יש לומר אמת פשוטה ובהירה: לא הייתה פרשת חטיפות // רועי פלד

רועי פלד / מרצה למשפטים וממייסדי האתר "פרשת ילדי תימן - מרכז המידע "הארץ" 2022.4.19

משרד הבריאות הודיע בשבוע שעבר כי "אינו יכול לסמוך ידיו" על טיוטת הדו"ח שהוכן אצלו ביומרה לבחון מעורבות צוותי רפואה ב"פרשת ילדי תימן", בתגובה לעתירה שהגישו מספר עמותות בדרישה לפרסום פומבי שלו. אך טיוטת הדו"ח פורסמה כבר, יחד עם תוצאות בחינת הדו"ח על-ידי הפרופ' שפרה שוורץ, שהצביעה על הקלקולים הרבים בו. הדיון סביב טיוטת העבודה הזו, מתמקד בכשלים המתודולוגיים שלו, אבל מכסה על עובדה חשובה אחת – גם במעט שיש בו, אין כל עדות לחטיפת ילדים.

למען המשפחות, למען הציבור ולמען האמת ההיסטורית, ואל מול רוחות רעות של הסתה וכזב, ראוי לומר אמת פשוטה ובהירה: לא היתה פרשת חטיפות.

מאות ההורים שהעידו בפני ועדות החקירה דיברו אמת. הם תיארו כיצד ילדיהם נלקחו לבתי תינוקות או במקרה הצורך לבתי החולים. הם תיארו כיצד באחד הביקורים שלהם לפתע נאמר להם שילדם או ילדתם נפטרו. לא הוצגו להם תעודת פטירה או גופה ונאמר להם שהילדים נקברו זה מכבר. שלל החקירות שנערכו מאז מאשרות את העדויות.

אלה אינן עדויות על חטיפה, אלא על האסון שפקד משפחות שילדיהן נפטרו במגפות שפשטו במחנות העולים. תיאוריית החטיפות צמחה עם השנים מתוך שילוב של שמועות פורחות, טעויות של הממסד ובעיקר קמפיינים ציבוריים של שוחרי רע ושוחרי טוב תועים.

אלה עוררו את חשד המשפחות ויצרו פרשה שממשיכה לגעת באגרסיביות וולגרית בעצבים הרגישים ביותר של פרטים, משפחות והחברה הישראלית כולה.

ספק אם יש בעולם פרשה ציבורית שנחקרה יותר. ועדה ממשלתית בשנות ה-60 ,שעבדה בשיתוף מלא עם ועד המשפחות וזכתה מהן לשבחים. ועדה נוספת בשנות ה-80 בראשות השופט שלגי וועדת חקירה ממלכתית בראשות שופטי בית המשפט העליון יצחק כהן ויעקב קדמי. לאלה נוספה הוועדה הפרלמנטרית בראשות ח"כ נורית קורן. קורן קיוותה בכל מאודה למצוא ראיות לחטיפות. התסכול שלה ניכר כשאמרה בוועדה- ישיבה מתאריך

2018.1.29" - אנחנו צריכים למצוא את המקרה האחד – אחד! - שיש קבר, שכתבו ויש לו תעודות פטירה, ובן האדם חי... אני עוד לא מצאתי דבר כזה". לכל המשפחות הטוענות לחטיפות ניתנה אפשרות לתת דגימות דנ"א חינם. גם אלפי דגימות אלה, שהוצלבו עם עשרות מיליונים בישראל ובעולם, לא הניבו את הגילוי האחד שקורן ייחלה לו .

מחנות העולים בימי ראשית המדינה היו זירת אסון. עשרות אלפים שוכנו בתנאים קשים במחנות ארעיים, מהם רבים חולים ומזי רעב. בין שורות האוהלים פשטו מגיפות שהרגו בילדים ובמבוגרים על ימין ועל שמאל. מדינה במלחמה ובמשטר צנע, הצליחה בקושי לספק צוותים וציוד רפואי להתמודד עם המצב. עולים וקולטים לא דיברו אותה השפה, לשונית ותרבותית. ללא אמצעי תקשורת, ללא יכולת ניידות, הקשר של ההורים עם הילדים המאושפזים היה שונה מאוד מזה של היום.

תינוקות הועברו לבתי תינוקות כדי להגן עליהם מהתנאים הקשים באוהלים. פרקטיקה זו הופעלה קודם לכן כלפי ניצולי שואה במחנות עקורים בקפריסין. ילדים נקברו ללא ידיעת הוריהם, כי לא היו אמצעים לאחסן גופות, וכל דחייה של קבורה הייתה עלולה להפיץ מחלות נוספות. טיפולים רפואיים נעשו ללא הסכמת הורים, כי התקשורת עם ההורים לא הייתה רציפה, וכי גם עשורים מאוחר יותר מונח ההסכמה של חולה לטיפול לא היה רווח כהיום. אכן להורים לא ניתנו תעודות פטירה. למרות הדרמה שמנסים לייצר סביב עניין זה, ההסבר לכך מאוד פשוט - תעודות פטירה פשוט לא הונפקו אז כעניין שבשגרה. הן ניתנו רק למי שהלך למשרד הבריאות ודרש אותן )ושילם אגרה בגינן(. כך לגבי תימנים,

כך לגבי כולם.

ישנן עדויות מחשידות יותר שמדברות מפורשת על נטילת ילדים בכוח, על ילדים שנאמר שנפטרו ו לאחר מאבק אלים מצד האב, הצוות הרפואי "התרצה" והחזיר אותם, ועוד עדויות מעין אלה. כמעט תמיד אלה עדויות שמיעה של דורות מאוחרים יותר המספרים מה שמעו מהוריהם, עשורים רבים אחרי קרות האירועים. פתיחת הארכיונים של ועדות החקירה בשנת 2016 ,מאפשרת במקרים כאלה לעיין בעדויות המקוריות של ההורים בוועדות המוקדמות יותר, ומגלה שהתיאורים הקשים והמפלילים לא קיימים בעדות ההורים, אלא צמחו עם השנים.

קצת מעל אלף מקרים של ילדים שנעלמו, הובאו בפני הוועדות השונות. לגבי כ-%95 מהם נמצא תיעוד מלא לפטירתם - גיליונות מחלה, הודעות פטירה בבית החולים, אישורי קבורה ובדרך כלל גם מקום הקבר. לגבי כמה עשרות ילדים שהגיעו לישראל בחודשי השיא של העלייה, התיעוד שנמצא הוא חלקי. במקרים שניתן לסופרם על אצבעות כף יד, התברר שרשלנות גרמה לניתוק בין ילדים להוריהם - אלה ודאי מקרים טראגיים שמצדיקים פיצוי משמעותי למשפחות.

טרגדיה נוראה, אבל לא פרשת חטיפות. אלה העובדות. זו האמת. אין בלתה.