחיו הצעיר יאיר שנחשב לגאון מתמטי. עיניו התחילו לדמוע כאילו מהאבק שהרוח המדברי נשאה בתוכה. הקפה רתח, השניים לגמו מתוך הכוסות הקטנות והמקושטות שגם אותן קנו בכפר השכן, ארזו את עצמם ויצאו מחדש לצעוד בשביל ישראל בדרך לעיר הדרומית אילת, העיר שאביו של רובי היה בין כובשיה אי אז במלחמת העצמאות, ממנה חזר שתקן כרוני או כפי שכונה על ידי ליצני הקיבוץ - האילם. רובי הילד ואחר כך הנער סבל, והתבייש ועשה את עצמו לא שומע את הדברים שנאמרו על אביו על ידי חבריו. כשמלאו לאביו חמישים הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש ולאחר כשנה נפטר. לעיתים ניסה להבין האם יש קשר בין שתיקותיו הארוכות של אביו לאחר שחזר מהמלחמה לבין מחלת הנפש בה לקה ובגינה אושפז. השאלה נשארה פתוחה וסימן השאלה מרחף מעליה עד היום הזה.
במהלך הטיפוס על הגבעה שמעו לפתע השניים קולות של שירה מתלהמת מלאת ארומה של נעורים. לאחר שעברו את הסיבוב ראו לפניהם חבורה של נערים ונערות, לובשי חולצות כחולות ששרוך לבן משתלשל מהן. "אנו עולים ושרים" ולאחריו "חולצה כחולה והיא עולה על כול העדיים" ומיד לאחר מכן " קול התוף אחים נדם, שדה הקטל נתייתם" היו אלה שירים שגם הם שרו אותם בנעוריהם במהלך המסעות שערכו ברחבי ישראל. לאחר דקות אחדות כאשר הקבוצה המזמרת התרחקה בדרך אל היעד הבא שלה, הסתובב רובי לעבר חברו ולחש כאילו לעצמו: ואולי בכול זאת יש עדיין סיכוי להתחדשות? והרי מנהיגנו ההיסטוריים תמיד שיננו לנו שבנוער גלומה התקווה ליצירת עתיד טוב יותר בעתיד? אשליה נצחית וכואבת, המהם לעצמו יוסי כאשר הוא מגביר את צעדיו לעבר נקודת המנוחה הבאה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!