על ריבוי ילדים בקיבוץ | עקרי הדברים המתפרסמים כאן נאמרו במסיבת הנחת אבן-הפינה לבית הילדים | יוני 1937

בוואדי צריך להתחשב עם מצבים אובייקטיבים מקשים.
זמנים ראשונים בארץ.
אין עוד דירה מסודרת, אין איפו לאכסן את הילדים, לפעמים גם חסרה היציבות החברתית – המבטיחה המחר של הקיבוץ.
במצבים כאלה – קשה להיות האם הראשונה בקיבוץ.
אבל, היו גם מעצורים נפשיים חזקים.

בחינוך התנועה – הייתה קיימת רק קבוצה – והמשפחה, אימהות היו מושגים רחוקים. ולעומת זה - הרצון להישאר צעירים, אשר חזק כל-כך אצל כל אישה, טופח עוד ביתר שאת על ידי תנועת הנוער.
הפחד האוילי בפני הבגרות והעתיד, וכמה הוא קשה אצל האישה, אשר סביבה גברים מחנכת אותה להיות צעצוע אהבה. ומתי תשבר? ומכאן הערך המכריע בשביל תרבות פועלית יוצרת בהתקדמות האישה בציבור ובעבודה, שלא תהיה משועבדת לאהבה, ותצעד בצעדים בטוחים לקראת העתיד.
ועוד – הספרות הקומוניסטית של ימי המהפכה ממש, ועם הספרות הקומוניסטית של המשבר בגרמניה – באה בתור שאלת השאלות : איך לחיות חיים מיניים מהירים, בלתי מזיקים, ללא צורך של התקשרות ממושכת, ללא מחשבה אודות ילד. וכמעט נוצרה הרגשה קדושה ביחס למלחמה על זכות הפסקת ההיריון.

המלחמה הזאת אשר הייתה מותנת בתנאים של חוסר עבודה בגרמניה או של מלחמת האזרחים ברוסיה - לא היה לה כל קשר עם התנאים המציאותיים שלנו. ובכל זאת השפיע השפעה גדולה על אנשינו.
המרחק של רוסיה של אוקטובר ורוסיה של תכנית החומש השנייה. נוצרו יסודות למשברציה כלכלית סוציאלית ונוצר יחד עם זה היסוד להכביד על הקלות המופרזת בהפסקת ההיריון.
אינני מצדיק אתה חוק הרוסי כמו שנתקבל, אבל אינני חושב שמחבר ה"ציאנקאלי" בגד בעצמו – בזמן שחייב את הכבדת התנאים להפסקת ההיריון ברוסיה – הבדיל בין גרמניה קפיטליסטית ורוסיה הסובייטית וריכז את מלחמתו בביקורת עיניינית של סעיפי החוקה החדשה.
אולי כל הילדים ברוסיה עדיין שבעים, אבל הם אינם כבר אותם הילדים הרעבים מתמונות קטה קולביץ, אשר ספק האם היו צריכים להיוולד. הילדים ברוסיה צריכים להיוולד ללא ספק – להם שייך העתיד של המולדת הסוציאליסטית העצומה.

אחד החסרונות העיקריים של הומה הרוסית, שאינה קובעת שלאחר שיש למשפחה מספר ילדים מסוים – אין להקשות על הפסקת ההיריון.
וגם הצעות שנשמעו בנידון זה, ברוסיה חמישה ילדים - נראות מוגזמות. הרגולציה של הלידות צריכה לשרת באופן ממשי את ההכרח לשוויון האישה בחיי ציבור והעבודה, וזה לא יתכן שההיריון יפסיק מידי שנה בשנה את עבודת האישה.

מבחינה תאורטית צריך גם אצלנו להגביל את מספר הלידות (ביחס לכמה זרמים התיישבותיים מחוצה לנו בוואדי ובוואדי) , אבל אצלנו יש לזה רק חשיבות תיאורטית – כאשר למעשה קיימת אצלנו בכל המקרים וכל התנאים קלות מוגזמת בהפסקה ההיריון.

גם בארץ ישראל אין חיי פועלים אחידים. ואין לקבוע אותו הכלל ביחס לפועלת מוסרת עבודה בתל-אביב – וביחס לחברה במשק קבוצתי. ייתכן שקופת חולים חייבת להיות הרבה יותר ערה ומלאת הבנה ביחס לפועלת עירונית, מחוסרת עבודה ונאבקת לא פעם בין מצב של רעב ממש ובין אבדן עצמאות המוסרית. אבל במשקים בהתחשב עם המצב הקיים, יש לא להקל אלא להחמיר.

ישנם בפועל סבכים בחיים, תנאים משקיים שונים – אבל ישנה גם קלות דעת פלילית.
קורה שבאותם התנאים המשקיים ובריאותיים – אותו הילד אשר כעבור שנה או שנתיים הוא אורח רצוי – לפני שנה או שנתיים נלחמים בו ללא רחמים – עם כל התוצאות, אשר חומרתן על פי רוב הן פחות מידי ידועות, הן לבריאותה הגופנית והן הנפשית של האם.

אינני דורש איסור, אבל הינני שולל גם את המצב של "מובן מעצמו" ביחס להפסקת ההריון.
לא היה גם אצלנו מזיק, כדוגמה רוסיה לפני החוקה החדשה, לשמוע בכל מקרה לא רק את רצון היחיד אלא גם חוות דעת של מוסד קיבוצי.

ואם זה עדיין בלתי אפשרי – נהרוס לפחות במובן הנפשי – תיאורטי את הגשר למלחמת הפאראגראף 218 בגרמניה הקפיטליסטית (אשר היא שמה מוצדקת) ונבנה גשר של הבנה למושגים חדשים ההולכים ונוצרים ברוסיה הסובייטית.

יש מעצורים אובייקטיביים לריבוי מהיר של ילדים. יש רצון קודם כל לבסס את המשק.
והוצאות לילדינו הן כה יקרות.

יעשה נא פעם הבירור המשקי הזה באופן ממצא. לא דיבור על יוקר – דיבור אשר מוסיף רק מרירות ואין לו כל תוצאות – אלא תכנית מעשית וחודרת לגופי הדברים.
יקבעו נא גם השלבים לאפשרות של ריבוי ילדים בהתאם לשלבי התפתחות המשק.
אבל יוקח גם בחשבון – שגם בשטח זה אין לרדת ממינימום ידוע – והמינימום הזה אינו ניתן להיקבע על ידי הרגשות החד פעמיות ואקטואליות בלבד.
הילד היחיד וביחוד הילד היחיד בקיבוץ. במשפחה מחוץ לקיבוץ ההורים אומרים גם את ההן וגם את הלאו.

הולכים איתו לטייל (אם כי לא תמיד יש להם זמן לזה. רבים מאיתנו זכו לאבא , אמא יום יום יהיו פנויים עבורם שעה שלמה?) - אבל גם מאכילים, מלבישים וכו'.
ז.א. משתתפים בקביעת ההרגלים היסודיים של הילד.
לא כן בקיבוץ.
כאן את החינוך להרגלים היסודיים – האכלה, הלבשה, אופן עשיית הצרכים – משאירים לעובדות וההורים נשארים רק בשביל תענוג לילדים, בשביל החופש שלהם.
ואם ניקח בחשבון:

• את השאיפה האילוזורית לשלטון האינטימיות אשר ילד מביא עוד מרחם אימו
• את ההשפעה החזקה אשר נשארת להורים בקיבוץ על ילדיהם
• ואת מיעוט ההורים המתעניינים בכישרונות פדגוגיים מיוחדים,

בולטת הסכנה הגדולה אשר ישנה בעוצם הרגש אשר ניתן בכל יום בשעה מרוכזת על ראשו של ילד יחיד.
בנידון זה אין הבדל בין ילד יחיד לילדים יחידים, אשר נולדו אחד מהשני מרחקי זמן גדולים.
הרצוי הוא, אותו מספר הילדים אשר מחליטים עליו צריך להופיע במרחקים יותר קצרים.
ההורים צריכים גם להרתיע בקיבוץ מוקדם – ז.א. שההורים יראו לפניהם אפשרות להיפגש עם ילדיהם כשהם כבר בעלי החלטה וכשר מלחמה בחיים.
אין אושר יותר גדול בחיים – מאשר תנועה חלוצית ולוחמת להיפגש בחזית משותפת עם הילדים.
יכול וצריך להיות לנו האימון לתנועה, שהיא תמסור את הקניינים הקולקטיביים שלנו לדור הבא, אבל גם חינוכנו הוא הדרך.
ויכולה להיות חשיבות מכרעת לרציפות היסטורית שלתנועתנו אם יפגשו שני הדורות פנים אל פנים – פגישה מלאה וחברית.

אל נראה יותר מידי את ילדנו כפרחים יפים – נראה אותם קודם כל בתכליתם האנושית והלוחמת, נראה אותם כיורשים, ונרצה למסור להם בידינו את הירושה היקרה.

הדסה

מבפנים/יוני 1937/ארכיון יד יערי